עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/כט/א" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ט ע"א'''}}

בתוס' בד"ה אבל בסנהדרין ש"י, מ"מ א לא שכיח. יש להסתפק אי נימא כיון דבמתניתין משוי לי' בספק מת ספק חי ובכה"ג ודאי אפי' נשאת תצא בהא הוא דמחלק ר"י דבסנהדרין ש"י כיון דלא שכיח לא הוי ספק מגורשת אבל מ"מ לא עדיף מנפל למים שאל"ס דלא תנשא, ופשיטא דלא שכיח שינצל במים טפי מהכא דחזינן דאחד רוכב על סוס להניף בסודרין על איזה זכות, ואפשר לומר ג"כ דהתם נטבעין שכיחי הלכך חששו חכמים שמא יארע פעם אחת שינצל אחד, אבל כאן כיון דלא שכיח שינצל וגם אי ינצל יוודע הדבר אי נהרג או לא וממילא לא חששו שיארע שינצל ולא יוודע הדבר הלכך אפי' לכתחילה תנשא, והנה הרי"ף השמיט כל הסוגי' רק הביא מתניתין כפשטא ובריית' כפשטא, ונתן טעם בפרסים דעבידי לאחזוקי שיקרייהו מבואר דאינו מחלק כלל בין סנהד' ישראל לפרסים ולעולם דנין ספק חי ספק מת והיינו משום דמספקא לי' איזה לשון דר"י עיקר ומ"מ כיון דלתרתי לישני אמרו הך סברא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו פסק הכי, וז"ב, ותמהני על הרא"ש שלא הבין כך דעת הרי"ף גם מה שכתב דלא פליגי רק בלא חתם פורסי שנמג הוא תמוה כיון דיוצא ליהרג קתני ע"כ כבר חתם כמש"ל, ודברי הרמב"ם ז"ל בענין זה לא נתבררו לי כלל דבהלכות גירושין כתב היוצא ליהרג בב"ד פרסים, ובהלכות תרומות כתב בשל ישראל בחזקת קיים רק שהוסיף שם והניחוהו בבית הסקילה, והרב בכ"מ כתב דלולא זה חיישינן לזכות משום דאחד מניף בסודרין, והוא תמוה לפע"ד דא"כ לוקמי בסנהדרין של ישראל ולא הניחוהו בבית הסקילה והנראה אצלי דפסק ג"כ כמ"ש לעיל לדעת הרי"ף דבין בסנהדרין ש"י בין בב"ד פרסים חיישינן והוי ספק מת ספק חי רק בהניחוהו בבית הסקילה ס"ל דלכ"ע הוי בחזקת מת ובהא לא פליגי כלל הני תרי לישני דליכא למיחש דחזו לי' זכותא, ולכך בה"ג הביא ב"ד של פרסים דמילתא פסיקתא הוא דלעולם חיישינן משא"כ בסנהדרין ש"י שיש חילוק בין הניחו אותו בבית הסקילה או לא ולא חש הרב ז"ל לבאר שם כיון דאפי' בספק אין נותנין הגט כ"ש בוודאי מת ולא הוצרך לומר רק בפרסים לעולם הוי ספק אפי' אחר שחתם, ובהלכות תרומות דיש נ"מ לאכילת תרומה דבת כהן אוכלת זכר סנהדרין של ישראל והניחו אותו בבית הסקילה ובהלכות עירוכין לא זכר רק סנהדרין ש"י וגמר דין בלבד דלענין עירוכין או דמים הכל בגמר דין הדבר תלוי שכל שנגמר דינו על פי דת אין לו ערך ודמים. וכל זה ברור לפע"ד, אך את זה לא יכולתי להבין מה שלא זכר הרמב"ם בהלכות תרומות בפי' דבת כהן תאכל רק כתב בחזקת קיים ולא תאכל אשתו ומעיקרא נמי דלא הוי רק ספק אינה אוכלת, ורחוק לומר דנתכוון לומר דמעיקרא כתב בת כהן ובת ישראל לא תאכל מספק ואח"כ כתב לא תאכל אשתו ובא להורות דרק מצד שהיא אשתו לא תאכל דהיינו בת ישראל לכהן אבל להיפך אוכלת, וצ"ע שלא חש להזכיר עיקר חידוש דין שלו ונקט לשון אחר למידק מדיוקא מה שאין דרכו של הרב ז"ל בזה כלל:

במשנה המביא גט וחלה מבואר בש"ס דוקא חלה ויש לי ספק בלא חלה ועשה שליח וניסת אי תצא, כי לפי מה שכתב הר"ן בתירוץ ראשון דמדאורייתא אפי' לא חלה דמידי חלה כתיב רק רבנן אצרכו חלה דוקא, א"כ אפשר לומר דעכ"פ אם ניסת לא תצא ואפשר אפי' לא נשאת כל שנתגרשה דיעביד, וכן יש להוכיח קצת מהא דפריך לרב כהנא פשיטא חלה תנן וקשה מאי קושיא במתניתין קתני חלה דבהא אפילו לכתחלה יכול ליתן משא"כ בלא חלה לכתחלה לא ישלחנו ביד אחר,, אבל דיעביד ס"ד דמהני אפי' לא חלה ואתא רב כהנא וקאמר דחלה דוקא ומעכב ואפי' עביד לא מהני, וע"כ דבאמת דיעביד מהני אפי' לא חלה כיון דאינו רק דרבנן, אמנם לתירוץ שני של הר"ן וכפי המבואר ג"כ בתוס' משמע דמדאורייתא לא הוי שליח בלי חלה א"כ אין לחלק בהנ"ל ופשיטא דאפי' עביד לא מהני, וכן משמע מסתימת הפוסקים:

בגמרא מהו דתימא ה"ה אפי' לא חלה. יש לדקדק לפי תירוץ האמצעי בש"ס דאת הולך וחלה קתני א"כ. אכתי תיקשי מאי קמ"ל רב כהנא במה נפשך באת הולך היאך ס"ד אפי' לא חלה הא קפיד להדיא ואפי' ת"ק דרשב"ג מודה בזה לכל הפירושים ואי דס"ד דנפרש בהולך ואפי' לא חלה רק אורחי' דמילתא א"כ בהא באמת מהני אפי' לא חלה בפרט דנראה להדיא דעיקר קושית הש"ס לרב כהנא הוא דבלי רב כהנא הוי מוקמינן בהולך ות"ק וחלה אורחי' דמלתא רק לרב כהנא דחלה דוקא קשיא להו א"כ הך תירוץ אמצעי לכאורה לא אתי שפיר כלל, וצריך לומר דקמש"ל רב כהנא חלה דוקא דאז ידעינן דבאת הולך מיירי מתניתן ואפי' בהא מהני חלה דבלא"ה נפרש חלה לאו דוקא ובהולך מיירי אבל באת הולך לא מהני חלה דחלה לא מעלה ולא מוריד קמש"ל דחלה דוקא ובאת הולך מהני חלה דאי בהולך לא בעינן חלה:

שם איבעית אימא הולך וכו' ואיבעית אימא רשב"ג וחלה שאני וכו'. הרי"ף הביא מחלוקת דיש פוסקים כרבנן דרשב"ג ולא נתבאר כוונתם אי כתירוץ בתרא ס"ל ופסקו כרבנן או כתירוץ האמצעי דבין לתירוץ האמצעי בין לתירוץ בתרא לרבנן הדין בשוה דבהולך לא בעינן חלה ובאת הולך מהני חלה, ובר"ן מבואר דטעמייהו כתירוץ האמצעי, ובאמת יש לתמוה אי לא ס"ל כתירוץ בתרא מאיזה צד לא נחוש לתירוץ ראשון דבהולך לא מהני רק בחלה ובאת הולך לא מהני חלה ויותר נראה דטעמייהו דפסקו כמסקנת הש"ס רק לא ס"ל כרשב"ג רק כרבנן וכן נראה לכאורה מלשון הרי"ף שהשיג עליהם דאין משגיחין על מחלוקת בברייתא כיון דסתם משנה כרשב"ג ואי כהר"ן אינהו נמי מודי בהא רק דלא מוקי לה למתניתין כרשב"ג רק כרבנן כתירוץ אמצעי ואמת דהרי"ף בא לסתור הכל שכתב דמסקנא דסתם מתניתין כוותי' ואין משגיחין על מחלוקת בברייתא והיינו דוודאי ראוי לפסוק כמסקנא דש"ס דמתניתין רשב"ג ולא כתירוץ אמצעי ולפי תירוץ זה ראוי לפסוק כרשב"ג דסתם מתניתין כוותי', אבל באמת אין צורך לזה דאפי' תימא שנסתפק לן איזה מן התירוצים אמת מ"מ אי אפשר להקל בהולך בלי חלה כיון דלב' תירוצים בהא לא מהני בלי חלה וכמו כן יש להקל באת הולך וחלה כיון דלב' תירוצים מהני בהא חלה:

והנה הראב"ד הקשה להנך דפסקו הולך בלי חלה מהא דלקמן דלא שאל רבא אי אמר הולך או את הולך וקאמר בפשיטות הא אנוס עיין בר"ן ולדעתי לק"מ דבלא"ה יש להבין מה ס"ד  דרבא דהא לא הוי כחלה ומ"ש חלה או אונס אחר וכאן הקשו לרב כהנא פשיטא ולא קאמר דקמש"ל חלה דוקא ולא אונס אחר דפשיטא להו דאונס וחלה שווין אבל באמת הכוונה פשוט דס"ד התם כיון שהתנה עליו שלא יתן רק אחר ל' הקפיד שלא ימסרנו לאחר דלזה האמין שלא יעבור על ציוויו ולא לאחר, והיינו דס"ד כיון שיש לומר שהקפיד לא מהני אונס, ואהא קאמר כמו דחלה מהני ובעינן דוקא חלה ש"מ דבלי חלה חיישינן דהקפיד ומ"מ בחלה לא הקפיד, א"כ כמו כן כאן אף שיש לומר דהקפיד עכ"פ באונס לא הקפיד ושפיר יש לומר דחלה לא בעינן רק באת הולך והתם כאת הולך דמי לי', ומ"מ ברור כהך דיעה דלעולם בעינן חלה דאפי' תימא כרבנן הא לא פסיקא לן לרבנן דלא בעינן חלה ולרשב"ג פסיקא לן דבלי חלה לא:

אך מה דפשיטא להו לכלהו דבאת הולך מהני חלה צ"ע לפע"ד דכיון דלהך איבעית אימא אמצעי ג"כ לרשב"ג מהני את הולך בחלה דהא ברייתא בלא חלה מוקמינן לה, א"כ יש לומר דתירוץ בתרא הוא דלרשב"ג בהולך מוקמינן לה, דמה דס"ל לת"ק לחלק בלא חלה בין הולך לאת הולך ס"ל לרשב"ג דבלי חלה אין חילוק אבל בחלה מחלק ביניהם ומתני' בהולך וחלה כרשב"ג והך איבעית אימא בתרא אקמיית' קאי דמעיקרא משני בהולך וחלה כת"ק וקאמר השתא כרשב"ג וברשב"ג לא מזכיר מידי משום דלא פסיקא לן כלל רק שיש לומר בהולך וחלה ויש לומר באת הולך ג"כ:

תדע דאי ס"ד דתירוץ בתרא הוא דלרשב"ג מהני את הולך וחלה א"כ מה מחדש על תירוץ אמצעי ובאמצעי אתי' מתניתין ככ"ע ובבתרא רק כרשב"ג, ודוחק לומר משום דמוקמינן מתניתין בהולך ג"כ דהא לתירוץ אמצעי ג"כ בכל גוונא מיירי דבחלה בכל גווני עושה שליח רק בלא חלה יש חילוק ומזה נראה דבא לחדש בהך תירוץ בתרא דלא מהני את הולך אפי' חלה רק מתניתין כרשב"ג בהולך וחלה, וכן משמע לי קצת מדברי התוס' בד"ה רשב"ג כמו שאבאר בתוס':

שם תנן המביא גט וכו' ורמינהו. הא דלא מוקמינן בלא חלה כמו הך בריית' דלעיל דמוקמינן בלי חלה ומ"ש דמהך משנה קשי' לן טפי מבריית' דלעיל דקתני לא ישלחנו ביד אחר ומוקמינן לה בלי חלה, ואפשר לומר דלר"י התם פשיטא להו לכ"ע דלא מהני אפי' אונס מכח מילי, ומשמע דלא פליג ר"מ על ר"י כלל בשנים רק בשלשה, ועוד דמשמע התם דאפי' אין יכולין לכתוב כך הדין כמו שאמר ר"י ילמדו ויכתבו וזה הוי כמו חלה, דליכא דלימר דוקא חלה דחיישינן שמא ימות, אבל אונס אחר כל שיכול להמתין עד שיסתלק האונס מחויב להמתין, הוי לי' לומר לרב כהנא דקמש"ל חלה דוקא ולא אונס אחר וע"כ דכל אונסין שוין א"כ מוכח מהתם דאפי' אונס לא מהני, אך לפי מה שאבאר בסמוך דעיקר הקושי' מויתנו, א"כ בלא"ה ניחא דכמו דיכתבו אפי' אנוסים ה"ה ויתנו:

שם אינהו אין אבל שליח לא. לפי שנראה לפע"ד לפרש סוגי' זו בדרך אחר ממה שפירשו בה המפרשים ז"ל, ולדעתי פי' זה ברור ונכון בסוגי' לכן ראיתי להציע בכאן מה שיש להקשות בסוגי' זו לפירש"י והמפרשים, ואח"כ אומר מה שנלפע"ד:

א) מה זה שאמרו אינהו אין אבל שליח לא, דמשמע דמדיוק' דייקינן לה, והא זהו עיקר דין המשנה שם דהם דוקא יכתבו משא"כ אמר לג' תנו יכולין לצוות לאחר, וכל כוונת המשנה רק לזה להורות דהם בעצמן יכתבו:

ב) מה שפירש"י בזיון דבעל שעליו לכתוב הגט הוא דחוק מאוד, מלבד קושית התוס' דלמה יתנו הם, לא ידעתי היאך שייך בזיון, וכל הש"ס מלא דסופר כותב השטרות והגיטין וכן אמרו לעיל סתם ספרי מיגמר גמירי ש"מ שכך היה דרכם שהסופר כותב הגיטין והוא לא בעי למיטרח לכתוב, שאין כתיבת הגט כשאר כתיבה ובעי טירחא יתירה וצריך שיהא רגיל בכתיבתו והסופר רגיל בזה ולא אחר שלא כתב גט מעולם ואין כאן בזיון שלא כתבו בעצמו:

ג) דקאמר מה בינייהו, הא פשיטא דאיכא בינייהו בגט גופי' כשהרשהו לעשות שליח בפירוש, ואי נימא דבהא כ"ע מודו דמהני לר"מ כיון דמכשיר באומר לג' תנו כ"ש באומר אמרו כדמוכח לקמן סוף האומר דאומר אמרו עדיף מאומר לג' תנו, ולר"י לכ"ע לא מהני דטעמי' ודאי לאו משום בזיון הוא, א"כ תיקשי היכי קאמר דפליגי בפלוגת' דרב ושמואל הא שמואל מצי סבר כאביי רק לפי שסובר הלכה כר"י אומר כן, אבל לר"מ שפיר יש לומר משום בזיון ואי נימא דאביי ורבא אליב' דר"י נמי נחלקו א"כ פשיטא דלכ"ע לאביי באומר אמרו כשר ובפרק האומר מוכח דלר"י אומר אמרו פסול, ועוד דהוי לי לומר איכא בינייהו בהא:

ד) מה זה דקאמר הכא בעל לא קפיד, הא ליכא קפידא כלל, ורש"י ז"ל בד"ה לא קפיד כתב דמה קפידא איכא. אבל לפי דבריו הוי לי' לומר הכא ליכא קפידא ומדקאמר לא קפיד משמע דקפידא איכא רק חזינן דלא קפיד:

ה) בעיקר הקושי' דפריך מהך משנה, ותיקשי לי' בלא"ה הא קי"ל שליח עושה שליח, ובהכרח או משום בזיון או משום מילי תדע דהא מסקינן לקמן פרק מי שאחזו במשנה ובריית' דאפי' אומר אמרו לא מהני בכתיבה, ובהא ודאי בשליחות הולכה מהני, וע"כ דבהא טעמא אחרינא איכא שצריך שישמע מפי הבעל ומילי לא מימסרן לשליח:

ו) יש לדקדק בהך משנה דפריך מינה דמעיקרא במילתא דר"מ באמר לשנים תנו ולשלשה כתבו ותנו קתני יכתבו ויתנו, ובתר הכי באומר לשלשה תנו קאמר דיאמרו לאחרים ויכתבו, ולא זכר יתנו וכן בעדותו של ר' חנינא לא קתני רק יכתבו ואח"כ בדברי ר"י אמר יכתבו ויתנו ובודאי לאו בכדי שינה התנא דבריו כאן יכתבו בלבד וכאן יכתבו ויתנו ומלבד כל זה קשה דהוי לי' לחלק דמתניתין חלה שאני, ועוד יתבאר בתוס' בד"ה ומילי ובד"ה משום, מה שיש להקשות עוד בזה, ומיושב לפי מה שאבאר:

ועל כל אלה אני אומר דעיקר קושית הש"ס לאו מכתיבה הוא דמהא פשיטא לי' דלא קשי' ליה כלל דודאי כתיבה שאני דבעינן שישמע הסופר מפי הבעל ומילי לא מימסרן ואפילו אומר אמרו פסול לר"י רק ויתנו דנקט קשי' ליה דמשמע דוקא אינהו יתנו ולא אחר דאל"כ הך ויתנו למה לי, ולא ניחא להו מה שכתבו התוס' דאיידי יכתבו נקט יתנו ועוד דלמה בתר הכי לא קתני יתנו רק בדברי ר"י, והיינו דמתרץ אביי דהתם טעמא מאי משום בזיון דבעל, ופי' בזיון הוא דגנאי הוא לו שאינה מקבלת הגט בעצמה מידו רק משלוחו וכה"ג אמרו לקמן פרק האומר ולעיל סוף פרק שני ע"ש, והכא נמי כך הכוונה או דגוף הגירושין גנאי הוא לו, משא"כ הכא הא חזינן דלא קפיד דהא שלח הגט למקום אחר ושם הכל ידעי דגרשה ולא נתן לה הגט בעצמו משא"כ התם הוא בוש בדבר לפני אחר רק מאלו אינו מתבייש ואחרים יחשבו דקיבלה מידו כיון ששניהם במקום אחד, ורבא משני משום דמילי לא מימסרן לשליח, וענינו כך דלכ"ע כל שלא מסר לו שום דבר רק מילי לא נעשה כמותו תיכף בעת מינוי השליחות רק בעת עשיית השליחות ור"מ ור"י נחלקו דר"מ ס"ל דעכ"פ בעת עשיית השליחות הוי כמותו אפי' אינו עושה מעשה רק מילי כיון שצוה לו לומר לפלוני שיכתוב בעת אמירתו לפלוני נעשה כמותו ור"י סבירא ליה כיון דמילי נינהו אינו כמותו כלל אפילו בעת אמירתו לפלוני, אבל אם צוה לו לכתוב וליתן גט אז בכתיבה לכ"ע אינו יכול לומר לאחרים דאימתי נעשה שליח כיון שלא מסר לו רק מילי ולא עשה ג"כ שליחותו כלל וכיון שהוא לא נעשה שליח היאך יעשה לאחר שליח, אבל בנתינה סובר אביי כיון שבשעה שמוסר הגט לשליח אחר יש ממש בידו נעשה אז כמות משלחו ורבא סובר כיון דמעיקרא בעת מינוי השליחות אכתי הוי מילי לא נעשה כמותו רק בעת שעושה שליחותו דהיינו למסור לאשה וכל כמה שלא נתן לאשה אינו כמות משלחו למנות שליח משא"כ במוסר גט לשליח נעשה כמותו תיכף ויכול למנות אחר:

והיינו דקאמר נ"מ בשליח מתנה ולא מצי לומר נ"מ באומר אמרו דהא בפלוגתא דר"מ ור"י תלי' דלר"מ כשר ולר"י פסול כמבואר לקמן סוף האומר רק לענין שליח מתנה אם צוה לכתוב וליתן שטר מתנה, לאביי דבזיון ליכא יכול ליתנו ע"י אחר ולרבא אפילו בנתינה הוי מילי כיון שבשעה שנעשה שליח ליתן לא הי' בידו כלום וקאמר דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל דהם נמי לענין נתינה נחלקו אי הוי מילי, והיינו דלא הביאו הך דשמואל דהכא בסוף האומר לראי' דס"ל מילי לא מימסרן לשליח דהכא אין ענין לפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ נמי פליגי) לכך הביא הך דשמואל דהלכה כר"י אבל מהכא לא מוכח כלל דהלכה כר"י:

והשתא ניחא דלא נקט התם יכתבו ויתנו רק במילתא דר"מ ברישא ובמילתא דר"י בסיפא דכל כמה שצריכין לכתוב בעצמן ע"כ יתנו ג"כ בעצמם דהוי מילי ג"כ כרבא או משום בזיון כאביי, אבל היכי דיכולין לצוות לאחר לכתוב כגון לר"מ באומר לשלשה תנו לא זכר רק כתיבה בלבד דעל נתינה קפיד דרק הם יתנו כמו בכתבו לר"מ דקפיד אפילו בג' ה"ה בתנו דקפיד על נתינה אפי' בג' ולרבא מכח מילי דכיון שצוה להם ליתן כל שלא יעשו שליחותם אינם כמותו בנתינה כלל, וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש בתוס', ועיקר ענין זה יתבאר לקמן פרק האומר בס"ד כי שם מקומו:

בתוס' בד"ה רשב"ג אומר, והא דדרשינן כו' היינו היכא דאין הבעל מקפיד. הא דלא קשי' להו לרב כהנא דקאמר חלה דוקא דהא שליח עושה שליח דמשמע להו דיש לפרש קרא בחלה דוקא דלא כהר"ן שכתב דקרא ודאי בכל גווני, הלכך לא קשי' להו רק לרשב"ג דלדידי' לא מהני חלה רק שיש להבין אי לס"ד דלא מהני לרשב"ג חלה כלל קשי' להו א"כ הוי להו לומר דאיצטריך היכי דהבעל מרשה בפירוש למנות אחר, דבמה דלא שמענו ממנו שמקפיד לא סגי לרשב"ג, וצריך לומר דלפי המסקנא מיירי וס"ל דלרשב"ג מחלקינן בין הולך לאת הולך בחלה ובאת הולך קפיד ובהולך לא קפיד ועל זה כתבו דאיצטריך בהולך דלא קפיד ובחלה דבלא חלה בעינן שירשהו בפירוש:

בד"ה משום בזיון דבעל פי' בקונטרס וכו' והא דקאמר כו' אי נמי וכו'. עמהרש"א, ולק"מ דע"כ הי' דעתם דרבא מודה לאביי לטעמא דבזיון רק דמחדש מילי ג"כ דאל"כ תיקשי למה לא קאמר נ"מ בין אביי לרבא בנתינה דאי שייך מילי בנתונה קשה לתירוץ קמא ואי לא שייך קשה לתירוץ בתרא, וע"כ דמודה רבא לאביי לטעמא דבזיון, אך יש לדקדק מה ביקש רבא בהא כיון דלר"י דהלכה כוותי' בלא"ה לכ"ע ודאי מילי לא מימסרן לשליח ולמה לו לרבא לחדש לר"מ ג"כ משום מילי כיון דבלא"ה איכא משום בזיון, גם לא הבנתי כלל היאך קאמר דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל הם פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י, אבל לא נתבאר כלל טעמא דר"מ או לא ס"ל מילי כלל או מודה דמילי לא מימסרן, רק לרב ע"כ טעמא דר"מ משוס בזיון ופוסק כר"מ, אבל לשמואל אין הכרת דר"ת ס"ל מילי לא מימסרן אדרבא כיון דשמענו ממנו סוף האומר דקאמר בהדי' הלכה כר"י דמילי לא חימסרן לשלוח משמע דלר"מ מימסרן א"כ ע"כ כאביי ס"ל ובודאי ליכא למימר דאביי נתן טעם אליבא דכ"ע משום בזיון ולא ס"ל מילי כלל אפי' לר"י דא"כ כולה סוגי' דס"פ האומר ומי שאחזו ופרק המגרש דשקלי וטרי' אי מודה ר"י באומר אמרו או לא ואפסקא הלכתא פרק התקבל דבכל גווני הגט בטל עד שישמעו מפיו א"כ הכל דלא כאביי, ועוד באיזה סברא נחלקו באומר לג' תנו דלר"מ ליכא בהא בזיון ולר"י איכא, ולפי מה שכתבתי בפי' הסוגי' דהכל בנתינה פליגי ורב ושמואל נמי פליגי בנתינה דרב ס"ל בנתינה ליכא משום מילי הלכך מתנה לכ"ע אינה כגט בנתינה דבזיון ליכא ג"כ ושמואל סובר בנתינה איכא משום מילי הלכך אפילו במתנה אין להם ליתן לאחר שיתן דמילי לא מימסרן לשליח ולר"מ יכולין ליתנו לאחר באופן המותר בגט וזה ברור. ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה בא"ד וא"ת ומאי בזיון איכא והא תנן וכו'. כוונתם דמשמע ן. להו דהתם מיירי שלא כתבה האשה על פי ציווי הבעל ממש. דאל"כ מה קמש"ל מה נ"מ הסופר או האשה כיון שהוא מצוה לה לכתוב וע"כ דקמש"ל דאין עליו לכתבו ואינו מקפיד בהא כלל מי שיכתוב ואפי' על אשתו אינו מקפיד, ואהא תירצו דמיירי בודאי בציווי הבעל ממש רק דקמש"ל דאשה ידעה לאקנויי אבל קצת יש לדקדק במה שפתחו בקושי' מאי בזיון איכא דמשמע דעל הבזיון קשי' להו וסיימו אלמא אין על הבעל לכתבו וזה באמת מוכח במשנה פרק גט פשוט דעליו לכתבו, ועוד דודאי אין להקשות ממה דחזינן דאחר כותב דפשיטא דבמקומות אין מספר מצינו דסופר כותב, תדע דהרי נותן השכר ש"מ דהוא אינו כותב אף שעליו לכתבו רק מסתמא אמרינן דמקפיד, אבל ודאי משכחת לה טובא שכותב אחר בציווי הבעל.. וע"כ כוונת התוס' כמ"ש דמשמע להו דקמ"ל דאינו מקפיד, ותירצו דקמ"ל דידעה לאקנויי אבל מיירי שכתבה בציווי הבעל ממש:

בד"ה ומילי ר"מ ור"י וכו' כדמוכח מתניתין דהתם וכו' דבריהם תמוהין לכאורה דמה בקשו בכאן להזכיר פלוגתא דר"מ ור"י התם וכתבו כדמוכח מתניתין דהתם דאי בעי לומר דמוכח דמודה ר"מ בשנים ובשלשה בכתבו בזה לא שייך הוכחה מה דמפורש במשנה להדיא דר"מ כך ס"ל והוא הך בבא דמקשה מינה הכא והן דברי ר"מ וא בעי לומר דמוכח דמודה ר"מ דמילי לא מימסרן בשנים בהא ע"כ ליכא הוכחה. דא"כ תיקשי לאביי דקאמר טעמא לאו משום מילי רק משום בזיון. והנראה לי בכוונתם דקשיא להו באמת מה תידש רבא טעמא דמילי כיון דמודה ע"כ לטעמא דבזיון דהא ויתנו קתני ובהא ס"ל דליכא משום מילי א"כ ע"כ משום בזיון הוא, א"כ מה הכרח הי' לו דסובר ר"מ מילי ג"כ עד שהוצרך לחדש משום מילי לזה כתבו דר"מ ור"י פליגי התם בשלשה תנו ובשנים תנו ובשלשה כתבו משמע דמודה ר"מ לר"י וכך באמת מוכח התם דבהא ליכא פלוגתא כלל והשתא ממילא ע"כ טעמא משום מילי דאי משום בזיון ממילא אפי' בשנים יש פלוגתא ביניהם דלר"מ באומר אמרו כשר ולר"י פסול וזו הוא הוכחת רבא דלר"א ג"כ יש משום מילי ובשנים מודה לר"י לגמרי וליכא פלוגתא כלל ואביי סובר דרק במה דמיירי מתניתן דלא אמר אמרו לא פליגי בשנים אבל באומר אמרו באמת אפי' בשנים פליגי כמו דפליגי בשלשה או דס"ל דגם ר"י מודה באומר אמרו וליכא פלוגתא כלל בשנים, אלא שיש לדקדק קצת לפי זה דהוי לי' לומר נ"מ באומר אמרו, ויש לי לומר עוד בדרך אחר קרוב להנ"ל דרבא הוכיח שפור טעמא דר"מ משום מילי דס"ל אף דהך טעמא דבזיון וודאי אמת דויתנו קתני ג"כ ובהא ע"כ משום בזיון ש"מ דבזיון הוא לו לכתוב גט ע"י אחרים אבל ה"מ בכתיבה, אבל בחתימה פשוטא שאינו בוש דהא הוא אינו צריך לחתום ודוקק אחרים צריכין לחתום, והשתא בחתימה משום בזיון ליכא ומילי איכא א"כ כמו דפליגי ר"מ ור"י בשלשה פליגי נמי בשנים בחתימה ובמשנה התם משמע דבב' לא פליגי כלל ומודה לר"י וע"כ דמודה ר"מ משום מילי ואף דשמואל ס"ל בהיפוך אינו סברות הפוכות דוודאי אי בכתיבה ליכא בזיון וכותבין אחרים ממילא מקפיד על חתימה דאיכא סופר ועדים והוי פירסום טפי, אבל אי בכתובה איכא בזיון ואין אומרים לסופר לכתוב כלל ליכא בחתימה בזיון כלל דאינהו וודאי לא יגלו שהוא לא כתב ואף דבנתינה הוי בזיון אפי' כתבו וחתמו בעצמן כמו שכתבו התוס' לעיל היינו משום דבעינן חלה דוקא או נאנס הלכך לא סליק אדעתייהו דנאנסו ואין יכולין ליתנו בעצמן לאשה וע"כ דבעל ציוה להם שיאמרו לאחר שיתן ולמה לא ציוה בעצמו וע"כ דלא כתב הגט בעצמו רק הם לכך עשאם שלוחים לכתוב ולומר לאחר שיתן ושפיר ירגיש שלא כתבו הבעל, אבל בחתימה כל שאינן יכולים לחתום אנוסים נינהו ויכולין לצוות לאחר ושפיר ידעי דמסתמא אינן יכולין לחתום ולא ירגישו שהבעל לא כתב הגט] והא דלא קאמר איכא בינייהו חתימה דבזיון ליכא ומילי איכא דיש לומר דאביי דמוקי באמת משום בזיון ס"ל להיפוך דבכתיבה ליכא בזיון רק בחתימה ויכתבו היינו יחתמו, והשתא לא קשיא דלא נקט מחלוקת בב' בכתיבה דבהא לא שייך פלוגתא זו דבלא"ה ס"ל לר"מ בכתיבה אפי' מצאו באשפה כשר א"כ ממילא אפי' אי יסבור משום מילי ליכא למימר נ"מ בכתיבה דבהא בלא"ה ליכא לר"מ משום מילי דאפי' מצאו באשפה כשר רק בחתימה ובהא איכא משום בזיון לדידי', ואף שיש לומר ג"כ דמודה אביי לרבא בהא דעיקר בזיון בכתיבה רק דס"ל דאינו מודה רק בכתיבה אבל בחתימה באמת פליגי אפי' בב', אבל הש"ס רוצה לומר נ"מ מה דבהכרח יש נ"מ אבל לענין חתימה אין הכרח דיש לומר דס"ל לאביי כדס"ל לשמואל כמו שכתבו התוס' בסמוך:

ועיין מהרש"א שהקשה דתיקשי לן התם בלא"ה מ"ש שנים משלשה, ולק"מ דהא ס"ד דכל שאמר כתבו או תנו אף שאין לנו סברא למה יקפיד אין לנו לשנות משליחותו לכך בג' יש לדייק כיון דלא אמר רק תנו ולא זכר כתיבה דעשאן ב"ד ולא יכתבו הם דאי הי' כוונתו שיכתבגהי' מזכיר כתבו כמו תנו, אבל בשנים כיון שלא עשאן ב"ד הוי כמו שאמר כתבו ג"כ ואהא משני דוקא היכי דאיכא קפידא אין לשנות משא"כ היכי דליכא קפידא:

בא"ד וקסבר שמואל וכו' כוונתם דודאי אמ לא ס"ל הכי רק בכתיבה איכא בזיון דאל"כ הוי לי' לומר איכא בנייהו כתיבה דמשום בזיון ליכא ומילי איכא, גם ליכא למימר דמספקא לן בהא דא"כ הוי לי' לומר לקמן בס"ד דבהא מספקא לי' לשמואל שם רק דלא פריך ממתניתין דיש לומר דס"ל לשמואל בכתיבה ליכא בזיון היפוך מה דס"ל באמת דבכתיבה איכא בזיון:

אך קשה לכאורה לפי מה שכתבו התוס' לקמן בחד תירוץ דלר"מ וודאי לא איכפת לן בכתיבה מילי דאפי' מצאו באשפה כשר, א"כ הוי לי' לומר בהיפוך נ"מ בכתיבה דמשום בזיון איכא ומשום מילי ליכא וצ"ל כמש"ל דס"ל לתוס' דרבא מודה לאביי לחשש בזיון רק דמחדש מילי ג"כ:

בא"ד ומיהו הוי מצי למיפרך משמואל דהכא לפי מה שכתבתי לעיל בפי' הסוגיא לא קשיא כלל מהכא דעיקר פלוגתייהו אי שייך מילי בנתינה או לא, אבל מצי סבר כר"מ ואי כתבו כתב ידן לא הוי מילי כלל לר"מ כמו אמר לג' תנו שנתרצה שיכתבו אחרים והוצרך להביא דהלכה כר"י דאז אפי' אומר אמרו פסול כדמסיק התם:. בגמרא כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל. יש לתמוה  היכי יליף ריש לקיש הך דינא ממתניתין דהא מלתא דפשיטא הוא דבמתניתין אם מכרו לאחר ונעשה שינוי בחפץ שאין על זה הראשון שום חיוב תשלומין ואפי' נאבד בפשיעה אצל אחר או למ"ד שומר שמסר לשומר חייב בעלמא, אבל הכא פשיטא דפטור דדווקא אם מכר לראשון חפץ ונעשה עליו שומר ומכרו לאחר שייך לחייב לראשון למ"ד חייב אפי' באונסין ולמ"ד פטור עכ"פ אם אירע דבר שהשומר חייב יכול לתבוע מן הראשון משא"כ הכא זה הראשון לא קיבל שום דבר מהבעל רק גט ופשיטא דאם מסר הגט לאחר לא נתחייב בזה בפשיעת החפץ שלא הי' בידו מעולם ואפי' גורם דגורם לא הוי, ועוד דאפי' יש בזה קצת גורם בנזק אבל ה"מ אם זה מקפיד שלא ימכרנו לאחר אבל אם אינו מקפיד פשיטא שלא עשה כלום ואין עליו שום חיוב שמירה כלל וכלל, ולפי זה ממילא פשיטא דלכ"ע הכא לא ישלחנו ביד אחר דאפ"ת בעלמא אין יכול לומר אין רצוני דהתם עכ"פ הראשון שומר שלו וחייב בכל מה שיארע לשני באופן שחייב לשלם, אבל הכא פשיטא דהקפיד דאי לא יקפיד הרי יפקע הראשון לגמרי משמירת החפץ ואפי' יפשע השני אין לו על הראשון כלום אבל בעלמא שפיר יש לומר דהשואל רשאי להשאיל כיון דהראשון נשאר בחיובו כמקדם בכל מה שיארע כמו שאם היתה תחת ידו של ראשון, והוא תמוה לכאורה וצ"ל דדייק כיון דמתניתין מיירי בחלה ונאנס ומסתמא כל טצדקי אית לן למיעבד שיעשה שליח משום עיגון, וא"כ היאך קתני לא ישלחנו הא אם יקבל עליו אחריות החפץ כמו אותו האחר ששלח בידו שכל שיתחייב הוא ישלם הוא יכול לשלוח והיאך פסיק ותני לא ישלחנו וע"כ דאפי' אם הראשון נשאר בחיובו מ"מ הוא מקפיד, ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה כאן לפרש דבריהם על נכון לפי הנ"ל:

בתוס' בד"ה כאן שנה רבי וכו' אפי' למ"ד וכו'. יש לתמוה שלא הקשו קושיא זו במתני' דקתני לא ישלחנו שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר תיקשי למ"ד שומר שמסר לשומר פטור דדנין דהרשהו למסור לאחר, וצ"ל ג"כ כמו שתרצו דמ"מ לכתחלה אין לו לעשות, ובאמת לפירש"י שפירש הך דלא ישלחנו שמא ישנה ויתן הגט קודם וישאר החפץ בידה והך ביד אחר היינו אשתו אתי שפיר דעל אשתו בוודאי לא קשיא כיון שבפי' הקפיד ומצד האחר באמת אין קפידא כלל הלכך במתניתין באמת לא קשיא דאיכא למימר כנ"ל וכר"י, רק לר"ל דקאמר כאן שנה רבי ולא מיירי מתניתין מענין הגט רק מן החפץ בלבד א"כ קשיא שפיר הא שומר שמסר לשומר פטור ולא אמרינן אין רצוני איברא קשה מאוד לומר כן בתוס' מאחר שדחו פי' רש"י לקמן ולפי' ריב"א במתני' גופה קשיא ועוד יש לי לתמוה בתוס' דהיאך אפשר דהך דינא למ"ד חייב הוא והיינו מכח אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר והוי פושע ממש עד שחייב לשלם מכח זה אפי' ישבע שנאנס, א"כ מאי קמש"ל ר"ל פשיטא היאך יעלה על הדעת שיוכל לפשוע בחפץ חבירו לכתחלה דהא פושע הוי מזיק וכי מותר להזיק חבירו שהרי היזק גמור הוא שהרי חייב לשלם עבור זה, גם יש לדקדק בתוס' דבפרק המפקיד הקשו דרך קושיא מהך משנה גופה ותרצו כמו שתרצו כאן וכאן לא הקשו דרך קושיא רק כתבו בפשיטות דאפי' למ"ד פטור הדין כן:

לכן ברור דכוונת התוס' דוודאי הכא לא הקשו במתניתין דיש לומר דשאני הכא שהראשון לכ"ע נפקע מחיוב לגמרי רק הכא בדברי ר"ל שפיר הקשו דמיירי בשומר ממש שמוסר לשומר וממילא לא יכלו להקשות דרך קושיא למ"ד פטור דאי למ"ד חייב פשיטא דקשיא כנ"ל, וע"כ דגם למ"ד פטור אסור לכתחילה ולכך כתבו בפשיטות דאפי' למ"ד פטור לכתחלה אסור דדברי ר"ל מוכרחין לומר כן דליכא למימר כלל דסובר כמ"ד חייב דאי מטעם אין רצוני הרי פשיטא דאסור לפשוע לכתחלה ולמ"ד משום את מהמנת לי א"כ הרי לא אמרינן אין רצוני לחייבו, ומ"מ לכתחלה אסור אף שחייב לשלם מכח את מהמנית לי, וע"כ דברי ר"ל מוכרחין בדבר זה אבל שם בהמפקיד הקשו דרך קושיא ממתניתין דס"ס כבר שמענו מכאן בין לר"ל בין לר"י דהכא דהך דמתני' אפי' יקבל עליו חיוב אחריות לא ישלחנו, א"כ יש לומר דמתניתין כמ"ד חייב וקמש"ל דאפי' גיטא לא הוי כר"י או דאפי' היכי דאיכא עיגון אסור ולמ"ד פטור קשיא ותרצו דמ"ד פטור סובר דעכ"פ לכתחלה אסור אבל מר"ל דהכא דקמש"ל רק אין השואל רשאי להשאיל ע"כ ס"ל דאפי' למ"ד פטור דלא אמרינן אין רצוני מ"מ אסור לכתחילה:

ובהכי יש לפרש בפשיטות הא דאמר ר"י זו אפי' תינוקת של בית רבן יודעין אותו ורש"י דחק בפירושו למה הוא כ"כ פשוט לר"י ולהנ"ל ניחא דר"י לשיטתו דשומר שמסר לשומר חייב א"כ פשיטא דאסור לפשוע בחפץ חבירו, וע"כ דמתניתין קמש"ל דאפי' גט לא הוי ואף דלרבא אפי' למ"ד חייב לא אמרינן אין רצוני לחייבו, יש לומר דר"י באמת כאביי ס"ל דמשום אין רצוני חייב גם בתוס' כתבו שם בשם ר"ח דפוסק כאביי, גם לא ידעתי מנא להו לתוס' התם דרבא קאמר אליבא דר"י ומשמע דמעצמו אומר כן אבל לר"י כיון דקאמר בפשיטות חייב משמע אפי' יכול לישבע בעצמו שנאנס חייב דפשע במה שמסרו לאחר ודוק:

בגמרא דכ"ע היכי דנפקא לאפי' וכו'. ראיתי לבאר סוגי' זו בקיצור דעת רש"י דהעיקר תלוי אם ניתן הגט בלי שינוי כלל רק כמו שציוה רק שהי' שינוי בחפץ שהגיע ליד אחר לכ"ע כשר כיון שלא הי' שינוי בנתינת הגט כלל רק בחפץ אבל אם הי' שינוי בנתינת הגט שציוה ליתנו אחר קבלת החפץ וניתן קודם לר"ל לא הקפיד בזה שלא יהא הגט גט ולר"י אפי' גט לא הוי בו ובשלוחו, ולפי זה הך דמעיקרא מיירי ג"כ דאמר שקול חפץ והדר הב גיטא רק שנעשה כך רק ע"י אחר ולא הוי שינוי בנתינה רק בחפץ, והתוס' בשם ריב"א ס"ל דכל שתלה שליחות הגט בחפץ אפי' לא הי' שום שינוי בנתינת הגט רק בחפץ פסול לר"י כיון שתלה זה בזה השינוי בחפץ הוי קפידא בעיקר הגט אך לא נתבאר מה יפרש ריב"א רישא דלא פליגי אי בתלה זה בזה א"כ לר"י פסול אפי' לא שינה בנתינה רק בחפץ ואי בלא תלה זה בזה א"כ אפי' נתן הגט ואח"כ קיבל החפץ מהני כיון שלא תלה לא הקפיד כלל אם יקח קודם החפץ, ומה שפירש מהרש"א בזה הוא תמוה דמה קאמר דכ"ע לא פליגי דהא פשיטא כיון שלא הגיע החפץ ליד אחר ולא שינה כלל בין בגט בין בחפץ:

לכן ברור דכוונת ריב"א כך דוודאי כל שלא תלה החפץ בגט אין שינוי בחפץ פוסל בגט רק ה"מ אם השינוי בחפץ לא נעשה ע"י נתינת הגט כגון שקיבל החפץ ואח"כ נתן הגט דנתינת הגט אח"כ הי' בלי שום שינוי והוא לא תלה הגט בחפץ, אבל אם ע"י נתינת הגט בשעת נתינתו נעשה השינוי בחפץ כגון שנתן לה הגט קודם דע"י נתינת הגט הגיע החפץ ליד אחר, בהא ס"ל לריב"א דאפי' לא תלה הגט בחפץ הוי קפידא גם על הגט דהוי כמו שינוי בגט כיון שע"י נתינת הגט נעשה השינוי בחפץ, ועוד אבאר בתוס' בס"ד:

אמנם לדעתי נראה לפרש הסוגי' בפשיטות דהעיקר תלוי אם ע"י שעשה שליח אחר על הגט ולא נתנו בעצמו הגיע החפץ ליד אחר בהא פליגי ולר"י פסול, וברישא הטעם כיון דנפקא לאפי' ונתנה מעצמה החפץ לשליח שני מבלי שיתן לה תמורתו הגט רק היא נתנה לו קודם החפץ מעצמה, א"כ מה שנשתלח לגרש לא גרם השינוי בחפץ דבלי הגט הי' ג"כ החפץ מגיע לידו אבל אם הוא תבע ממנה החפץ כדי שיתן לה הגט אז מחמת הגט בא השינוי פסול לר"י ולר"ל אפי' שינה הוא בעצמו אין קפידא כלל על הגט, ומה שאמרו כי פליגי היכי דאמר לי' שקול מינה חפץ וכו' לאו דמעיקרא לא איירי בהכי רק דמעיקרא עיקר הטעם דנפקא לאפי' ויהבה לי' חפץ לא תמורת הגט רק מעצמה רצתה ליתן לו, א"כ לא בא השינוי בחפץ מכח שליחות הגט רק משום דבתר הכי דפליגי בא לומר דר"י פוסל בו וכ"ש שלוחו ור"ל מכשיר בתרווייהו הוצרך לפרש שהוא אמר כך והוא שינה דאל"כ לא שייך פסול בו כלל דהא עשה כהוגן ובשלוחו באמת בכל גווני הוי שינוי כל שבא אצלה בגט שבידו ואמר לה שתתן לו חפץ תמורת הגט שבידו וקיבל החפץ ונתן הגט הוי שינוי:

ובהכי ניחא לי פלוגתייהו דר"י ור"ל מה דמדמה לה ר"י לגירשה בשמאל דלמה נקט הך מילתא דהוא בלי טעם כלל רק לפי שאמר בפי' כך, אבל כאן לא דנין קפידא רק במלתא דמסתבר להקפיד ולהנ"ל יש לומר משום דס"ל לר"ל דלכך לא איכפת לן השינוי בחפץ לבטל הגט כיון דבין אי יהא גט או לא יהא גט לא יתקן השינוי דס"ס שינה בחפץ ובא ליד אחר לכך אין השינוי מעכב הגירושין, ור"י סובר כמו באל תגרשה רק בימין דבהא נמי אי אפי' אינו גט הרי שינה במה שגירש בעלי' ובשמאל ולא שייך לומר דלא נתכוין רק לגירושין מעלי' אבל השתא דאינו גט לא איכפת לי' דמאיזה צד נימא כן הא לא ידעינן טעמא כלל, א"כ יש לנו לומר דהקפיד על עצם נתינת הגט לידה לגירושין וכיון שהוא נתנו לגירושין כפי דת הגירושין הרי שינה, ותדע שהוא כן דאל"כ הי' בדין שאם נטל הגט מידה ונתן לה שנית בבית או בימין שהוא גט, ולא משמע כן בפוסקים דהא כללו הך דינא לאומר תנהו במקום פלוני ונתנו במקום אחר דהתם ידעינן טעמו דהקפיד על לעז המקום, א"כ פשיטא דכל ששינה וגירשה במקום אחר דבטל שליחותו וה"ה  בבית ועלי' דנין קפידא דילי' שלא יתן לה לגירושין לא מה שיהא אח"כ גט על פי הדין דוקא כיון שהוא גירש כהלכה רק מחמת השינוי אינו גט ולא אמרינן כיון שאפי' אי אינו גט כבר שינה ולמה לא יהא גט וע"כ דכל ששינה נתבטל שליחותו, ואף כאן כל שבא השינוי בחפץ מחמת הגירושין אף דבביטול הגט לא יתבטל השינוי דס"ס שינה בחפץ מ"מ בטל שליחותו, כך נראה לי בענין זה בתוס' בד"ה היכי דנפקא לאפיה, נקט הכי וכו'. כבר כתבתי לפרש הסוגי' דהך נפקא לאפיה דוקא הוא ועוד אבאר לקמן בדברי הרי"ף בזה ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה ר"י ובביאור דברי הרא"ש בזה:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>