עריכת הדף "שערי ישר/ז/כג" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ולענין אם מהני עדי צירוף בקנס, שנחלקו האחרונים ז"ל הט"ז והקצוה"ח ונה"מ בח"מ סי' ל', ראוי ראשונה לבאר דיני צירוף בכלל דהנה מסקינן במס' כתובות ד' כ"א דעד ודין אין מצטרפים, וכן קיי"ל להלכה בטוש"ע ח"מ סי' ל' וסי' מ"ו, והנה ענין זה צריך ביאור, כיון דאם היו שני עדים מעידים שמעט עדות שנחקרה בבי"ד מהני, כמו שכ' בתוס' כתובות ד' כ' וביבמות ד' ל"א ובב"ק ד' צ"ח ע"ב, וכן העלו האחרונים, הט"ז, והתומים, וקצוה"ח, ונה"מ ושער המשפט דלא כהסמ"ע יעו"ש, ולפי"ז למה לא יצטרפו אם אחד מעיד על הלואה, והשני על שמיעה ששמע שנחקרה עדות בבי"ד, כמו דמצטרפים הלואה ונזק וכדומה, וראיתי בשטמ"ק בכתובות בסוגיא שם שהביא בשם הרשב"א בזה"ל, וכתב עוד הרשב"א ז"ל ורבנו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא עד ודין מצטרפים, עד שהעיד שראה הולאה ודיין שהעיד שנתחיב בבית דינו על פי עדים מצטרפים, ואסקא רבא דאין מצטרפים דסהדא מסהיד על הלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחיב. אבל אינו יודע אם נתחיב באמת או בשקר, ולפי פירושו ל"ד להלואה אחר הלואה שמצטרפים, דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי, האי דחזי כשמנה לו מנה והאי דחזי דאודי לי' קמי' בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עלי בבי דינא שקרא קא מסהדי, ודיינא מאי דשמע קא מסהיד וקיי"ל כמ"ד אין מצטרפים עכ"ל וגם ביאורו של הרשב"א ז"ל בדברי הרי"ף ז"ל צריך ביאור, דהרי במאי דקאמר רבא שעד ודין אין מצטרפים מוכח דרק לענין צירוף לא מצטרפי, אבל אם היו שני עדים מעידים שבפניהם נחקר עדות בבי"ד הי' מהני, וממה דמסיק הרשב"א דחיישינן שמא שקרו העדים משמע דגם שני עדים ביחד לא יהני:

ונראה לענ"ד בביאור דבריו דביסוד ענין העדות שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, בדיני ממונות ובדיני נפשות, הוא חלוק מדין עדות באיסור והיתר, דבאיסור והיתר הוא בגדר בירור גרידא, וכל אדם ששמע מעד שהוא מוחזק בכשרות שמעיד על איזה דבר לאיסור ולהיתר אמרה תורה שכן ראוי להתנהג כאילו ראה הדבר בעצמו, אבל בדיני ממונות ונפשות שהצריכה תורה בי"ד מומחים, אין ענין העדות בגדר בירור גרידא, אלא גזיה"כ שהעדים מקימים את הדין ע"י הגדה בבי"ד, היינו שעל הבי"ד לפסוק הדין עפ"י העדים, ולמי שאינו בי"ד העדים אינם מועילים כלום, וגם הבע"ד אינו מחויב להתנהג עפ"י העדים רק עליו לקים פסק בי"ד, ובשע"ה פ"י בארנו עפ"י דרך זה סוגית הש"ס בבכורות לענין שני יב"ש שיצא עליהם שט"ח ולקח אחד מחבירו שדה, דאמר רבא דאין גובה מהלוקח השדה בטענת ממ"נ, משום דנכסי' דבר איניש ערבין בי' וכיון דלא מצי תבע מהלוה אינו גובה מהערב, והיכא שהערב יודע שהלוה חייב רק שכופר בבי"ד חייב הערב, כמש"כ ברמ"א ח"מ סי' קכ"ט, והוא משום דעי"ז דאיכא שט"ח אין הלוקח יודע שחבירו חיוב באמת דשמא שהשטר מזויף או שמא שקרו העדים, והכלל בזה, שעדים וכן שטר מעילים רק לבי"ד לפסוק הדין עפ"י העדים מן הכתוב עפ"י שנים עדים יקום דבר, אבל לאיש צדדי אין הגדת העדות וכן השטר נחשבים כאילו יודע בעצמו, ומשו"ה אמר רבא דאי אפשר לגבות מן יב"ש הלוקח מתורת ממ"נ, דכיון דהאי לוקח אינו יודע אם באמת חייב יב"ש השני, דמה שהוא יודע שהוא לא לוה אינו נחשב לו כידיעה שבודאי לוה יב"ש השני, ורק אם הי' ככח בי"ד לחייב את השני בתורת בע"ח, אז היו גובים מן הלוקח בתורת ערבות, ובכה"ג שאין בכח הבי"ד לגבות מהשני, חשבינן כאילו ליכא לוה, וכ"כ עלינו לומר לענין חקירת עדים בבי"ד, דענין זה אינו מועיל רק לבי"ד ששמעו הגדת העדים, ולא לאיש צדדי, אמנם אם שני עדים מעידים ששמעו חקירת בי"ד, ומעידים ענין זה לפני בי"ד אחר, סברי התוס' שיכולים בי"ד השני כ"כ לפסוק הדין עפ"י העדים הראשונים, דהעדים האחרונים נאמנים שכן העידו הראשונים, ונחקרה עדותם בבי"ד, וה"ז כאילו שומעים עכשיו בי"ד השני את הגדת העדות של הראשונים, דהא דלא מהני עד מפי עד, הוא רק אם הראשון לא העיד בפני בי"ד כראוי ע"י חקירה ודרישה, אבל אם כבר נחקר העדות, אז גם בי"ד השני יכול לפסוק הדין וענין זה של חקירת בי"ד הוא רק השלמת ענין ההגדה של העדים, אבל אין זה סבה חדשה שגורמת חיוב על הנתבע, והעדים ששמעו חקירת בי"ד אינם יכולים להעיד שיודעים שהנתבע חייב לשלם לתובע דשמא שקרו העדים, ורק בי"ד שהעידו לפניהם ענין זה יכולים לחייב את הנתבע, כאילו הי' העדים הראשונים מעידים לפניהם:

ובדרך זה יתבאר לנו דברי התוס' ביבמות וכתובות, דהנה במס' יבמות ד' ל"א ע"ב אמרינן זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, והקשו בתוס' שם מפ' הגוזל דאמרינן שם לענין השורף שטר דאם ידעו העדים מה שהי' כתוב בשטר אפשר לכתוב לו שטרא אחרינא, ומתרצי דאיה"נ שאם היו העדים מעידים שכן ראו בשטר הי' מהני, אלא דחיישינן שמא לא יעידו שכן ראו בשטר, אלא יעידו על המעשה עצמה, כאילו הם זוכרים, והם אינם זוכרים, אלא על פי הכתב, זה תו"ד תוספת שם ובכתובות ד' כ' יעו"ש, ולכאורה אינו מובן מה נפ"מ אם הם מעידים בשנוי לשון, דלכאורה הוי רק נפ"מ בבדיקות ולא בעצם העדות, ועוד מה ענין זה שייך לדין מפיהם ולא מפי כתבם, אם בכה"ג הוי עדות שקר, מה תלוי זה בדין פסול של מפי כתבם, ועפ"י מש"כ דבריהם מובנים, דכיון דבאמת השטר אינו סבה הגורמת הדין, רק שעפ"י השטר בי"ד דנים כאילו העידו עדים לפניהם, ומשו"ה אם העדים מעידים לפני בי"ד שכן ראו בשטר, אז בי"ד דנים עפ"י השטר כאילו ראו בעצמם השטר, אבל אם העדים מעידים על עצם המעשה, והם לא ראו עצם המעשה, או שאין זוכרים המעשה, שעפ"י עדות זו אין בכח בי"ד לחייב את הנתבע או לענין זמן של הקדושין דמיירי במס' יבמות, ומכשילים את בי"ד לפסוק שלא כדין, והא דאמרינן בגמ' הטעם משום מפיהם ולא מפי כתבם, הוא משום דעיקר הדין בפסול עדות מפי כתבם, הכונה שיהי' העד זוכר העדות בעצם הדבר, אבל מה שמוצא כתוב אצלו לזכרון דברים, אינו כידיעת עצם הדבר, דמזה ילפינן כלל זה, דהשערה שמשער בעצמו שהדבר אמת כמו שמוצא כתוב בכ"י, אינו כראי' ושמיעה, כ"כ מה שמשער שהדבר אמת מחמת ששמע הגדת עדים עפ"י חקירה ודרישה בבי"ד, אינו כראי' ושמיעה עצם הדבר, ועפי"ז דברי הרשב"א ז"ל מובנים בטעמא דמילתא דעד ודיין אין מצטרפים, דצירוף לא מהני רק אם כל אחד מעיד שראה או שמע מעשה שהיא סבה המחיבת להנתבע, אבל שמיעת חקירת בי"ד אינו סבה המחיבת, דשמא שקרו העדים, אלא שאם מתברר לפני בי"ד זה עפ"י שני עדים, אז הם עושים דין עפ"י העדים הראשונים שהעידו על עצם המעשה, אבל עפ"י ע"א אין בזה לבי"ד זה סבה לפסוק הדין מחמתה:

ונראה לענ"ד לדון בע"א שמעיד שראה בשטר גמור שראובן חייב לשמעון מנה והלוה כופר, שלא יהי' בזה דין חיוב שבועה, וכן אם מעיד ע"א ששמע חקירת בי"ד עפ"י שני עדים, ואין זה סותר להכלל שכ"מ ששנים מחיבים ממון ע"א מחייב ש אף אילו היו שנים מעידים שכן ראו בשטר היו מחיבים ממון, מ"מ ע"א לא יחיב שבועה, דרק היכא שבשנים בי"ד מחיבים על פיהם אז ע"א מחיב שבועה, אבל בכה"ג מה שבי"ד מחיבים ממון אינו עפ"י עדים אלה, אלא עפ"י עדים הראשונים, וכ"ז שלא נתברר לפני בי"ד זה עפ"י שני עדים אינם יכולים לדון כלל מחמת הגדת עדים ראשונים, ויש להוכיח ענין זה מדין עד ודיין אין מצטרפים, דאם הי' הדין דע"א המעיד על חקירת בי"ד מחיב שבועה, הי' ראוי להיות שיצטרפו עד ודין, דהנה נתבאר אצלינו בשער זה פ"א שהיסוד בדין צירוף עדות, אינו משום דחשבינן כאילו נתברר עפ"י שני עדים שראובן חייב כך וכך, אלא משום דכתוב בתורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, וקיי"ל שכונת התורה חצי קיום ע"י כ"א מהעדים, ולענין חלות דין חצי קיום סגי בירור של ע"א, וכשנתחדש אצל בי"ד עוד חצי קיום נצטרפו שני חצאים להעשות קיום שלם ואז מחיבים ממון, ועוד בארנו שם עפי"ז דברי תוס' מכות ד' ו' ע"א, וסוגית הש"ס בקדושין למ"ד מקדש בע"א חוששין לקדושין, דחיוב שבועה עפ"י ע"א הוא דין תולדה מדין חצי קיום לממון, ולפי"ז אם נאמר שע"א המעיד ששמע חקירת בי"ד של הגדת שני עדים מחיב שבועה, אז עלינו לומר שנעשה חצי קיום לממון, ואם יהי' כן יקשה למה אין מצטרפים עד ודיין, כיון דנתברר אצל בי"ד קיום שלם ע"י שני חצאי קיום, וע"כ עלינו לומר דע"א המעיד על חקירת בי"ד או על ראית שטר, אינו מחיב שבועה, משום שלא נעשה ע"י עדותם חצי קיום לממון, והטעם בזה כמש"כ, דבי"ד שני אינם יכולים לעשות דין רק עפ"י עדות הראשונים שהגידו לפני בי"ד הראשון וכ"ז שלא נתברר לפני בי"ד זה עפ"י שני עדים, אינם יכולים לפסוק שום דין, ורק בעד המעיד על סבה המחיבת אמרה תורה שיחודש חצי קיום לממון כנלענ"ד:

אמנם לכאורה עפיד"ז הי' ראוי לומר בשני עדים שמעידים ששמעו חקירת בי"ד של הגדת ע"א, או שראו שטר החתום בע"א, שיועיל עדותו שיתחיבו בי"ד השני שבועה, דכמו ששני עדים מעידים על חקירת שני עדים, מחייבים בי"ד שני ממון על פיהם, דמדמינן ענין זה כאילו העידו עדים הראשונים לפני בי"ד זה, כ"כ ראוי לחיב שבועה מחמת העד שהעיד לפני בי"ד ראשון, אבל מצאנו שנחלקו בזה האחרונים, דהנה בהא דכתב המחבר ח"מ סעי' י"א העיד האחד בבי"ד זה והעיד השני בבי"ד ד אחר יבא בי"ד אצל בי"ד ויצרפו עדותם, כתב הרמ"א וז"ל אבל אחרים ששמעו הענין אינם יכולים להצטרף דהוי עד מפי עד עכ"ל. (ב"י בשם מרדכי ישן) וז"ל הב"י מצאתי במרדכי ישן פ' ג"פ כתב רבינו אברהם דדוקא בי"ד אצל בי"ד מצטרף, אבל שנים כהעיד אחד בבי"ד זה, ויש עדים ששמעו הגדתה שני וחקירה בבי"ד אחר, וגם שמעו הגדת זה כאן ובאים לפני בי"ד אחר להעיד ששמעו חקירת אותם שני עדים בפני בי"ד, לאו מידי הוא, דהוי כעד מפי עד והביא ראיות ע"ז. עכ"ל. והסמ"ע כתב דלשיטה זו גם אם שמעו חקירת שני עדים לא מהני, והט"ז וכל האחרונים דחו דבריו, דלכו"ע מהני אם שמעו חקירת שני עדים, כמו שכ' תוס' בכתובות, ויבמות וב"ק שהבאנו לעיל, ודברי המרדכי והב"י והרמ"א מיירי רק בחקירת ע"א, ועפי"ז כתב התומים דע"א בשטר אם נשרף או נמחק, אין העדים יכולים להעיד שכן ראו בשטר, דזה דומה כשומע ע"א מעיד בבי"ד, ובקצוה"ח סי' מ"ו סקי"א עוד הוסיף בזה דע"א בשטר לא מהני אם יקימו עדים את חתימת העד, רק באופן שיכירו בי"ד בעצמם את החתימה יעו"ש. וכן העלה להלכה בנתיבות סי' ל' סקכ"א כהתומים, דבשטר שחתם עליו רק ע"א לא מהני רק אם השטר לפנינו, אבל עדים אינם יכולים להעיד שכן ראו בשטר. יעו"ש. ובס' שער המשפט ס"ק ט' אחר שהביא דברי הסמ"ע, והט"ז והתומים, והחליט כדעת התומים כתב בזה"ל, ונראה דהו"ה אם שמעו חקירת ע"א בבי"ד נמי מהני לענין שבועה דע"א לענין שבועה חשיב כמו שנים לממון, דכ"מ ששנים מחיבים אותו ממון, ע"א מחיבו שבועה, אלא דהכא לענין ממון לא מהני מה ששמעו שהעיד כ"א בבי"ד אחר להצטרף שיהי' נחשבים כשני עדים שנגבה העדות בבי"ד והוי כעמפ"ע, ובתומים משמע להיפוך ולא ידעתי למה. עכ"ל. וענין זה קשה מאד לומר שיהי' הבדל בין חקירת ע"א ובין חקירת שני עדים, וכמו שמתמה בשער המשפט, אבל גם דבריו אינם מובנים, כיון דהגדת העדים מחקירת ע"א מועלת לחיוב שבועה, וכן מועלת הגדתם מעד השני, למה לא יהי' דין צירוף, ומכש"כ לפי"מ שכתבנו שדין חיוב שבועה הוא בא בתולדה ע"י חצי קיום לממון, בודאי כה"ג איכא קיום שלם לממון אצל בי"ד זה שקבלו עדות משני עדים על כל הגדה והגדה שהגידו העדים מיוחדים בשני בתי דינים:

ולגודל התמי' בזה נלענ"ד דיש מקום לומר דשאני ענין חיוב שבועה מדין צירוף לענין זה, דאף דזה ברור שע"א שהעיד בבי"ד ונחקרה עדותו כדין שנגמרה עדותו לענין חיוב שבועה כשנים לממון, אבל כ"ז לדין חיוב שבועה, שעדותו בלחוד סגי לענין זה, אבל לענין להצטרף לחיוב ממון עם ע"א שני, חשבינן כאילו עדיין לא נחקרה עדותו, דלענין צירוף עדות לא ידעינן עכשיו אם תהי' עדותו מכוונת לעד השני, ורק כשיבא עד השני אז יבורר ענין זה אם הגדתם אפשר להצטרף, ולכן חשבינן לענין זה כאילו עדיין לא נחקה, ואם עדים באים להעיד מה ששמעו מחקירת ע"א, אז יש הבדל, שאם אנו דנים לענין חיוב שבועה מהני עדותם, שלענין זה כבר נחקרה עדותו של ע"א, אבל לענין הצטרפות הוי כעמפ"ע, כדברי שער המשפט, וכן נלענ"ד מוכח מדברי המרדכי שהבאנו, דאם הי' כונתו דשמיעת עדים מחקירת ע"א לא מהני כלום דהוי כעמפ"ע, הי' ראוי להשמיע דין זה לענין ע"א לחוד, וממילא הי' מובן דלא יהי' דין צירוף, כיון דכל הגדה בפ"ע אינה מועלת כלום ממילא ליכא צירוף, אלא נראה דאף דעיקר העדות מועלת לענין חיוב שבועה, אבל לענין צירוף הוי כעמפ"ע:

ונלענ"ד די"ל דבכה"ג שכתב המרדכי שכת אחת מעידה על שתי החקירות של שני בתי דינים, לא יהני עדותם כלום אף לחיוב שבועה, דבכה"ג הוי כעדות שבטלה מקצתה, דכיון דלענין חיוב ממון איכא בזה פסול של עמפ"ע, ממילא לא מהני גם לענין שבועה, וכן משמע מלשון המרדכי שכתב על ענין עדות זו בזה"ל, לאו מידי הוא דהוי כעמפ"ע, ולכן נראה הדעת נוטה להלכה כדברי השער משפט, דמהני לענין חיוב שבועה אם עדים מעידים על שטר החתום בע"א שנשרף, והתומים הסתפק בזה והעלה הענין בצ"ע. יעו"ש. וסברת השער המשפט שכיון שבשנים מחיבים ממון ע"א מחיב שבועה היא סברא המכרעת בזה. כנלענ"ד. ומה דשאני בי"ד מעדים, דקיי"ל דאם ע"א העיד בבי"ד אחד ועוד ע"א העיד בבי"ד שני, שבאים בי"ד אצל בי"ד ומצרפים עדותם, כמסקנת הש"ס בב"ב ד' קס"ה וטוש"ע סי' ל', הטעם בזה דכל בי"ד ובי"ד אינם צריכים להעיד בתורת עדות לפני בי"ד המצטרף עמו, אלא שנעשים לבי"ד אחד, וכל חלק ממנו הוא מעשה בי"ד, ומצטרפים החלקים יחד, היינו שכל בי"ד השיג כח חצי קיום הדבר לממון עפ"י חקירת ע"א, ומשני חצאים אלה נעשה דבר שלם לחיב ממון, וכן משמע מלשון הש"ס שם דמדמה צירוף זה לדין צירוף עדות אליבא דר"נ, יעו"ש:

ואף לפי"מ שבארנו דלענין צירוף העדים יחד, חשבינן כאילו עדיין לא נגמרה חקירת בי"ד, חסרון זה הוא רק לענין עדות, דהוי כעמפ"ע, אבל לענין כח בי"ד ליכא חסרון זה, דאם עדיין לא השיג בי"ד כח זה לענין צירוף, יושלם עכשיו הכח של בי"ד ע"י התחברות של בי"ד יחד, שאם מתאימים החלקים וראוים להצטרף נגמר עכשיו החקירה, ונשלם כח של בי"ד ומצטרף לענין שלם לחיב ממון, ובזה נבין מה דשאני אם היתה החקירה משני עדים יחד בכמה בתי דינים, מדין חקירת ע"א בכל בי"ד, דבחקירת ע"א בעינן שיבא בי"ד אצל בי"ד, ובחקירת שני עדים סגי אם יבא אחד מכל בי"ד עד שיתברר בי"ד של שלשה, כמבואר בגמ' ובטוש"ע שם, דהיכא שהי' חקירת שני עדים, שכבר נגמרה חקירת העדים לחיוב ממון, אז י"ל דכמו דבעדים כ"א פועל לפי חלקו, כ"כ הדיינים משיגים הכח כל אחד לפי חלקו, ואם מתחברים אחד מכל בי"ד, שכ"א השיג כח הדין לפי חלקו, מצטרפים שלשה החלקים לדבר שלם אחד, ומחיבים ממון, אבל אם הי' רק חקירת ע"א לפני בתי הדינים, שעדיין לא השיגו כחם לענין צירוף רק לענין חיוב שבועה בלבד, כמש"כ, אז בעינן שיהי' עכשיו כל הבי"ד של שלשה שהי' בשעת הגדת ע"א שיושלם כחם עכשיו ע"י השוואת שתי ההגדות, אבל אם יהי' אחד מכל בי"ד, אי אפשר שיושלם עכשיו כחם, דדיין אחד לאו כלום הוא, ובלא שני הדיינים שהי' עמו בשעת הגדת הע"א לא ישיג שום כח הדין, כנלענ"ד בענין זה:

והנה עפי"מ שבארנו בענין זה דלא מהני דין צירוף בעד ודין, ראוי לומר דכ"כ לא יהי' דין צירוף משני עדים ששמע כ"א מהם חקירת בי"ד בזמנים מיוחדים, משום דכיון דליכא בירור על עצם הדבר, כ"ז שלא ראו כאחד, וגם ליכא שום דין לקיום הדבר דחקירת בי"ד אינה נחשבת לסבה המחיבת, מה"ט נמי לא יועיל צירוף ע"י דין ודין, כמו שאין עד ודין מצטרפים, ורק אם יבוא אחד מכל בי"ד מצטרפים, דבי"ד שאני כמו שבארנו, ולפי"ז קשה לי מה שכ' בתוס' סנהדרין ד' ל' ע"ב ד"ה בעדות בכור, וז"ל, פי' ששמעו מאביו זאח"ז איש פלוני בן בכור הוא, יעו"ש, ובמה עדיף שמיעת הגדת אב שנאמן מטעם יכיר, משמיעת הגדת עדים בבי"ד, ובהא דנקטינן דהודאה והלואה מצטרפים ל"ק כ"כ, חדא די"ל דהודאה נחשבת לסבה מחיבת משום קנין אודיתא, ואף אם נאמר שקנין אודיתא הוא רק קנין מדרבנן ולא מה"ת,, עי' בקצוה"ח סי' קצ"ד שהביא כן להוכיח מדברי תוס' ב"ק, מ"מ לענין צירוף נראה לומר, דחיוב ממון של תורה וחיוב דרבנן מצטרפים, דלא גרע משני חיובי דרבנן שבודאי יצטרפו, דכל דתקנו רבנן כעין תורה הוא, ועוד י"ל דהודאת בע"ד עדיף מהגדת עדים, דאם שמעו עדים שהודה בהודאה גמורה, חשבינן כאילו ראו עצם המעשה, דאין לחוש שמא בשקר הודה, אבל נאמנות האב מתורת יכיר הוא מגזיה"כ, ולמה יהי' עדיף אם שמעו שני עדים בזמנים מיוחדים שהעיד האב שאיש פלוני בנו ובכור הוא להצטרף לשני עדים, משמיעת הגדת עדים בכה"ג וזוהי תמי' רבתא. ולכן נראה לומר בהכרח מזה דגם בשמיעת חקירת בי"ד מהני צירוף אם ע"א מעיד ששמע בבי"ד בזמן אחד ועד שני מעיד על זמן אחר, אף לפי"מ שהעלינו דחקירת בי"ד אינה נחשבת לסבה מחיבת, כמו דמשמע להדיא מדברי הרשב"א שהבאנו, ומדברי התוס' ביבמות וכתובות, בכ"ז י"ל דמהני צירוף בכה"ג, אף דלא חל ע"י ע"א חצי קיום לענין תשלומי ממון, אבל חל חצי קיום הדבר אצל בי"ד על ענין זה להחזיק שהי' חקירת בי"ד על ראובן שנתחיב ממון, וכשבא שוב עד שני ומעיד כ"כ ששמע חקירת בי"ד בזמן אחר נגמר ענין זה אצל בי"ד בעדות גמורה להחזיק הדין בתורת ודאי כאילו היתה החקירה לפני בי"ד זה ואז מחיבים ממון, וכמו שכתבו בתוס' סנהדרין לענין יכיר, דמהני עדי צירוף אם ע"א שמע בזמן אחד והשני בזמן שני, כן יהי' הדין גם לצרף שני עדים על שמיעת חקירת בי"ד, וכן נלענ"ד בדין עדות על ראית השטר שנמחק או נשרף, שאם אחד מעיד שראה בשטר אחד והשני מעיד שראה בשטר שני, אם המלוה תובע את שניהם אז יצטרפו, דבזה שוה דין שטר לחקירת בי"ד שהבאנו:

אמנם בדין הראשון שכתבנו לעיל לענין חיוב שבועה, אם מעיד ע"א על שמיעת חקירת בי"ד של שני עדים, דליכא חיוב שבועה, נלענ"ד שבדין זה מתחלק דין שבועה מדין צירוף, דמה שהוכחנו לעיל מדין עד ודין שאינם מצטרפים דליכא חיוב שבועה בכה"ג עפ"י ע"א, הוא יסוד נאמן, דאם חקירת בי"ד אינה נחשבת לסבה מחיבת ממון, אי אפשר להיות חיוב שבועה, דכל חיוב שבועה בא בתולדה מחצי קיום לממון, וכיון דחקירת בי"ד אינה סבה המחיבת ממון, אי אפשר שיהי' דין שבועה, אבל אם יבוא עד שני ויעיד ג"כ על ענין כזה, יצטרפו שניהם לענין זה להחזיק הדין כאילו איכא לפנינו חקירת בי"ד, אח"כ הראו לי בנה"מ סי' מ"ו סק"ו שהקשה במודה בשטר שכתבו שצריך לקימו, דמשמע דצריך לקימו ככל קיום שטרות, דבעינן ששני עדים יעידו על קיום השטר ובפשטות הי' נראה דאי"צ שיעיד רק ע"א שהשטר כשר, דאז חייב הלוה לשלם מדין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, כמו שפסק הרמב"ם וטוש"ע בסי' נ"א, דאם מוצא שטר חתום בע"א והלוה טוען פרעתי דהוי משאי"ל, והכא נמי שמודה בשטר וטוען פרעתי יתחיב לשלם, ועיי"ש שמביא קושיא זו בשם פנ"י ויעו"ש שמדחיק באופנים שונים לישב קושיא זו, ולפי מש"כ ליתא לקושיא זו, דבאמת בכה"ג ליכא דין שבועה אם ע"א מקים השטר, והנה לפי"ד דינים אלה מתחלפים, דשני עדים ששמעו חקירת בי"ד מהגדת ע"א, יהי' דין שבועה וכמש"כ השער משפט שהבאנו, ולענין צירוף לא יהני אם שמעו עוד חקירת עד שני בבי"ד בזמן אחר, וכמש"כ המרדכי שהביא הרמ"א בסי' ל', ואם מעיד ע"א על ראית שטר או שמיעת חקירת בי"ד של שני עדים, יהי' דין צירוף, אם יעיד עד שני על ענין כזה בזמן אחר, וכמו שהוכחנו מדברי תוס' סנהדרין, בענין הגדת עדים על אמירת האב על אחד שהוא בנו ובכור, ולענין שבועה לא יתחיב הנתבע ע"י עדות של אחד, דע"א אינו מחיב שבועה רק מעיד על סבה המחיבת ממון. כנלענ"ד בענין זה:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>