עריכת הדף "תורת נתנאל/כב" (פסקה)

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''בענין עגונה שנשרף בעלה''' 

{{עוגןד|יהודי אחד בשמו|'''יהודי''' אחד בשמו}} קוסיל הלך לכפר בארץ קיהל אצל כפרי אחד עם סחורות על רעפטיל בל"א כדרך רוכלים המחזירים בעיירות, והיה שם עם עול משאו לערך חצי שעה ששכב שם על הספסל מלובש במלבושים ומנעלים ברגליו, ואכל שם חתיכת לחם שנחתך עם הסכין של יהודי אונ' איזט אויך איין וויניג איין גישלאפן, אין דעמי הכפרי גיוואלט ליגן גיהן רופט הנער קטן בפתח השטוב אריין פויאר פויאר גיהט דאך הינט נויז איך ווייש ניט וואש הינטר דען הויז איזט עז גראכט אונ' שנאלט הינדר דען הויז איך שברינגן הינדר אן שטאל אזו שלאגט דז פייאר שוהן קיגן איהם אריין, אזו האט ער גשריאן מיין ווייב זאל זעהן דש זיא מיט דיא קינדר היא נויז קומט עש ברענט, אבר אן קוסיל האבי ער ניט גידאכט, נוהן בייא דען שטאל האט מאן גיפונדן שטיקר פון דען רעפיל גם קצת שטיקר סחורה גם בריב גם חצי חותם, דהיינו הטבעת החצי נשרף וגוף החותם עם האותיות לא נשרף ויכול לקרות האותיות, גם כיס גם בית נרתק של תפילין, גם קצת ממלבושים שלו שנכרים בטביעות עין גם כנף אחד מארבע כנפות שלו עם הציצה, גם סכין הנ"ל מצאו אלזו איזט ניט אנדרשט דער קוסיל איזט פון דיא שטובין צום שטאל גילאפן עם הרעכלי סחורה צו רעטורירין אבר מחמת אש שגבר עליו מוז ער שם אצל השטאל פר ברענט ווארדן מוז גיפאלן זיין אלז דז פייאר אויף אלי זייטן אן גגריפן אונד פעליג פר ברענט אבר קיין גוף האט מן ניט גיפונדן רק עצמות מאן קאן אבר ניט דער קענין אם המה מאדם או מבהמה. כל זה סיפר הכפרי מסיח לפי תומו, ומתאנח על חטאתו על שלא צעק ג"כ על היהודי אך התנצל מרוב הבהלות לא זכר אותו. גם החופרים גל של שריפה אומרים שמצאו בתוך עפר שריפה גולגולת של אדם, אבל לא נתנו אל לבם שזה גלגולת של היהודי. אבל כשמצאו קצת ממלבושים ומסחורה של היהודי אז עלתה על דעתם בוודאי זה גלגולת היתה של קוסיל שנשרף באש השריפה, גם לא לן יהודי אחר שם באותו כפר כי אם הקוסיל הנ"ל.

'''תשובה.''' 

{{עוגןד|גרסינן ביבמות דף|'''גרסינן''' ביבמות דף}} קט"ו <small>(ע"א)</small> ההוא גברא דבשילהי הלולי איתלי נורא בי גנני, אמרה להו דביתהו חזו גבראי חזו גבראי, אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדי, סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישינו עלינו בית, אמר רבא מי דמי התם לא קאמר חזו גבראי, ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא דשדיא, ורב חייא בר אבין גברא חרוכא דשדיא אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא ופסתא ידא דשדיא נורא איתליא ואתילד ביה מומא ומחמת כסופא ערק ואזל לעלמא, ע"כ. ופסק הרשב"א כרבא, גם המהרש"ל סימן ו' כתב, וז"ל, וכן נראה עיקר כרבא, דלא מחמרינן כולי האי בהיתר נשים עגונות בפרט חששא רחוקה כאלו והיא אומרת להדיא דלא הכי הוי, ע"כ. והנה בנדון דידן גם הכפרי אומר להדיא נשרף ולא ערק לעלמא, ומתאונן עליו אשר לא צעק עליו להציל נפשו.

{{עוגןד|אך הרי"ף והרא"ש|'''אך''' הרי"ף והרא"ש}} ונמוקי יוסף פסקו כרב חייא בר אבין, אמנם ראיתי ברבינו ירוחם חלק שלישי מנתיב כ"ג, וז"ל, אם נמצא דליקה במטתו או בביתו ואמרה אשתו ראו פלוני בעלי מת וראו אדם חרוך מושלך ופס ידא מושלכת לא אמרינן זהו בעלה אלא אמרינן שמא אדם חרוך אחר מעלמא הוא שבא להציל וזה פס ידא מבעלה היה ומתוך שנפל בו מום ברח מחמת בושה, ודינו כמו שאמרנו בעישינו עלינו בית שאמרנו שאינה נאמנת אע"פ שתאמר היא שהוא זה בעלה. וכתב הרמ"ה  ודוקא שאותו פס ידא אינו מאיש החרוך כאן דאז אמרינן דשמא מבעלה הוא הפס וברח מבושת, אבל אם לא היה שם פס ידא אלא האיש החרוך או שיש פס ידא ואינו אלא מאיש החרוך ולא מצאו לו כי אם יד אחת אמרינן דוודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא, וכיון שהיא אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחילה ראו בעלה נאמנת, וכן עיקר <small>(עכ"ל הרבינו ירוחם)</small>. רצונו, דלא חיישינן הך חששא רחוקה שבעלה ניצול וגוף אחר הוא שבא להציל, כ"א כשראינו אומדנא דמוכח שנשרף עוד א', דפס ידא ממאן אתיא. א"כ בנדון דידן לא נמצא כ"א גלגולת אחת ואיזה עצמות בוודאי לא מחמירינן למימר שערק לעלמא.

{{עוגןד|אלקים יודע עד|'''אלקים''' יודע עד}} אחר כותבי זאת מצאתי ראיתי בשו"ת ב"ח סימן נ"ה מסיק להתירא, וממש כותב ככל דברי. אך מה שמסיק שם להתיר דאין הלכה כר"ח בר אבין שהוא תלמיד דרבא ואין הלכה כתלמיד במקום רב, ע"ש שהאריך, ולא כן עמדי כי האמת שהרא"ש מסופק בזה הכלל ופוסק כל פעם לחומרא, עיין בספרי בכללים  סימן כ"ו שכן כתב הרא"ש להדיא בנדרים, ע"ש.

{{עוגןד|והנראה בזה להלכה|'''והנראה''' בזה להלכה}} כרבא, דעישינו עלינו בית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת, כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו, כך מסיק בפרק האשה שלום, א"כ הוי כמים שאין לו סוף שאין להציל כ"א ע"י נס, ומדאורייתא מותרת לינשא רק מדרבנן החמירו ובפלוגתא כזאת קיי"ל לקולא, אבל במילי דאורייתא אם יש פלוגתא בהא קיי"ל לחומרא, כ"כ בית שמואל <small>(סי' י"ז)</small> ס"ק ק"ס, ודברי טעם המה וכן ראוי להורות, דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא בפרט במקום עיגון. ונוסיף לזה שמצאנו ראינו קצת סחורה וגלגולת גם חותמו וכיס וכתבים ובית של תפילין וכנף טליתו עם ציצית, ידים מוכיחות שנשרף, כי טבעת וכיס ותפילין ובגד של ציצית לא משאלי אינשי, וכל זה סימני מובהקים המה. גם בשעת השריפה לא חיישינן דפשוט בגדיו, חשש רחוק כזה לא חיישינן, כמ"ש חלקת מחוקק ס"ק ס'. ומצורף לזה שלא נמצא שם בכפר יהודי חוץ מזה הנשרף, ומעולם לא שכב זה האיש במטה רק אותו יום שעדיין הקוסיל היה שוכב על הספסל גבר הדליקה שערק הכפרי לחוץ וצעק על אשתו ובניו להצילם, ומאין באו המלבושים ומטלטלים שנשרפו ומצאו קצתם, אין זה כ"א הגוף נשרף ונשתיירו קצת מבגדיו כדי למצוא היתר עגונה על ידי כך. בכן דעתי להתיר אשתו דתלקח לגוברי', בתנאי שיסכימו עמי עוד ב' רבנים מובהקים ומפורסמים בדור הזה.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}