עריכת הדף "תורת נתנאל/יח" (פסקה)

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''חזר השואל וחיזק דבריו ועוד קושיא על אבן העזר סימן פ"ו שסותר לחושן משפט סימן צ"ט''' 

{{עוגןד|ב"ה יום א'|'''ב"ה''' יום א'}} כ"ג שבט תקט"ז לפ"ק עדקהובין.

טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית בה טימי, תמים דעים אף נעים במעשיו, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים מספרים כבודו בגדולים יושבי אהלים הרב הגאון הגדול בענקים החכם השלם החריף והבקי פטיש החזק גדול שמו בישראל נשא ורב ורם נר ישראל עמוד הימיני כש"ת מפארים כמהור"ר נתנאל נר"ו יזרח לעד וקרסולו לא ימעד.

{{עוגןד|גי"ה מן י'|'''גי"ה''' מן י'}} שבט העבר הגיע לידי בשבוע העברה ביום ג' ח"י העבר, ראיתי ויאורו עיני מדברי דודים חכו ממתקים וכולו מחמדים, על אדני פז השכל כראי חזקים ומוצקים, שבעתיים מזוקקים, חסדאי הוא וחסדאין מיליו, ובשפתיו חן הוצק, דולה מים מבארות עמוקים, משקה מתורתו לקרובים ורחוקים, שתיתי ורויתי בדשן נפשי מדבריו הנעימים, המיוסדים על דבר אמת וענוה צדק. ואני בעניי להיותי משתוקק לשתות בצמא את דבריו עם רוב צמאוני לא מיותבא דעתאי עדיין לקוצר השגתי, אם אמרתי שלא להטריח את הצדיק בקרית הרבה דברים, אך אמנם ראיתי ענותנותו הגדולה מקדם אמרתי בי יטה שנית אוזן שומעת לדברי ויורני דרך ישרה ומד' יהיה שכרו.

{{עוגןד|א. מה שרצה|'''א.''' מה שרצה}} לתרץ על קושייתי על הרי"ף, וז"ל, אין בו ריח קושיא דבלא"ה צריכין לתרץ קושית הרא"ש על הרי"ף, וע"כ צ"ל דס"ל דע"י שנעשה השטר בקנין, העדים מפקיעין לקלא, עכ"ל. הן אמת שיש לתרץ הרי"ף על פי ב' סברות שכתב הרא"ש גופא, דבלי קנין אין דעתו לשעבד נכסיו מיד עד שיבא המעות לידו, או דאף שדעתו לשעבד נכסיו מיד מ"מ אין העדים מוציאין קול אא"כ נעשה בקנין אז העדים מפקיע לקלא. אך לשון האלפסי מורה כפירוש ראשון הנ"ל, דזה לשון הרי"ף, בשטרי הקנאה פי' שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך שיעבד ליה למלוה נפשיה וכדין טרף, אבל שטר שאין בו קנין דלא שיעבד ליה נפשיה עדיין אין כותבין ללוה כו', עכ"ל, וכ"כ בחידושי מהר"ם שיף ז"ל דדעת הרי"ף ז"ל דוודאי עדים החתומים מפקיעין לקלא רק דאין דעת המלוה לשעבד לו נכסיו מהיום רק ע"י קנין מקנה לו נכסיו מעכשיו אף אם ילוה לו לאחר זמן מרובה, וכדדייק לשון הרי"ף ז"ל שמשעה שקנו כו' שיעבד ליה למלוה נפשיה אבל שאין בו קנין דלא שיעבד ליה נפשיה כו', ועל זה היה סובב והולך קושיתי מסימן קצ"ה. עכ"פ צהבו פני מגיל כי ראיתי שנענע לי ראשו הטהור בהשגותי על הסמ"ע כי כנים דברי.

{{עוגןד|ב. ומ"ש רום|'''ב.''' ומ"ש רום}} ה"מ כי איזה תלמיד טועה כתב זה בגליון ואח"כ נדפס מסובב בשני חצי לבנה כו', אך מקור הדברים הן מדרכי משה שכתב כן, וז"ל דרכי משה, ואפשר דגם במתנה לא קנה דדלמא לא ניחא ליה במתנה משום שונא מתנות יחיה ולכן אין לחלק בין מתנה למכר ולא קנה בשניהם אא"כ ידיעינן דניחא ליה לקונה, עכ"ל.

{{עוגןד|ג. ומה שתירץ|'''ג.''' ומה שתירץ}} על נוסח השבעת כתובה, וז"ל, אך מה שפסק הב"י ובש"ע כדעת הר"י היינו דמשביעין אותה בבי"ד, ובבי"ד שבועה היא בשם משא"כ עכשיו אין משביעין בשם, ע"כ עבור הך קולא משביעין אותה על העבר, עכ"ל, ועפ"ז העלה בשכלו הזך דהנוסחא שמצא ב"י שריר וקים וא"צ להגיה על נוסח זו ולא כבית יוסף שהגיה עליו. דבריו נכונים ואמיתיים דיש לקיים הנוסחא בזה, אך שורש קושייתי היתה מתחילה על מה שמשביעין אותה בנקיטת חפץ כפי עדות רמ"א בסי' פ"ז בחו"מ, הלא אמרו במשנה <small>(גיטין לד ע"ב)</small> התקינו שתהא נודרת ליתומים, ופירש רש"י דשבועת הדיינים הוא בשם ובנקיטת חפץ וענשו מרובה ע"כ התקינו שתהא נודרת בבי"ד או תשבע חוץ לבי"ד דבלי שם ובלי נקיטת חפץ, הרי דעקרו גם השבועה בנקיטת חפץ אע"ג דכבר עקרו שלא תשבע בשם. וכן מוכח מלשון הרשב"א  דעיקר הקפידא היה גם על נקיטת חפץ לחודיה, הביאו הבית יוסף ריש סימן צ"ו, וז"ל הרשב"א, ומה ששאלת איזו נוסח שבועת אלמנה כו', ושבועה בנקיטת חפץ בבי"ד ליכא באלמנה שהרי שנינו בפרק השולח נמנעו מלהשביע כו', משביעין אותה חוץ לבי"ד שלא בנק"ח כו', אדרה בבי"ד אם ירצו היתומים או אשבעה חוץ לב"ד ושלא בנקיטת חפץ, עכ"ל הרשב"א, וכן מוכח מלשון הר"ן שם בגיטין יע"ש. ולפי זה איך משביעין אותה עכשיו בנקיטת חפץ, דאם תשבע על להבא הלא כתב הבית שמואל <small>(ס"ק ל"ח)</small> בשם הט"ז דבזה אין צריך נק"ח, ואם על לשעבר כבר גזרו חכמי המשנה שלא להשביע בנק"ח, וא"כ מי התיר לנו זאת להשביעה בנק"ח מבלי מצוא היתר לזה בשום ראשון ואחרון.

{{עוגןד|עוד השיג בהשגת|'''עוד''' השיג בהשגת}} ידו הגדולה והרמה על קושייתי שהקשיתי על נוסח נחלת שבעה, שמתחילה תשבע שלא מכרה ולא מחלה, הא שבועה זו דאתי עליה מצד גלגול שבועה הוא, ומהראוי היה להשביע על עיקר. ותירץ וז"ל, מי הגיד לו שזה לאו עיקר שבועה הוא הלא הרמב"ם פט"ז מונה שבועה זו לעיקר כי לא הביא שם עוד גלגול שבועה ונחשבת שבועה זו לעיקר כמו צררי, ומ"ש בחלקת מחוקק אינו רק לדעת הטור, עכ"ל. עיינתי ברמב"ם פט"ז מהלכות אישות, וז"ל, וכן התקינו כשתבא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה, עכ"ל רמב"ם, הרי להדיא דמתחילה תשבע שלא הניח אצלה כלום, והיינו שלא אתפסה הבעל צררי, ואח"כ נשבעת על שלא מכרה ולא מחלה כתובתה. ועד נאמן לדברי, הנוסחא שהביא הבית יוסף סוף סימן צ"ו, מבואר להדיא דמתחילה נשבעת על שלא התפיסה בעלה צררי ועל שלא תפסה ואח"כ שלא מכרה או מחלה כתובתה. ועוד, דהחלקת מחוקק הקשה אם איתא דמחלה או מכרה ה"ל ליתן הכתובה לידו, ועל זה תירוץ דמדין גלגול נגעו בה, וקושיא זו קשה גם להרמב"ם, וצריכין ג"כ לתירוצו אף להרמב"ם דאינו רק מצד גלגול. ועוד, הא לדעת הטור בלא"ה א"צ לישבע כלל על שלא מחלה או מכרה אף מצד גלגול כמבואר בטור, רק הרמב"ם הוא דס"ל כן, וזה שכתב הש"ע ויש מי שאומר שצריכה לישבע שלא מחלה כו' הוא דעת הרמב"ם לחוד, וא"כ בע"כ דדברי חלקת מחוקק אליבי' דרמב"ם הן אמורין.

{{עוגןד|ד. עוד כתב|'''ד.''' עוד כתב}} מר, וז"ל, אני אומר שכל זה אינו רק באשה העוסקת בפלכה ועיסתה, אבל באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית הבעל בעצמו יוכל להשביע אותה בטענת ברי אליבא דכ"ע, וכל מה שאביהן יוכל לטעון אנן טענינן בשביל יתומים, ורוב נשים דידן נושאות ונותנות בתוך הבית, עכ"ל. סוף דבריו נכונים וברורים דרוב נשים דידן נושאות ונותנות בתוך הבית, וכבר העיד רמ"א על זה בח"מ סימן ס"ב בהג"ה. אבל לא זכיתי להבין כללא דמר דכייל ותני כל שהבעל יוכל להשביע אותה בטענת ברי טענינן ליתמי להשביע אותה בטענת שמא בשביל היורשים, הא בטענת ברי הבעל בעצמו יוכל להשביע אותה אף על פלכה ועיסתה, וכמ"ש הטור והב"ח להדיא בסימן צ"ז דבטענת ברי ליכא פלוגתא וכ"ע מודים דיכול הבעל להשביע אף על פלכה ועיסתה, וא"כ נימא ג"כ כיון דהבעל בעצמו יוכל להשביע בטענת ברי על פלכה ועיסתה טענינן ליתמי, ואף היורשים יהיו יכולים להשביע על זה, אף שאינה חנונית וזו וודאי ליתא. ועוד, דהא רבי שמעון אמר <small>(כתובות פז ע"ב)</small> אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה אף שהיתה חנונית, וזה וודאי דהבעל עצמו היה יוכל להשביע אותה בטענת ברי בהושיבה חנונית וכמו שמבואר מלשון הטור גופא בסי' צ"ז יע"ש, ואפ"ה אין היורשים יכולים להשביעה בטענת שמא אם לא בתובעת כתובתה. ועוד, דהא לשיטת הרבינו תם ור"ח והרא"ש והרשב"א הלכה כרבי שמעון באם אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעים אותה אפילו הושיבה חנונית. ויש בזה ב' שיטות, ולשיטה א' פירושו דווקא כשמשביעין את האלמנה מספק שמא אתפסה צררי דאז יכול להשביעה על שמא תפסה מעצמה וכן על אפטרופסות שמינה אותה בחייו, אבל כשאינה צריכה לישבע על התפסת צררי אין משביעין אותה על טענת אפטרופסות כמבואר בב"ח ובאחרונים שם. ודעה זו דהלכה כרבי שמעון נזכר בש"ע סימן צ"ז ס"ב, ואף שכתב אח"כ וי"א שמשביעה כל זמן שירצה מ"מ הלכה כדעה קמייתא, בכלל שמסר לנו הרמ"ע זצ"ל <small>(בשו"ת סימן צ"ז)</small> היכי שמביא בש"ע י"א דעתו להלכה כדיעה קמייתא. והאחרונים מחולקים בזה, הט"ז פוסק כל שתובעת הכתובה חייבת לישבע אף בלי גלגול התפסת צררי, והבית שמואל הכריע דהיורשים א"י להשביע רק ע"י גלגול התפסת צררי, וא"כ למה לנו להכניס ראשינו בין פלוגתת הראשונים והאחרונים, הלא טוב לנו ליצא כל הדיעות להשביעה אותה תחילה על התפסת צררי ואח"כ על שלא תפסה, וכמ"ש באמת בנוסחא שהביא הבית יוסף סוף סימן צ"ו והעתקתיו לעיל בקוצר.

{{עוגןד|ה. ומה דבדק|'''ה.''' ומה דבדק}} לן מר בקושייתו על הש"ך סי' קע"א ס"ק ט' דמשנה ערוכה היא, היא קושיא נפלאה ונשגבה. ובפרט דבבא בתרא דף קל"ח ע"א כתב הרשב"ם דמ"ש כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אינו רק במשנה ולא בברייתא, וכבר העיר בכלל זה בזה בשו"ת חות יאיר <small>(סימן צ"ד)</small>. וראיה ג"כ דאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו מוכח דדווקא במשנה ולא בברייתא, שכן כתבו התוספות בפרק כירה (שבת דף מ' ע"א) דלשון במשנתינו ממעט לברייתא. האמנם שלא לשויי' להרב ש"ך טועה בדבר משנה יהי עולה על רוחי לפרש דבריו, דשם בבבא מציעא דף ס"ח ע"ב ת"ר מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות בהמה מעלין, רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו, ואפילו במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות, ורשב"ג לא בעי שכר עמל ומזון, פי' תוספות דאף עם אמו צריך הרבה פעמים שכר כתף, איכא גללים. מוכח דת"ק ורשב"ג פליגי דוקא במקום שנהגו לתת שכר כתף, אבל במקום שלא נהגו לתת שכר כתף להמקבל בוודאי דאף ת"ק מודה לרשב"ג. ומה שהקשה מהר"ם מלובלין זצ"ל דאף בלי מנהג צריך לתת לו שכר עמלו ומזונו, מתורץ על פי מ"ש באסיפת זקנים בדף קנ"ב ע"ב בשם הראב"ד בפירוש ברייתא זו, ובזה ניחא דמקשה הש"ס ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו על הברייתא ולא על המשנה, וכמדומה ראיתי קושיא זו בחידושי ריטב"א, ולפי מ"ש ניחא דמשנה איירי מן הסתם שלא נהגו לתת שכר כתף אבל על הברייתא מקשה שפיר, ולפ"ז ליכא לפרש כוונת ר"ת דהלכה כרשב"ג דברייתא דסגי בגללים בדבר מועט משום דכללא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, דמנ"ל הא דסתם לן התנא כרשב"ג במשנתינו היינו מן הסתם במקום שלא נהגו לתת שכר כתף ולא צריכין אז להיתרא דגללים, ובע"כ דכוונת רבינו תם דכ"מ ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הוא במשמע אף בברייתא, וזו היתה כוונת הש"ך. אבל לדינא צ"ע כי הדברים סותרין לדברי הרשב"ם הנ"ל, והדין עם רום הפ"מ הרמה נר"ו.

{{עוגןד|ו. הנה נא|'''ו.''' הנה נא}} הואלתי לדבר, אמרתי להעלות על הספר ולהציע לפניו ברוב ענותנותו וחסידותו ימחול להעמידני על אמיתיות התורה. אשר קשה לי טובא, דבאבן העזר סימן  פ"ו <small>(ס"ב)</small> פסק הרב בהג"ה שנאמנת לומר של פלוני הם או שלי הם, ובחושן משפט סימן צ"ט <small>(ס"א)</small> פסק בלוה שהשביע שבועת אין לו ואח"כ נמצאו בידו מעות או מטלטלין ואומר אלו של אחרים הם אינו נאמן, ואע"ג שיש לו מגו דלהד"ם או החזרתי אינו נאמן, דהוי מגו במקום חזקה דחזקה כל מה שהוא ביד אדם בחזקת שהוא שלו, וכ"כ הרמב"ם והמגיד והרבה פוסקים. ולפי זה למה תהא האשה נאמנת לומר של פלוני הם ולהפקיע מבעל הפירות והירושה, ואף כשיהיה לה מגו דהא ה"ל מגו במקום חזקה, דחזקה כל מה שהוא ביד אדם בחזקת שהוא שלו, וה"נ הוא בחזקה שלה, וכיון שהוא שלה יש לבעל פירות וכשמתה יורש אותה, ודוחק לחלק בין אשה לאחרים. וצל"ע לקוצר השגתי ומיעוט שכלי.

{{עוגןד|ואצפה כי ישקיף|'''ואצפה''' כי ישקיף}} ממעון קדשו על דל ומך ערך כמוני להציגני על גחלי רשפי אמתיים כי נבוכים עשתונותיי בהרבה דברים בפוסקים אשר שאלתי להרבה ואין פותר, והמה בכתובים כמוסים אצלי. אשר החל להראות את עני בדעת כמוני את גדלו ואת ידו החזקה, יעבור נא על כבודו להטעימני נופת צוף אמרותיו ואל ימעט מלשום עיני פניניו בדברי המגומגמים, הם יעלו לרצון לפניו ושפיר קדמי' דמר להחויה כי עמו עוז ותושיה וכסא כבוד תהלתו וחכמתו יעמוד לעד, ירום וגבה בשובע שמחות לו ולזרעו אחריו עד עולם. נאם הצעיר צמא למי ישעו ופרי שפתיו מתוקים מדבש, מתרפק על דלתי אהבתו כי רבה היא באהלי קירות מורשי לבבי.

{{עוגןד|אבי עזרי זעליג|'''אבי''' עזרי זעליג}} מצ"פ אל ק"ק ברשווייליד והמדינות יע"א

{{עוגןד|ע"ש מחפש ספרי|'''ע"ש''' מחפש ספרי}} הרמב"ם, יש אתי ספר הרמב"ם דפוס אמסטרדם, אבל ב"ב אחד מכאן רוצה לקנותם, ימחול ע"כ הרמה להודיענו כמה דמי מכירתם.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}