עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/טהרות/ט" (פסקה)

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} כך פירשתי ע"ד הר"ש והרא"ש והר"ב. אמנם מדקאמר דברי ר"מ. ר' יהודה אומר וכו' משמע טפי דפליגי. ור"מ ס"ל דסגי בשמפריש לעיני הכהן הזיתים שלא הוכשרו. ואין צריך למסור להכהן כלל את המפתח. דמשהפרישה בטהרה מזהר זהיר הע"ה מליגע בהזיתים שבקופה עד שיבוא הכהן ויכבשם בטהרה ויפריש התרומה. ולר"י ור"ש אע"ג שיודע הע"ה שהקופה היא לתרומה ולא יהיה לו חלק בה. אפ"ה כל עוד שלא נתנה לכהן עדיין לתרומה חשבם כשלו וחיישינן למשמושי בהן ולפיכך צריך למסור המפתח להכהן: 

{{עוגןמ|ב}} אמנם מדהזכיר תנא קופה. ולא קאמר בקיצור ובמפריש יפריש תרומתו זיתים. משמע לכאורה טפי כר"ש דלאו בהפרשת תרומה מיירי. ואין להקשות בין לר"ש ובין להרמב"ם הרי יפריש התרומה שלא כדין דלהר"ש הרי עכ"פ לבסוף יצטרך הכהן להפריש מהשמן הטהור שבקופה על השמן הטמא שבבית הבד. והרי אין מפרישיין מהטהור על הטמא [כתרומות פ"ב מ"א] וגם להרמב"ם קשה הרי אינו רשאי להפריש תרומה מדבר שלא נגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו [כספ"א דתרומות]. י"ל להר"ש הא דאין מפרישין מהטהור על הטמא. היינו רק בשיש לו טבל טהור וטבל טמא אינו רשאי להפריש מזה על זה. מדמצי להפריש מכל א' על עצמו משא"כ הכא שכל בית הבד טמא. ואם יפריש מהקופה ומהבד מכל אחד על עצמו יפסיד הכהן הרבה. וגם יש ע"ה רבים שדורכין זיתיהן בטומאה להכי כל שעת הדחק כדיעבד דמי [כי"ד צ"א רבינו טו"ז סק"ב] ובזה יתישב נמי להרמב"ם. דמדאי אפשר באופן אחר מותר. ואע"ג שהיה אפשר לעשות כהר"ש ויפריש מדבר שנגמרה מלאכתו עכ"פ משום דגם אז לא יהא כדינו. דהרי יפריש מטהורה על הטמאה. להכי עדיף טפי שיפריש תרומתו זיתיים. ויקחם הכהן לביתו בטהרה. ואין להקשות תו בין להר"ש ובין להרמב"ם. מה הועילו חכמים בתקנתן שיקח מהקופה התרומה ותרומת מעשר בטהרה. עכ"פ אכתי איכא חשש בהמעשר שני שישאר ביד ע"ה. י"ל כיון שהמעשר שני של הע"ה הוא. לעצמו טהרנו דהרי הוא מחזיק את עצמו לטהור גמור: 

{{עוגןמ|ג}} ונ"ל דאזלו לטעמייהו דפליגי כה"ג במכשירין [פ"ד מ"ה] ודו"ק ועי' בשבת [קמ"ה א'] דמשמע כפירושינו זה ועי' הרא"ש כאן. אמנם הר"ב כתב דלהכי לב"ה אינן מוכשרין מדלא נגמר מלאכתן. ר"ל אף דגם בדבר שלא נגמר מלאכתו שייך שיוכשר [כעוקצין פ"ג מ"ח ותרומות פ"ט מ"ז]. היינו בשיוכשרו בא' מז' משקין. אבל הכא ה"ק דמדלא נגמר מלאכתן אין המוהל היוצא מהן חשיב משקה להכשירן והכא אף שהתכוון שיתרככו ויתלחלחו. עכ"פ כיון שרוצה לכבשן אח"כ במלח. עדיין לא נגמרה מלאכתן. רק דקשה לי כבישה מאן דכר שמיה ורק מצינו טובל א' א' במלח ואוכל [מעשרות פ"ד מ"ג] וא"כ שפיר נגמרה מלאכתן וגם רבינו תוי"ט נתקשה בפי' הר"ב: 

{{עוגןמ|ד}} ואין להקשות ל"ל דניחא ליה שיצאו. הרי משקה טמא מטמא אף שלא לרצון. כריש מכשירין. י"ל דרק נפילתן אין צריך שיהיה לרצון. אבל עיקר התהוותם ודאי צריך שיהי' לרצון. דאל"כ אין שם משקין עליהן [ועי' רמב"ם פי"ב מאוכלין]: 

{{עוגןמ|ה}} כך כתב הר"מ והרא"ש והר"ש והר"ב. ולא זכיתי להבין דכיון דכולה מתני' בכלים טמאין מיירי. מה לי מתכות או שאר כלים. הרי בין כך וכך נטמא האום. ותו אי בקרדום אב הטומאה מיירי. הרי נטמא בה האדם החותך. והוא יטמא אח"כ הזיתים כשיסחטם. והאיך יכול לזהר מליגע בהן אח"כ. אלא ל"מ נ"ל דמדלא הזכירה המשנה דמיירי בעוקר כל הזיתים שבמעטן. ורק בתוספתא מפרש כן. להכי נקט אף חופר בקרדומות. דהכי אורחא כשרוצה לעקור הכל מהמעטן. מחתך האום בקרדומות גדולות. ומש"ה נקט נמי חופר דהייינו עד תחתית המעטן. אבל לעולם בקרדומות טהורות מיירי. וכמשמע נמי מסתמא דלישנא: 

{{עוגןמ|ו}} כל זה למדתי מדברי עטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ול"מ נ"ל דאע"ג דהכא נמי בלא זה איכא ספק ספקא ספק שלא נגעו בהשרץ. וספק שמא לא חזרו ונגעו בהזיתים אלא דלפ"ז היו עכ"פ הבדדין עצמן טמאין. משום דגבייהו ליכא רק חד ספק. אבל לדברי עטרת ראשי זצוק"ל נשארו גם הן בטהרתן. ואין להקשות מ"ש על מגען בשרץ דמחשב כמעידין על של אחרים ומהימני. ומ"ש במגען בטומאה בהזיתים דלא מהימני. והרי איפכא מסתברא. ותו דבשרץ י"ל דנגעו ולאו אדעתייהו. משא"כ כשכבר נטמאו ודאי נזהרין מליגע בהזיתים. ואי"ל דאין הכי נמי. וקאי מלת לא נגענו על נגיעתן בהזיתים. ליתא. דהרי הר"ש כאן וגם הרמב"ם [פ"ט מאוכלין] כתבו בפירוש דאמגען בשרץ נאמנין. י"ל שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. דלעיולי טומאה לגוף הע"ה הרי יש לו חזקת טהרה. אבל לאפוקי טומאה מנין. והרי יש לו חזקת טומאה. ולא מהימן אנפשיה. ואע"ג דיש חזקת טהרה בהזיתים. עכ"פ כיון שלא נזהר במגע השרץ. שלא היה לו שם עסק עמו. כ"ש שלא היה נזהר במגע הזיתים שם שכל עיקר ביאתו לשם היה לטלטלן להתעסק בהן. וגם אין להקשות לדברי עטרת ראשי זצוק"ל מלעיל [פ"ז מ"ה ו' וכו'. ופ"ח מ"א וב']. דאין נאמן הע"ה אפילו על של אחר. י"ל דבהנך כיון שהוא שומר הו"ל כמעיד על עצמו [ובזה תירצתי במה דאמרינן [גיטין נג"א] בשקל דבר כנגד מי חטאת של חבירו חייב עכ"פ בדיני שמים. ומדחייב ש"מ דפסולין. וקשה דכיון דכל הפסול הוא מדמסיח דעתיה משמירתן. וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו. אע"כ דעשאו שומר. וכל שומר הו"ל כבעלים שאוסרין את שלהן גם במחשבה. משא"כ אילו נידונו כאחר. אינו יכול לאסור את של חבירו רק במעשה [כתוס' יבמות סג"ב] ודו"ק. ועמ"ש בס"ד בגליון ש"ס שלי בנדרים דף ל"ו א']. ותו דלענין נגיעת הע"ה בזיתים נוגע בעדות הוה. מדירא שיכעס הבע"ה שלא שמר יפה. וגם גבאין שנכנסו לתוך הבית ועמהן מטמאי מושב. דאין נאמנין לומר שלא נגעו [כפ"ז מ"ו] ג"כ מה"ט דמדנכנסו ברשות. חזקתן שיטמאו הכל. אבל בדרסה אשת ע"ה על בגדיו נאמנת [כפ"ה מ"ח] מדהו"ל עדותה על של אחר: 

{{עוגןמ|ז}} ונ"ל דנקט שרץ וגם מטלית. בדרך לא זו אף זו. דלא מיבעיא שרץ דוודאי לא מסתבר שנשרף ע"ג הזיתים. אלא במקום אחר נשרף ומדנמצא מהוהה וכדאוקימנא לה בסי' ס"ב. ודאי מסתבר שבמקום שנשרף נעשה מהוהה ע"י השרפה. אלא אפילו בגד בלוי דוודאי שפיר איכא למימר שלם נפל לשם. ונתבלה בהמעטן מהלחלוחית שם. אפ"ה תלינן לה כשאר הטומאות כשעת מציאתן:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}