עריכת הדף "תורת נתנאל/כד" (פסקה)

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''תשובה להרב הנ"ל''' 

ריש בתרביצא, משוטט בים התלמוד בקשקושי ובציצא, בציצת ראשו דהאי תנא, עושה פרחים לתורה וציצא ה"ה מאהבי הרב המאור הגדול החריף ובקי נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני כבוד מהו' הירש נר"ו יאיר אתנו סלה, ולכל סיעת מרחמוהי חובשי בית המדרש שלום.

{{עוגןד|דבריו הנחמדים מעולפת|'''דבריו''' הנחמדים מעולפת}} ספירים נמסרו לידי ח' כסלו, ובאותו יום הייתי חד כרעא אעגלה, כי נקרא נקראתי לק"ק קיפנא לאפריון פ"ו הקצין כ"ה מענדיל שי', שהוא בן אחי, גם יש שם חלוקת עזבון, וע"פ הכרח גדול נתעכבתי שם חמשה שבועות ובחזירתי לביתי עמוס עלי כמה עסקים ולא היה לי פנאי לברר השאלה הזאת, אך זה שבוע העברה פרשת וארא פניתי מכל עמלי ונתתי על לבי להשיב שולחי דבר. הנה אין מן הצורך להעתיק גביות העדות, כי בלי ספק מקום שישלח דברי ישלח דברו ע"כ עת לקצר.

בעזרת חונן דעת, אכתוב דעת מכרעת. הצורך לענינינו, עיין סוגיא ביבמות דף ק"ך בענין אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו', עד איבעית אימא בכליו חיוורי וסומקי, ובבא מציעא דף כ"ז איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן. והעלה הגאון מהר"ל מפראג בשו"ת עגונה, לפי מה דמסיק רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן, ואי ס"ד דחיישינן לשאלה אדתני אין מעידין אפילו יש סימנים בגופו ובכליו ה"ל למיתני רבותא יותר דבכליו אפילו ט"ע שהוא מדאורייתא אין מעידין דחיישינן לשאלה, אלא ש"מ דט"ע מעידין דלא חיישינן לשאלה. וגם למ"ד סימנים דאורייתא לשינויא בתרא ואיבעית אימא בכליו חוורי וסומקי לא צריך למימר דחיישינן לשאלה, כמו שכתבו תוס' ד"ה כליו, ולמסקנא ניחא דלא חיישינן לשאלה. והתיר הגאון הנ"ל עגונה הלכה למעשה, גם הגאון מהור"ר יעקב פאלק הסכים עמו בזה דלא חיישינן לשאלה.

{{עוגןד|אך רבים קמים|'''אך''' רבים קמים}} עליו לסתור שני עמודי תוך שסומך עליו, באמרם למ"ד סימנים דרבנן איכא למימר דלעולם חיישינן לשאלה, והא דלא תני טביעות עין דסימני כליו איירי אפילו בסימן מובהק דמובהק אין מעידין דחיישינן לשאלה. וזה אין סתירה, דטפי ה"ל לתנא למתני ט"ע דנשמע דחיישינן לשאלה, אבל בסימני כליו לא נשמע דחיישינן לשאלה, דהא איכא לאוקמי מתני' בסימנים בינונים והיינו טעמא דאין מעידין עליו דסימנים לאו דאורייתא אבל סימן מובהק דמובהק מעידין, אלא ש"מ דהתנא באמת לא חייש לשאלה ולהכי תני כליו לדיוקא סימנים הוא דלא מהני אבל ט"ע מהני. וליכא למימר כסברתו דזה פשיטא לתנא דחיישינן לשאלה ולא צריך לאשמועינן דכך הוא סברת המקשה אפילו בכליו דלא מושאלי, זה אינו, דא"כ מאי פריך ביבמות אלמא סימנים לאו דאורייתא ורמינהו, אימא סימנים דאורייתא והאי דאין מעידין דחיישינן לשאלה, ובלא מתני' דפרצוף פנים ה"ל למפרך אברייתא דמצא קשור בכיס ניחוש לשאלה. ומה שאומרים שחששא זו מצד סברא דהא חזינא בכל יום דבני אדם משאילין זה אל זה, זה אינו ענין למתני' שניחוש שזה השאיל כליו לאחר וזה השואל נהרג או נטבע והמשאיל ערק לעלמא זה דבר לא שכיח, ואי לא אשמועינן התנא דאף בגוונא דא ניחוש משום איסור א"א זה לא הוי ידעינן מסברא.

{{עוגןד|ויש דוחין דבכליו|'''ויש''' דוחין דבכליו}} איירי כגון כיס וטבעת דלא משאלי, ומשום הכי סימנים לא מהני דסימנים לאו דאורייתא אבל ט"ע מהני, אבל בכלים דמושאלי אפילו ט"ע לא מהני דחיישינן לשאלה. הלא הגאון מהר"ל מפראג עצמו אומר זה בדרך אין לומר כך, דא"כ ה"ל למתנא לתנא בהדיא בכליו אפילו טבעת באצבעו, ותו מה אשמועינן בכליו אפילו גופו לא מהני סימני כליו מבעיא, אלא לדיוקא סימנים כלים הוא דלא מהני אבל ט"ע מעידין דלא חיישינן לשאלה.

{{עוגןד|וראיתי מי שדוחה|'''וראיתי''' מי שדוחה}} הוכחתו, לפי מה דאמר בחולין דף צ"ו מעיקרא הוה אמינא סימנים עדיפים כו', משום הכי אשמועינן התנא דאפילו אסימנין לא מעידין. מה זה דהא מסיק שם דטביעת עין עדיפא, ועוד אפילו למה דס"ד מעיקרא מקשה תוס' שם מהא דט"ע לא מהדרינן אבידה משום דמשקר, ותו דאיירי בט"ע כל דהו דאפילו לצורבא מדרבנן לא מהדרינן, אבל ט"ע גמור, אפילו למה דס"ד, ט"ע עדיף, וא"כ ה"ל למתני אפילו ט"ע גמור אין מעידין.

{{עוגןד|ובשו"ת שב יעקב|'''ובשו"ת''' שב יעקב}} חלק אבן העזר סימן י"א סותר זה, דהתנא אשמועינן אפילו ע"י צירוף סימנים גוף וכלים אין מעידין, ע"ש. גם מזה אין סתירה, דמ"מ ה"ל לתנא לאשמועינן דסימני מובהק דמובהק אין מעידין דחיישינן לשאלה. ומה שאמר שזה סברא חוץ, זה אינו, כמו שכתבתי למעלה. אלא ש"מ דלסימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, ותני כלים דומיא דגופו בסימנים בינונים, אבל בסימ' מובהק דמובהק מעידין דלא חיישינן לשאלה בכה"ג שנאמר שזה שאיל כליו לאחר וזה נהרג או נטבע והמשאיל ערק לעלמא דלא מחמרינן כל כך בעיגונא. א"כ מכל הלין ראי' של הגאון מהר"ל כראי מוצק למ"ד סימנים דרבנן.

ולמ"ד סימנים דאורייתא, לשינויא בתרא לא צריך למימר דחיישינן לשאלה, וכ"כ תוס' ביבמות <small>(קכ ע"ב ד"ה איבעית אימא)</small>. ויש רוצין לדחות באמרם דבסוגיא דבבא מציעא אחר שתי' כליו בחוורי וסומקי, וקשה אלא הא דתניא מצאו קשור כו', הרי להדיא אף בתי' דמשני הש"ס בחוורי וסומקי לא נאיד מהך סברא דחיישינן לשאלה. וזה דבר שאין לו שחר, אי ס"ל לשינויא בתרא דחיישינן לשאלה אמאי נאיד משנוי קמא, וליכא למימר דס"ל לסברא דחיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא משאלי א"כ תקשי ליה מאוכף, אלא ודאי דלהך שינויא לא חיישינן כלל לשאלה, ועוד לדבריהם אמאי נדייק כן בסוגיא דב"מ ניזל להיפך מסוגיא דיבמות דבתר דמשני וא"א בחוורי וסומקי תו לא מקשה מידי והתם בדוכתא עיקר, וצ"ל דסוגיא מהופכת, וכן בספר תורת חיים רוצה להגיה דהך שינוי איבעית אימא מקומו קודם לימא כתנאי.

{{עוגןד|יען אני אומר|'''יען''' אני אומר}} שאין צריך להגיה, והסוגיא אינה מהופכת, דצריך לדקדק מה זה הלשון ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה, הכי הוה ליה למימר אלא הא דתניא כו' אמאי כשר ניחוש לשאלה. אלא האמת יורה דרכו שזה מדברי המתרצים שמשני ואי בעית אימא בחוורי וסומקי, מה הביאו לזה שנאיד משינויא קמא ומייתי ראיה אלא הא דתניא כו' ואי ס"ד דחיישינן לשאלה אלא ודאי לא חיישינן לשאלה וכליו בחוורי וסומקא, ודו"ק.

{{עוגןד|ונראה לי עוד|'''ונראה''' לי עוד}} ראיה דלשנויא בתרא לא חיישינן לשאלה, והוא עיקר, דאם נאמר דהך איבעית אימא חייש לשאלה טפי, א"כ דאמר רבא את"ל סימנים לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידה בסימנים, עדיפא מיניה הוה ליה למימר, אפילו את"ל סימנים דאורייתא היכי מהדרינן אבידה בסימנים ניחוש לשאלה, אלא ודאי דנ"ל כשנויא בתרא דלמ"ד סימנים דאורייתא לא חיישינן לשאלה, וק"ל.

{{עוגןד|עוד כתב הבית|'''עוד''' כתב הבית}} יוסף על בעל נימוקי יוסף והר"ן שכתבו כך, לאו דסמכא נינהו כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והעיטור חולקין עליהם, ע"כ. וכתב עליו הגאון מהר"ל מפראג לא מצינו בכל דבריהם שהוא כנגד זה, ואדרבה מדברי הטור משמע בפירוש כך, שכתב ז"ל, ואם אין מכירין אותו בטביעת עין אפילו יש סימנין בכליו ובגופו אין סומכין אם אין מובהקין, ע"כ. ומשמע בהדיא אם יש סימנים מובהקים סומכים עליהם אפילו בכלים, דאל"כ לא ה"ל למימרינהו בחדא, אלא פשיטא דסומכין בסימנים מובהקים אפילו בכלים, ומכ"ש בט"ע. דמה שכתב הב"י דקאי הא דקאמר אינם מובהקים ומשמע הא מובהקים מעידין קאי אגופו ולא אכלים, דבר זה לא יתכן, דאפילו במשנה אין לתרץ כך, וכ"ש דלא הוי למה לכתוב כן, עכ"ל.

{{עוגןד|הנה לכאורה עלה|'''הנה''' לכאורה עלה}} על דעתי דהטור ספרא דיוקנא הוא, דפתח ואם אין מכירין אותו בטביעת עין, ומסיים בגופו אם אין מובהקים, וסימני כלים באמצע, ולמה שינה לשון המשנה, אלא משום לדייק מיניה בגופו הוא סימנים שאינם מובהקים אין סומכין עליהם הא מובהקים סומכין עליהם, משא"כ בכלים אפילו מובהקי' מובהקים אין סומכין עליהם, דחיישינן לשאלה. ודומה לזה מצינו בכריתות, דתני המפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך את שמן המשחה, ודייק שם בדף ג' <small>(ע"א)</small> למה לי דתני המפטם את הקטורת במיצעא, אלא קמ"ל הא דאם מפטם וסך חייב כל אחד בפני עצמו.

{{עוגןד|אמנם מדלא מפרש|'''אמנם''' מדלא מפרש}} הטור דבכליו אפילו סימנים מובהקים לא מהני, דחיישינן לשאלה, כמו שכתב בסי' קל"ב גבי גט. לכן נראה דגבי עגונה ס"ל דלא חיישינן לשאלה, דחששא בעלמא היא, דווקא גבי גט שאבד חיישינן לשאלה. והיינו טעמא, כמ"ש הרא"ש בפרק כל הגט סוף סי' ג', וז"ל, ואפשר דהכא פסק רב אלפס לחומרא במילתא דאיסורא ולא מהדרינן גט לבעל לגרש בו כיון דאפשר שיכתוב גט אחר, אבל בעובדא דיצחק ריש גלותא אי חיישינן לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימיה פסק לקולא, כמו שמצינו שהקילו הרבה קולות בעדות אשה, שהתירו עד מפי עד ואשה מפי אשה מפי עבד ושפחה, ונכרי מסיח לפי תומו, ומשיאין על פי בת קול, ועל חומר שהחמירו בסופה סמכו והקילו בתחילתה, ומשום דאשה דייקא ומינסבא, עכ"ל.

אך קשה, דהא הרא"ש פ"ק דבבא מציעא סימן נ' כתב, וז"ל, אע"ג דמשמע בפרק בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה, ה"מ לענין איסורא, דאין מתירין אשת איש ע"י סימן בגדי המת דשמא השאיל כליו לאחר, אבל לענין ממון לא חיישינן לשאלה, <small>(עכ"ל הרא"ש)</small>. ומזה משמע אפילו חששא שאלה מדרבנן, מ"מ אין מתירין ע"י סי' בגדי המת דשמא השאיל כליו לאחר. אמנם דברי הרא"ש תמוהים בזה, א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ע"כ נראה שיש חסרון בהרא"ש קושיה זו, ומש"ה חזר וכתב ואפילו אי חיישינן לשאלה מדאורייתא וכו'. דברי הרא"ש המה לקוחים מדברי תוס' ביבמות דף ק"כ ד"ה כליו, עיי"ש, א"כ מדברי אלו ש"מ דהרא"ש אזיל לשיטת' בפרק כל הגט כמו שאכתוב בסמוך.

{{עוגןד|ובשו"ת חוט השני|'''ובשו"ת''' חוט השני}} סי' צ"ו מחלק, דהתם בגט בכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה, דמסייע' ליה הגט, משא"כ בהיתר עגונה לא שרינן אפילו בסימנים מובהקים. זה ליתא, דא"כ מאי פריך מכיס וארנקי אמתני' דעגונא אימא שאני התם דמסייע' ליה הגט, אבל בסימני כליו להתיר עגונא לא. אע"כ סברת הרא"ש הוא אמת, ונהפוך הוא דלגבי גט חששא בעלמא לחומרא חיישינן לשאלה, דבקל יכול לכתוב גט אחר, משא"כ בעיגונא, וק"ל.

{{עוגןד|ואביא ראיה נכונה|'''ואביא''' ראיה נכונה}} לסברת הרא"ש והטור דאם חששא בעלמא הוא לא מחמרינן בעיגונא, מהא שכתבו תוס' ביבמות ד"ה כליו דחיישינן לשאלה כו' עד וי"ל דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בדבר ממון לא חיישינן לשאלה, וא"ת א"כ מאי פריך הכא כו' וי"ל דפשיטא ליה אפילו חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבידה כו', עכ"ל. וקשה הא עדיין קושי' תוס' במקומו עומדות, מנ"ל להמקשן דחיישינן לשאלה מדאורייתא, אימא חששא בעלמא הוא, א"כ מאי פריך מאוכף אימא באיסורא חששא לשאלה אבל לא בממון, אע"כ ש"מ דס"ל להתלמודא אם אין חששא דשאלה מדאורייתא לא הוי חיישי בעיגונא, דהרבה מקילין בהו רבנן מפני תקנות עגונות, ובאבד הגט לחוד הוא דחיישינן כסברת הרא"ש דבקל יכול לכתוב גט אחר, ודו"ק.

{{עוגןד|ובהרי"ף והרא"ש לא|'''ובהרי"ף''' והרא"ש לא}} מצינו להדיא שכתבו דחיישינן לשאלה, אדרבה מדהביאו דסימנים דרבנן וכבר בררנו דלמ"ד סימנים דרבנן ע"כ לא חיישינן לשאלה, וכן מוכח לשון הרא"ש פ"ק דבבא מציעא סימן נ', וז"ל, אע"ג דמשמע בפ"ב דיבמות דחיישינן לשאלה, ע"כ, ולא כתב אע"ג דקי"ל דחיישינן לשאלה, אלא ש"מ אליבא דהלכתא לא קי"ל הכי, אך כתב כן לתרוצי המתני' אפילו אליבא דמ"ד דס"ל דחיישינן לשאלה. וכ"מ מזה בשו"ת ב"ח. וגם בהרי"ף לא מצינו בשום מקום דחיישינן לשאלה, ולפי מה שכתבתי בשם הרא"ש לתרץ הרי"ף ש"מ דלא חיישינן לשאלה בעיגונא.

וכיון שזכינו לדין, שבררנו והוכחנו דלמ"ד סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, ולמ"ד סימנים דאורייתא לשינויא בתרא כמו כן ע"כ לא חיישינן לשאלה. ובנדון דידן נמצא בכיס הנטבע מפתחות וחותם, גם ליווער צעטיל וחריות חזקה מדוכס יר"ה, גם כמה וכמה חובות על שמו, וכל אלו הדברים לא משאלי אינשי, טבעת חיישי' לזיופא כדאיתא להדיא בשמעתא דיבמות ובבא מציעא, ומפתחות אין דרכן להשאילן כמו שכתב הב"ח בשו"ת סי' פ"ח, והחובות ג"כ אין דרכן להשאיל כדאיתא בשו"ת שב יעקב סי' י"א, גם הליווער צעטיל וחריות לפי השכל אין דרכן להשאיל, איתתא דא ודאי מותרת לכל אדם.

{{עוגןד|לבד ראה זה|'''לבד''' ראה זה}} מצאתי וראיתי בשו"ת חוט השני סימן צ"ו בשם הגאון מהור"ר נפתלי כ"ץ שאומר שאין לומר בשום כלי דלא משאלי אינשי כ"א מה שהוזכר בהתלמוד, והביא כן בשם פסקי מהרא"י סימן קס"א. זהו חומרא גדולה, ואביא ראיה שאין לומר כך, דהתוס' כתבו ביבמות דף ק"כ <small>(ע"ב)</small> ד"ה כליו, והא דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה, איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאיל כמו שפירש ריב"ן דלא חיישינן לשאלה, ע"כ. נשמע מן הדין דבכל כלים שיש סברא שאין דרכן להשאיל לא חיישינן לשאלה, דא"כ ה"ל להש"ס לפרוש לן אותן כלים שאין דרכן להשאיל מאן נינהו, אע"כ דסמך הש"ס בזה דכיון דגלי לן באוכף וכיס וטבעת יש סברא דלא משאלי הוא הדין והוא הטעם למילף מיניה דבכל כלים שיש לצדד מסברא דלא משאלי נקיש לכל הכלים, וסמך על המכוין כי מה נשתנה אלו מאלו, אטו תנא כרוכלא. וכ"מ מפסקי הרא"ש פ"ק דב"מ סימן נ', וז"ל, ותדע מדלא אייתי בפרק בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה, ולדברי הגאון הזה עדיפא מיניה ה"ל להוכיח, שאין מתורץ בהך דאוכף וכיס וארנקי דלא משאלי, אבל שאר כלים משאלי, אע"כ דבשאר נמי איכא לאוקמ' בכלים דלא משאלי, ואין מביא ראיה אלא מן המקשן. ומה שהביא ראיה מפסקי מהרא"י, אינו, דהתם קאי על מלבושין ובגדים דדרכן להשאיל, וכן דייק הרא"ש בסי' הנ"ל בגדי המת, אבל דברים שאין דרכן להשאיל מתירין א"א, ודו"ק. וכבר הבאתי כמה תשובות, גם בשו"ת פני יהושע חלק אבן העזר סימן ח' דמתירין בכלים דלא משאלי.

{{עוגןד|וכמו כן לא|'''וכמו''' כן לא}} ניחוש לפקדון או לגזילה כל מה שנמצא אצל הנטבע, והמרדכי בר חיים ערק לעלמא. בוודאי אין להעלות הדעת להחמיר, וכן ראיתי בשו"ת פני יהושע סימן הנ"ל, וכתב, וזכיתי ששמעתי כי הגאון המופלג מהר"ל מפראג זלה"ה האריך ג"כ בזה דלא חיישינן לשאלה, אלא אפילו לדעת חולקים עליו כה"ג וודאי ל"ח שהן דברים שאין דרכן להשאיל בלא ספק כגון סחורות וכן סוס ועגלה בדרך לפי דעתי לא יעלה ע"ד שום חכם לומר שהשאילן את הכל, ובלתי ספק המחמיר בסברא כזו עתיד ליתן את הדין, כמ"ש הרמב"ם בתשובתו  שכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, דבעיגונא הקילו. גם למכירה לא ניחוש כמו שהוכיח שם. ע"כ גם כל המטבעות שנמצאו אצלו הניח בעלה טרם צאתו מביתו הכל רשום ברשימה, והיא הגידה כל סך מטבע ומטבע ונמצא הכל אצל הנטבע כך במנין הרשימה, הלא אמרו חז"ל פרק מי שמת <small>(בבא בתרא קמו ע"ב)</small> שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד חוזר, דמסתמא לא שביק אינש נפשיה ערטילאי, אלא מחמת מיתה, ולהכי אם עמד חוזר. והיאך יעלה על הדעת שנתן או השאיל כל אשר לו לאחר ושביק נפשיה ערטלאי. בכן לדעתי הקלושה מכל מה שכתבתי איתתא דא העבלה מותרת היא לכל גבר, אמנם שיסכימו עמי עוד רבני קשישאי מפורסמים בדורינו ואהיה נטפל לעושי מצוה.

{{עוגןד|ולהראות למר שעיינתי|'''ולהראות''' למר שעיינתי}} בדבריו והמה נכונים, אך לזה יצאתי מה שהאריך לצד היתר מכח סימן מנין, מה מהני סימן מנין אי חיישינן לשאלה. תו מה שהשיג על הבית שמואל  שרוצה לפרש סי' קל"ב במצאו הוא עצמו, א"כ כיס וארנקי למה לי. לא על ב"ש תלונתו, כמדומה יכול להקשות על תוס' <small>(יבמות קכ ע"א ד"ה אמר)</small> דמוקי הברייתא דמצאו קשור במצאו הוא עצמו, א"כ כיס וארנקי ל"ל. וצ"ל כמו שכתבו המפרשים דע"י כיס וארנקי מכירו בט"ע, כמ"ש הרא"ש פרק אלו מציאות סימן י"ג דע"י סימן כל דהו מכירו בטביעות עינא, א"כ על בית שמואל נמי לק"מ.

ונא לעיין בדברי, ואם נראה לכם השגה או שגגה יודיעני, ואשים עטרה לראשי, ושלום על ישראל, ובמהרה יבוא הגואל.

מנאי אהובכם לנצח, נתנאל אשכנזי ווייל מפראג


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}