עריכת הדף "שערי ישר/ו/יג" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
גרסינן במס' יבמות ד' מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר' יהודא ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לאו, יש לך בנים א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך, ומי אר"י אבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים, מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה הוא וחכ"א אינו נאמן, ארנב"י ה"ק לי' לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, רבינא אמר ה"ק לי' יש לך בנים הן, יש לך בני בנים הן א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך וכו' והילכתא כוותי' דרנב"י, והתניא כותי' דרבינא ההוא לענין יכיר איתמר. עכ"ל הש"ס. ובנמ"י שם הביא קושית הראשונים וז"ל וא"ת ואמאי יהיו נפסלים אפי' הי' נאמן והא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, י"ל דמיירי בגר וגיורת ושניהם היו טוענים כן הרי בניהם עובדי כוכבים גמורים, עכ"ל. וכן כתב הריטב"א, יעו"ש, והנה לא בארו מה נפ"מ בטענת האם, אם הוא נאמן מטעם יכיר לומר שהבן בן נכרית, לא תועיל הכחשתה, ובחי' הרמב"ן ליבמות האריך בזה וז"ל קשיא לי' להראב"ד ז"ל כיון דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפ"מ וכו' וניחא לי' דגר וגיורת הוא שבאו לפני ר'"י והיו מוחזקים לנו בישראל מעליא, וקשיא לי שהרי לדבריו הכל תלוי בגירותה של אשה, ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול את בנה ולמה הי' צריך לומר לדבריך נכרי אתה, וא"ת הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה, והלא כיון שהבן נפסל בדיבורה של אשה אף על עצמה אינה נאמנת וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה היתה במקום שפוסל את אמו, כדאמרינן לענין (יבו"ם) צ"ל יכיר, ואינו נאמן על בנו גדול, ולא קשיא דכיון דאמר נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמינו והיא מודה לדבריו נאמנת על עצמה בשאין לה בנים, והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי, והרי עדותם מצטרפת לפסול הכל, עכ"ל הצריך לנו והדברים אלה נפלאים מאד דמש"כ דהאשה נאמנת על עצמה בשאין לה בנים, וביש לה בנים אינה נאמנת על עצמה תמוה, ראשונה מאיזה טעם תהי' נאמנת על עצמה הלא אדם קרוב אצל עצמה ואם נאמנת על עצמה כשאין לה בנים למה לא תהא נאמנת על עצמה כשיש לה בנים. ואם נימא משום דלא פלגינן הנאמנות, הלא מ"מ אר"י נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך, ובחי' הריטב"א שם כתב בזה"ל נאמן אתה לפסול את עצמו וא"ת והא אין אדם משים עצמו רשע, י"ל דזהו בישראל גמור אבל לא בזה שלא נתברר שהוא ישראל, אלא שהי' מוחזק בכך ימים רבים, א"נ דהכא לאו דוקא לפסול אלא לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא להיות אסור בבת ישראל וכן לכל שאר חומר עכו"ם. עכ"ל. והנה שיטה זו שיהי' נאמן על עצמו מחמת שלא נתברר כ"כ שהוא ישראל ולא יהי' נאמן על בני' קשה להבין, מאיזה טעם יהי' נאמן על עצמו יותר מעל אחרים, אבל עכ"פ הרמב"ן לא סביר לה, דהלא לריטב"א אף ביש לו בנים נאמן על עצמו אף שאינו נאמן על הבנים, ובחי' הרמב"ן שם בדיבור השני כתב להדיא דהא דנאמן על עצמו הוא רק משום חתיכה דאיסורא, דז"ל ומיהו לגבי עצמו אם בא ליכנס בקהל אסור, דהא שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא, עכ"ל:

ונראה לענ"ד לפרש דברי הרמב"ן עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ו מה' א"ב הט"ז וז"ל, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה ממזר וכו' ויהי' ממזר ודאי, והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו. עכ"ל. וביאור דבריו הוא דבאומר על עצמו שהוא ממזר, ועי"ז פוסל את בנו לומר שהוא ג"כ ממזר מחמת שנולד מן הממזר, כיון שאינו נאמן על עצמו בנאמנות גמורה, כ"כ אינו יכול לפסול את בנו, כמו שאינו נאמן על בנו כשיש לו בני בנים, דבכה"ג לכו"ע לא פלגינן הנאמנות משום דזה הוי כתרתי דסתרי וכמו דפסק הטוש"ע חו"מ סי' רע"ט דבאומר על בנו שהוא עבד אינו נאמן רק כשאינו פוסל את אמו אבל אם עי"ז פוסל את אמו אינו נאמן כלל ועי' בהגר"א שם סק"ז שכתב דזה דומה לאומר על בנו היכא שיש לו בני בנים, אכן כיון דנאמן על עצמו להחמיר מדין שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, לפי מדה זו יהי' נאמן גם על בנו ויהי' הבן כמוהו אסור בבת ישראל ובממזרת, דלענין דין זה מהני עדותו על בנו מדין יכיר, כיון דלדין זה לא יהי' סתירה, ומשו"ה כשאומר על בנו שהוא ממזר יהי' הדין שהוא ממזר ודאי ומותר בממזרת, אבל כשבא לפסול את בנו מחמת שהוא ממזר אינו נאמן לדינא רק כפי הדין שנאמן על עצמו להחמיר. זה פשוט וברור בדברי הרמב"ם:

ועפי"ז באומר על בנו שהוא נכרי מחמת שנולד מן הנכרית שהוא נאמן על בנו רק אם אין האם לפנינו, אבל אם האם לפנינו ואינו נאמן לפוסלה אינו נאמן גם על בנו, אבל אם האם אומרת ג"כ על עצמה שהיא נכרית דנאמנת על עצמה להחמיר מדין שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, אז יהי' נאמן האב לפסול את בנו להיות כדין האם להחמיר, ולכן תתפרש הסוגיא דילן דמה דאמר ר"י דלהכי אינו נאמן רק לפסול א"ע ואינו נאמן לפסול את בני' משום דלדבריו נכרי הוא, ואין לו תורת נאמנות על בניו משום דין יכיר, הא לאו הכי הי' נאמן על בניו כפי תורת הדין של האם כנ"ל:

אמנם ביאור דברי הרמב"ן עדיין אינו מתורץ כראוי, ונלענ"ד בכונתו דלכאורה יש מקום לומר כיון דבלא הגדת האשה על עצמה לא הי' האב נאמן לפסול את הבנים כנ"ל ונמצא דהגדת האשה על עצמה גורמת לפסול את הבנים והיא אינה, נאמנת על הבנים כלום, ויש מקום לומר דבכה"ג גם על עצמה לא תהא נאמנת, כמו היכא דחב לאחריני שאינו נאמן כלום, וע"ז מסיק כיון דמ"מ על עצמה היא נאמנת לולא פסול הבנים, והאב נאמן על הבנים אם אינו פוסל את האם, דהרי היא פוסלת את עצמה ע"י הגדתה, ונמצא שפסול הבנים אינו מחמתה רק בגרמתה, ובכה"ג לא שייך כ"כ ענין חב לאחריני. כנלענ"ד לחומר הענין. אבל בעיקר הדין נלענ"ד שהוא פשוט כדברי הרמב"ם ושו"ע אהע"ז סי' ב' שהבאנו דכפי הדין של האם והאב יכול האב לפסול את בניו מדין יכיר ולא יותר:

והנה יש להוכיח מענין זה דבנאמנות שבא מדין יכיר מחלקינן הנאמנות, דהרי לפי מש"כ האב נאמן על בנו רק להחמיר ולא להקל, ובעדות ובמיגו כה"ג בחד גופא לא פלגינן הנאמנות לחצאים, אבל בנאמנות פרטית כעין חדוש שחדשה תורה כמו באב שנאמן על בנו מדין יכיר, אי"צ שיהי' נאמן בכל היוצא מפיו, וכל מה שאפשר להאמין הוא נאמן, משום שאין הנאמנות מחייבת שיהי' נאמן לכל דבר, דרק לפרטים מיוחדים האמינה אותו תורה אכן היכא שהדינים מתנגדים זל"ז אין הנאמנות מתחלקת, וכמו דאינו נאמן כלל היכא דיש לבן בנים, דאם יהי' הדין של הבן דין ממזר ובניו יהיו כשרים הוא תרתי דסתרי, כ"כ למדו הראשונים ז"ל דאם אומר על הבן שהוא נכרי והאם בחזקת ישראלית, וכן אם אומר על עצמו שהוא ממזר, אי אפשר שיהי' הבן מותר בממזרת והוא אסור בממזרת שהדינים סותרים זה את זה, אבל אם אין הדינים סותרים זא"ז שפיר מחלקינן הנאמנות, אף שלפי היוצא מדבריו הוא מקיף ענינים שונים שאי אפשר להאמינם, וכן צריך לומר לשיטת הרמב"ם הובא בחו"מ סי' רע"ז סעי' י"ב דגם היכא דלא הוחזק לבנו נאמן לומר זה בני ובכורי הוא לענין ירושה עיי"ש. ולפטור את אמו מחליצה אינו נאמן רק משום מיגו דבידו לגרשה, כמש"כ בב"ב ד' ק"ל, וכתב בס' ש"ש ש"ב פ"כ שהטעם בזה דכיון דענין זה של חליצה אינו ענין הנוגע לגוף הבן אלא להאשה אם זקוקה ליבום או לחליצה לא מהני אמירתו בזה יעו"ש. ועיי"ש מש"כ בטעמו של הרמב"ם שכ' בפ"ג מה' יבום דבאומר על בן הנולד ע"י זנות שהוא בנו נאמן לענין ירושה ואינו נאמן לענין יבום יעו"ש. הרי מבואר דלענין יכיר מתחלקת הנאמנות אם רק הדינים נפרדים הם כמו ענין זה של יבום דמה שהאם נזקקת לחליצה אינו גורם שום דין על בן זה, רק המעשה בכללה מקפת שני הדינים:

ועפד"ז אמרתי לפרש מה דלכאורה קשה דלא מצינו שיהי' האב נאמן מדין יכיר רק על בן ולא על בת, דהרי לפי מש"כ תוס' בקדושין ד' ע"ד לפרש המקור שלמד ר' יהודא שנאמן על בנו לפסול, וז"ל וי"ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים דאומר על קטן שבניו שזה בכור, ואע"ג שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים עכ"ל. ולפי"ז בתינוק בין הבנות מחזיק את הבנות לממזרות, והי' ראוי שיהי' נאמן לפסול או להכשיר בנותיו, ועפ"י מש"כ י"ל דבאומר על תינוק בין הבנים מוכרח דיש לו תורת נאמנות על הגדולים לומר שאינו בכור דאל"ה מה תועיל אמירתו על התינוק דהרי הגדול בע"כ ג"כ בכור, ובע"כ שהתורה האמינתו גם על הגדולים לומר שאינם בניו, ומכיון שילפינן שהתורה האמינתו, ילפינן שלכל דבר הנוגע להבן האמינתו, אבל אם אומר על תינוק בין הבנות דלדינא של בן זה אין נפקותא אם יהי' דין של הבנות בחזקת כשרות, נוכל לומר אף שנאמן לומר על הבן הקטן שהוא בכור, מ"מ הבנות הגדולות ממנו הן בחזקתן חזקת כשרות, ואין דין זה סותר דין הבן אף שהעובדא סותרת זא"ז כנלענ"ד. ועי' בתשו' רע"א סי' ק"י דשקיל וטרי בענין זה:

ושם בתשו' רע"א סי' רכ"ב פלפל בנו הגאון רש"א ז"ל דאם אומר על בן מאשתו הגיורת שהיא נכרית, שיהי' נאמן על הבן אף שאינו נאמן על האם, ותלה דין זה בפלוגתא דפלגינן דיבורא יעו"ש. ואין זה נכון דבכה"ג לכו"ע לא פלגינן וכמו שהבאנו מהשו"ע ח"מ סי' רע"ט, ומדברי הרמב"ם הובא באהע"ז סי' ד', וכן כתבו בתוס' יבמות ד' כ"ה ע"ב דאי אפשר שיהי' הוא פסול ובניו כשרים, וכמו דאמרינן בגמ' היכא דאיכא בני בנים דאינו נאמן כלל, וזה פשוט וברור, ולפי"ז גם באומר בני זה בן גרושה לא יהי' נאמן רק אם אין האם בפנינו, אבל אם ידעינן את אמו ואומר שהוא גרושה, כשם שאינו יכול לפסול את אמו, כ"כ אינו נאמן על הבן וכנ"ל. ובחו"מ סי' רע"ט הובא להלכה מש"כ הרמב"ם בה' נחלות פ"ד וז"ל, ויראה לי שאפי' הי' לבן בנים אעפ"י שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יחוס ואין מחזיקים אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו, ובהגה שו"ע כתב ואם מת הבן ואמר על בני בניו אין אלו בני בני כי לא הי' אביהם בני אינו נאמן אף על הירושה מאחר שאין בנו קיים עכ"ל. והוא מדברי הרב המגיד פ"ד דנחלות, והנה מוכח מדברי הרה"מ והרמ"א דאם הי' הבן קיים בשעת אמירתו, אז אף שמת הבן אח"כ בחייו לא יטלו הבני בנים ירושה כיון שכבר הי' נאמן על הבן, דכמו דלענין יחוס נאמן על בנו וממילא יהיו תולדותיו כ"כ פסולים, כיון דבשעה שאמר לא הי' הדין נוגע לתולדותיו, כ"כ לענין ירושה כיון דבשעת אמירתו לא הי' הדין נוגע לבני בניו מהני הנאמנות גם לתולדותיו, אבל עכ"פ מוכח גם מזה דפלגינן דין הנאמנות, דהרי לענין ממזרות אינו נאמן על בנו כשיש לו בנים, ועל ענין ירושה נאמן, משום דשני דינים אלה, דין היחוס ודין הירושה, הם דינים נפרדים, שאין דין זה גורם על הדין השני, בכה"ג מחלקינן הנאמנות, אבל אם בניו בחזקת כשרות או אמו בחזקת כשרות, או כשרות דידי' סותר את הדין שאומר על הבן, בכה"ג אינו נאמן כלל:

ובקצוה"ח סי' רע"ט סק"ד תמה שם, על הא דמבואר בנמ"י פ' י"נ דבאומר על בנו שהוא ממזר נאמן היכא שמכירים את אמו רק משום שהאם אינה נפסלת ע"י אמירתו דשמא שוגגת היתה, וכן הבנים שיולדו אח"כ כשרים לכהונה, וכן אינו נאמן להפסידה מכתובתה, ובאומר בני בן גרושה אף שהאם מוחזקת בחזקת כשרות נאמן, ועיי"ש מה שמתרץ בדוחק שגם על האם נאמן לומר שהיא גרושה עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ו מה' סנהדרין שנאמן ע"א לומר אשה זו גרושה היא יעו"ש. וכבר נתבאר אצלנו בשער זה פ"ג דרק באשה שבאה לפנינו שאינה מוחזקת כלל נאמן, אבל בכה"ג ודאי אינו נאמן, אבל תמה אנכי בעיקר קושיתו דלפימש"כ גם באומר בני בן גרושה וחלוצה אם מכירים את אמו אינו נאמן, ובאומר בני זה ממזר אף שמכירים את אמו והיא בחזקת כשרות אבל כשרות דידה אינו סותר לדין של הבן, שאין הבן ממזר מחמת פסול דידה, דאף זנתה בשוגג הולד ממזר, אבל אם אומר שהבן ממזר מחמת שנולד מחייבי כריתות אז אם מכירים את אמו והיא בחזקת כשרות אינו נאמן, שדין האם סותר לדין הבן:

והנה בדין זה באומר על בנו שהוא ממזר, ראוי לבאר אם נאמן לעונשים אם בא על בת ישראל, או אומר על בנו שנולד מנכרית היכא דנאמן, כגון שאין האם לפנינו או שהיא מודה בזה כמו שנתבאר לעיל, דבכה"ג נאמן, אם מהני עדותו לדבר שבערוה אם קדש אשה שיהי' קדושיו בטלים דלדברי האב הוא נכרי, די"ל דאף שהאמינו תורה לעשותו כממזר וכנכרי הוא רק לאיסור והיתר, אבל לא לעונשים ולדבר שבערוה הנולד אח"כ, וצדדי הספק בזה הוא עפ"י מה דנקטינן כרב דאמר בקדושין בהא דהאמינה תורה לאב לאסור את בתו לומר שנתקדשה, אבל א"נ לסקול על ידו, וכ"כ סובר ר"ח ואמרי' שם ואזדא ר"ח לטעמי' דאמר ר"ח בני זה בן ט' שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים ותניא כוותי' בני זה בן י"ג שנה וכו' נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולערכים אבל לא למכות ולעונשים, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, והנה לא נתבאר בגמ' בטעמא דמילתא שסובר רב דלאיסורא הימני' רחמנא ולא לקטלא, אי משום חומר דין נפשות, או משום דלא הימני' רחמנא רק מה שנוגע לדין הנהגה עכשיו ולא לענינים הנולדים אח"כ, דאם נפרש שהוא רק חומר לדין נפשות, אבל אם יהי' ענין של ממון יהי' נאמן, כגון באומר קדשתי' לפלוני יועיל גם לחייבו בכתובה, וכ"כ באומר בני זה בן י"ג מהני לענין ממון שאם יזיק אח"כ ישלם, ומכירתו ומתנתו מהני מד"ת, ובריטב"א שם במס' קדושין כתב בענין זה וז"ל והא דתניא דנאמן על בנו ובתו שהם גדולים לנדרים ולערכין ולהקדשות, אע"ג דאיכא אפוקי ממונא מיני', נאמן משום חומר גבוה, כיון דבסתמא ידע בשני בניו כמה הם, וכו' וכתבו בתוס' בשם ר"י בר שמואל ז"ל דלהשלים לעשרה בב"ה, האב והאם נאמנים דומיא דערכין וחרמים, אבל לא לחליצה דומיא דמכות ודעונשים דדבר שבערוה הוא. עכ"ל. ובדיבור השני אח"כ כתב לענין נאמנות האב לענין קדושין דנאמנות האב הוי כשני עדים, ומסיק בזה"ל ומיהו אע"ג דהוי כעדים אין סוקלים על ידו שאין עונשים אלא בב' עדיה ממש, אבל גבי איסורא דנפשא נאמן כב' עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים. עכ"ל. ואם נאמר דהטעם דמחלקינן בין איסורא לקטלא הוא משום חומר של דין נפשות, א"כ איך כתב לדמות דלא מהימן האב לענין חליצה דומיא דמכות ועונשים, אלא נראה דמפרש דהא דנאמן האב לומר שהוא גדול בשנים שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, וכמו דמפרש בתוס' ד' ס"ד ד"ה נאמן שהוא משום ע"א נאמן באיסורים, ומשו"ה כתב דכמו שאינו נאמן לענין מכות ועונשים, כ"כ אינו נאמן לחליצה, דדבר שבערוה אין ע"א נאמן, ובאב שנאמן לאסור ולא לקטלא, אף שנאמן כשני עדים ממש דהוי דבר שבערוה הוא, אבל לא גלתה לנו תורה חדוש זה רק על האיסור ולא על התולדה שאם תזנה מה יהי' דינה, משו"ה אין לך בו אלא מה שחדשה תורה:

אמנם זה ודאי דאף שאינו נאמן על בני בנים, אבל אם בשעה שהעיד על בנו שהוא ממזר לא הי' אז נוגע לבני בנים שלא היו בעולם מהני עדותו גם לבני בנים שיתילדו אח"כ, וכן לענין ירושה כמו שהוכחנו לעיל מדברי הרב המגיד, אבל לענין עונשין י"ל דלא מהני עדותו, אף דבשעה שהעיד כבר נתקבל עדות שהוא ממזר, והטעם בזה נלענ"ד דרק היכא שדין הראשון מכריח את דין השני, אז הכלל בזה אם בשעה שהעיד כבר הי' נוגע גם לדין השני אז אינו נאמן כלל, דאי אפשר בכה"ג לחלק לומר שיהי' הבן ממזר ובניו לא יהיו כממזרים, ואם בשעה שהעיד לא הי' לו בנים ונולדו אח"כ, אז גם הם כממזרים ודאים כמו אביהם, והנה דין איסור ודין העונש הנולד על העובר על האיסור, נראה לי שהם דינים נפרדים שאין אחד מכריח את השני, וכמו דמשמע מענין זה של האומר קדשתי את בתי, דלרב ורב חסדא דקיי"ל כוותייהו שנאמן לאסור ולא לקטלא, שאם הי' ענין העונש בא בהכרח מדין האיסור הי' ראוי ודאי לומר כיון דלענין איסור הי' נאמן מה"ת להחזיק לודאי איסור ממילא חייבת קטלא, ובאמר קדשתי את בתי והלכה וקבלה קדושין מאחר, נראה פשוט דאינה צריכה גט דענין זה ודאי שסותר זה את זה לומר שהיא מקודשת לזה וגם מקודשת לשני, כ"כ י"ל דגם באומר בני זה ממזר או בני נכרי הוא, דלענין כל דין שהתולדה מוכרחת, אם בשעה שהעיד כבר נתקבלה הנאמנות, אז. כל התולדות כמו"כ דינם, כגון אם העיד על בנו שהוא נכרי, ודאי אם קדש אשה שאין חוששים לקדושיו ששני דינים אלה מוכרחים ואי אפשר לחלק ביניהם, ובאומר בני זה בן י"ג שנה לשיטת תוס' שהבאנו שעיקר הנאמנות הוא מדין ע"א נאמן באיסורים, מתחלקים הדינים, דמה שדינו כגדול לענין נדרים וחרמים שהם קיימים, אינו מכריח שממכריו ומתנותיו יהיו קיימים ורק לענין הקדש כתב הריטב"א שהוא משום חומר גבוה, וכן לענין חליצה דינו כקטן, וכ"כ לענין עונשין דאין דין האיסור מכריח דין קטלא, היינו אף דמהני עדותו להחשיבו לגדול לאפרושי אותו מאיסורא, ואפשר דלענין זה מכין אותו עד שתצא נפשו, כיון דדינו כגדול לענין איסור, ודין הפרשה זו אינו דין עונש, רק שדין הפרשה הוא להכריחו בכל האפשרות עד שתצא נפשו, אבל אם כבר עבר על העבירה שהוא דין בפ"ע, ואינו מוכרח מדין האיסור אינו נאמן, וכ"כ י"ל באומר קדשתי את בתי שלא יתחייב אותו פלוני בכתובה אם אינו מודה בזה, דדין האיסור שבא ע"י קדושין, אינו מכריח לחייב כתובה, רק מעשה הקדושין והנשואים מכריחים לזה, וע"ז לא האמינתו תורה, ולפי דרך זה מה דאמרינן בגמ' ואזדא ר"ח לטעמי', דלכאורה קשה מה שייך ענין זה נאמנות האב בקדושי בתו שהאמינתו תורה כשני עדים, לדין עדות על בנו שהוא בן י"ג, שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, אבל לפי מש"כ שעיקר הטעם בחילוק הנאמנות בזה הוא מטעם שאין דין איסור מכריח את דין העונש, שפיר שייכים ענינים אלה זה לזה ורב חסדא אזיל לטעמי', אבל אם נאמר דטעם החילוק בין איסור לקטלא הוא משום חומר של דיני נפשות, מה שייך לומר דר"ח אזיל לטעמי' דשאני התם דנאמן רק כע"א באיסורים, והתם גם לענין חליצה ודבר שבממון ג"כ אינו נאמן, משא"כ בקדושי בתו דהאמינתו תורה כשני עדים, דהרי דבר שבערוה הוא, וכמו שכתב הריטב"א, ואפשר דהתם גם לרב אסי דסובר דהתורה האמינתו לאב לענין קדשתי את בתי לכולא מילתא אף לענין קטלא, מודה דבאומר בני בן י"ג שנה שאינו נאמן למכות ולעונשים, דע"א נאמן רק לענין איסור ולא לעונשים, ולדברינו י"ל דלרב אסי, גם התם אין לחלק בין איסור למכות, דמתחילה שנאמן לאסור, נאמן ג"כ לענין אם יעבור על האיסור, היינו אף שאין דין האיסור מכריח שיהי' אח"כ בתולדה דין עונש, אלא משום דלכולא מילתא הימני' רחמנא. ועלה לנו מזה דלהלכה דנקטינן כרב ור"ח דלא אמרינן לכולא מילתא הימני' רחמנא, גם בדין נאמנות של יכיר, שהוא ג"כ חידוש, ראוי לומר דלענין עונשים לא הימני' רחמנא, ורק לענין איזה דין שבא בהכרח מדין הראשון, וכמו שבארנו, התם נאמן גם על כל דברים הבאים בתולדה כמו דמהני עדותו על בני בנים הנולדים אח"כ. כנלענ"ד בענין זה. אח"כ ראיתי שבתו"י שם הקשה וז"ל, ולא לעונשין תימא היכי מייתי דרב חסדא לטעמי', הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבוי' לא הימני', ולמכות ולעונשים אין להאמינו טפי משבוי', עכ"ל, ולפי מש"כ ל"ק משבוי', דזה פשיטא דלא מהימן לענין שבוי' גם לרב אסי דהא דקאמר לכולא מילתא הימני' רחמנא, הוא על כל ענין הנולד מחמת הקדושין, וכ"כ לרב אסי באב שמעיד על בנו בשנים, נאמן על כל ענין הנולד אח"כ:

אמנם שיטת הרמב"ם בזה צריכה ביאור, דלפי"מ דפסק הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין דאי"צ שני עדים רק בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, ואח"כ אם עבר לוקה, הבאנו דבריו לעיל בפ"ג ובפ"ח, וכמו שנתבאר אצלינו שיטתו מן הירושלמי, דהכלל בזה כיון דבשעה שהעיד לא הי' נוגע הענין רק לאיסור, נתקבל ונתחזק גם לענין עונשין הנולד אח"כ, ובאומר בני זה בן י"ג אף שנאמן לענין אחזוקי בדין איסורים להחשיבו לגדול, מ"מ אם עבר אח"כ אינו נענש, ונלענ"ד דשאני עדות זו על השנים מעדות ע"א על החזקת דבר האסור, דהתם כשמעיד על הדבר שהוא חלב כליות, הי' אז עדות שלמה בלי שום התפלגות בנאמנות, דאז לא הי' נוגע הענין לשום דבר ודין אחר, רק לענין דין איסור, והי' אז דין ע"א נאמן באיסורים ונתברר הדבר עפ"י עדות מעליא שזה חלב האסור, ואח"כ כשעבר ואכל עפ"י התראת עדים אי"צ לבירור חדש על אותו הדבר, שכבר נתברר עפ"י תורת עדות לפי ערך דין העדות שהי' צריך מה"ת בזמן ההוא, אבל להעיד על האיש שהוא בן י"ג הוא אינו עדות באיסורים, שענין זה אינו איסור והיתר, ורק מתחילה אנו מקבלים עדות זה בהתפלגות דלענין נדרים, ערכין והקדשות ולאפרושי מאיסורא מועיל עדותו, אבל לענין חליצה וכדומה ושאר ענינים דבירורם. צריך שני עדים לא מהני, ולפי"ז הרי לא נתקבל עדות זה להחזיקו לבן י"ג, ומה שכבר נתקבל העדות לאפרושי מאיסורים אינו מכריח לענין עונשים דנולדים אח"כ כמו שבארנו, אבל בע"א מה שעונשים אח"כ אינו מחמת שדין האיסור מכריח לעונש של אח"כ, אלא משום שכבר נתברר עפ"י עדות המועיל שדבר זה הוא חלב, ואז לא הי' שום התפלגות, ונענש אח"כ ממילא אבל בעדות של שנים לא נתברר בעדים שהוא בן י"ג בכללות, אלא בפרטות לענין אפרושי מאיסורא וכה"ג, ובעדות על חלב נתברר בכללות בלי שום יוצא מן הכלל שדבר זה הוא חלב כנלענ"ד. והוא דבר מתקבל. ומהתימה על הגאון בעל פנ"י שמתמה על שיטת הרמב"ם הנ"ל מהך דינא דרב חסדא דאין סוקלים ע"י האב באומר בתי מקודשת לזה, למה לא אמרינן שהאיסור הוחזק כבר, וכן נתחבט בקושיא זו בס' ש"ש ש"ו פי"ב, ולא זכרו מדין השני לענין עדות בשנים לענין איסור שהוא ג"כ מדין ע"א נאמן באיסורים, כמו שכתבו בתוס' ובחי' הרשב"א והריטב"א:

עוד נלענ"ד די"ל דהרמב"ם ז"ל סובר שעדות זו להעיד על הבן והבת הוא מדין יכיר ג"כ, היינו דכמו שהאמינתו תורה על אופן מולדתו כמו בן גרושה או ממזר, כ"כ האמינתו תורה על זמן מולדתו שעי"ז הוא מברר את דינו של הבן עכשיו לומר שהוא בן י"ג שנים, וע"ז אמרו דלענין מכות ועונשים אינו נאמן, ועפי"ז מתפרש היטב מה דאמרינן ואזדא ר"ח לטעמי', דכמו דסובר דלענין נאמנות האב שהאמינתו תורה לאסור את בתו באומר קדשתי' דאינו נאמן לקטלא, משום דכיון דנאמנות זו הוא חידוש ואין לך בו אלא חדושו כ"כ בנאמנות של יכיר שהוא ג"כ חידוש, ולא האמינתו תורה רק לפרט זה ולא על התולדות שאין דין זה מכריח עליהם, וכמש"כ לעיל. אח"כ אמר לי רב גדול שכדברי מפורש בשלטי הגבורים, ומצאתי כן בשלטי הגבורים פ' עשרה יוחסין וז"ל ובס' התרומה אומר בה' חליצה שאין האב נאמן על בנו להחזיקו גדול בחליצה, ואין שיטת התלמוד כדבריו שהאב נאמן על תולדת בנו לומר שבזמן פלוני נולד או בענין זה בין אם בא להעיד עליו בממון כגון להחזיקו בבכור ולתת לו פי שנים וכו' וכן אם בא להעיד עליו בשאר האיסורים להחזיקו בגדול לכל דבריו, חוץ מן המכות והעונשים שאין בי"ד מענשים אותו עפ"י האב או עפ"י עצמו אלא עפ"י עדים כשרים או עפ"י החזקה שהוא כמו עדות עכ"ל. אח"כ מצאתי בהגהת הב"ח בפ' האומר על הרי"ף אות ו' שכתב כן, והוסיף דעי"ז שמעיד בני זה בכור הוא מעיד שמנין שניו מרובים על שנות אחיו ומזה ילפינן דגם בלי הכרת בכורה נאמן על השנים יעו"ש. והנה מה שדוחה שיטת בעל התרומות כנראה לא ראה דברי הריטב"א והרשב"א דמפרשי כשיטת תוס' שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, ומשו"ה אינו נאמן לענין חליצה, אבל אם נפרש שהוא מטעם יכיר בודאי ראוי לומר שנאמן על כל הענינים והדינים המתיחסים אל הבן, היינו דכמו שנאמן לומר שהוא בן גרושה או ממזר, כ"כ נאמן לומר שהוא בן י"ג שנה לענין חליצה שהוא בר חליצה, וכ"כ נלענ"ד לענין עדות להכשירו לעדות ושהוא בר קדושין, אבל ענין עונשים ומכות אינם דינים של הבן לומר שהוא בר עונשים, שענין זה הוא דין המתיחס לבי"ד וע"ז לא האמינה תורה לאב, וכן מורים דברי הרמב"ם בזה שהוא מדין יכיר ולא מדין ע"א נאמן באיסורים, כמו שכ' בה' אישות פ"ב הכ"ב והכ"ג וז"ל אין סומכים על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא עפ"י שנים אנשים כשרים להעיד, האב שנאמן לומר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד בתי זו בת שלשה שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זו בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכים לחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים, עכ"ל. הרי מוכח להדיא דסובר דרק אב נאמן ע אבל ע"י עדות אחרת בעינן שני עדים כשרים, וע"א אינו נאמן כלל, אף לענין איסור והיתר, משום דעיקר העדות הוא עליו להכירו שהוא בן י"ג, ועדות זו להחזיק את האדם הוי כדבר שבערוה, והרשב"א כתב להדיא דע"א דעלמא נאמן, ומה שאמרו שהאב נאמן הוא לרבותא, אף שהוא קרוב, ולשיטתו גם שאר קרובים נאמנים כדין ע"א באיסורים, ולפי"ז י"ל דשיטת הרמב"ם בזה דע"א שנאמן באיסורים שהוא מדין עדות, וכיון דבשעה שהעיד לא הי' נוגע עדות זו רק לענין איסור, ונתקבל עדותו בלי שום התחלקות, ומועיל עדות זה על החתיכה ככל עדות שבתורה, ואם אכלו אח"כ מענשים ע"ז, דעכשיו אינו נענש ע"י ע"א, שנתחזקה חתיכה לחלב ע"י עדות המועיל לשעתו, וכ"ז שהי' דין הנאמנות בלי חידוש, אבל בנאמנות שהוא בתורת חדוש שחדשה תורה, אין לך בו אלא חדושו, היינו מה דמפורש בתורה אבל לא לעונשים, ובזה מתורץ קושית הפנ"י בחי' למס' קדושין והובא בס' ש"ש ש"ו פי"ב שהקשה לשיטת הרמב"ם שהאיסור בע"א יוחזק ומהני אח"כ לעונשים, ובאב שמעיד על קדושי בתו אין סוקלים ע"י, ולפי מש"כ הוא פשוט דענין זה להעיד על קדושי בתו שהוא דבר שבערוה שהצריכה תורה שני עדים כשרים והאמינתו תורה בתור חדוש ומשו"ה לא מהני רק לענין מה דמפורש בתורה, וכן כתב הר"ן לענין אחר שנאמנות זו חדוש אחר בהא דקשיא שאינו נאמן האב לומר נשבית ופדיתי', למה לא יהא נאמן מדין מיגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתי', כתב הר"ן וז"ל ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חידוש הוא, שהרי לא הי' ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמא, דינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה, אבל אין אומרים מיגו מחמת זה דאין לנו בו אלא חדושו בלבד עכ"ל:

ובירושלמי פ' עשרה יוחסין איתא על המשנה האומר בני זה ממזר, בזה"ל תמן תנן האומר בני זה נאמן, רבי אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו ולא ליקח ממנו וכו' דילמא על דרבי יהודא איתאמרת, דר' יודא אומר נאמנים עלי', ר' אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו עכ"ל. ונראה לענ"ד בביאור מאמר זה, דיש לדון באומר בני הוא, ומת בן זה, אם יורש אותו האב שהעיד, או אם אין האב אם יורשים אותו בני האב ושאר קרובי האב, דכיון שדין זה שהאמינתו תורה הוא רק על הדינים המתיחסים על הבן, אבל לא לענין לפטור את אשתו מחליצה, וע"ז לא מהני רק מדין מיגו, כמו שכ' בש"ש, ובענין זה של דין ירושה כח הירושה הוא להיורש ולא להמוריש, ומשו"ה אם מעיד זה בני נאמן לעשות איש זה ליורש בנכסיו, כמו שאומר על בנו שהוא בכור, וכן אם אומר אינו בני פסק הרמב"ם שנאמן להפסידו מירושתו כמו שהבאנו דבריו לעיל וי"ל דזה הוא ביאור דברי הירושלמי לתת לו ולא ליקח ממנו, דלתת הוא דין המתיחס אל הבן, אבל לא ליקח, שזהו דין של הזוכה בדין ירושה, אכן מהא דמסיק שם בירושלמי משמע קצת דהכונה דר' אבהו סובר שבאומר אינו בני אינו נאמן אם היו מוחזקים בו שהוא בנו, והרמב"ם דפסק שנאמן לומר אינו בני להפסידו מירושה הוא עפ"י מה דמביא שם מ"ד דסובר דנאמן, אבל עכ"פ נלענ"ד בפשיטות דבאומר זה בני לא יהי' נאמן להעשות עצמו ליורש את זה שמחזיק אותו לבן עפ"י דבורו:

ובזה נלענ"ד ליישב מה דהקשה בס' קצוה"ח סי' רע"ז סק"ב על שיטת הרמב"ם והרא"ש דסברי שנאמן לומר שהוא בנו ובכורו אף שלא ידעינן שהוא בנו, מהא דאמרינן בכתובות בפ"ב ד' כ"ה באומר בני זה וכהן הוא שנאמן להאכילו בתרומה משום מיגו דבידו להאכילו בתרומה, ולמה אינו נאמן מתורת יכיר כמו שנאמן לפוסלו לומר שהוא בן גרושה וחלוצה או ממזר, עיי"ש שנשאר בצ"ע, ונראה דלשיטת הרמב"ם והרא"ש צ"ל דדין נאמנות שנתנה תורה לאב הוא על אחד משני אופנים, היינו או שאנו מוחזקים בו שהוא אב ואומר שהוא אינו אב כגון באומר אינו בני, שלדבריו אינו אב, ומ"מ נאמן מחמת שאנו מוחזקים בו שהוא אב, או להיפוך שאנו מחזיקים בו שהוא איש נכרי והוא אומר שהוא בנו ומחזיק עצמו לאב, ובמוחזקים בו שהוא בנו ואומר להכיר את מולדתו שהוא בן גרושה או ממזר אבל באומר על איש שאינו מוחזק לבן ואומר שהוא בנו ומעיד עליו שהוא ממזר וכה"ג, י"ל דאינו נאמן דכיון שאינו נאמן רק להחזיקו לבן בכל הדינים המתיחסים אל הבן, אבל להדינים הנוגעים ומתיחסים אל האב לא מהני עדותו וכמו שכתבנו, דלענין ירושה שיירש האב את הבן לא יהני הכרתו ודין זה שנתנה תורה נאמנות להעיד על יחס בנו הוא דין מתיחס להאב, שלאב נתנה תורה ולא לאיש אחר, וכ"ז אם אנו מוחזקים בו שהוא אב, אבל להחזיק את עצמו לאב אינו נאמן, ולפי"ז באומר זה בני והוא בן גרושה או אינו בן גרושה, יתחלק הנאמנות דלהחזיקו לבן הוא נאמן, אבל להחזיק את עצמו לאב שיהי' לו הכח להכירו לבן גרושה אינו נאמן, ורק אם ע"י העדות שהוא בנו מוכרח מולדתו מהני עדותו, כמו להעיד עליו שהוא כהן כשאנו מכירים את אמו, אבל כשאין מכירים את אמו ואנו חוששים שמא בן גרושה הוא, לא מהני עדות שהעיד עליו האב שאינו בן גרושה, כ"ז שלא נתברר שהוא אביו ויש לו כח על עדות זו, ולפי"ז י"ל דהא דנאמן לשיטת הרמב"ם והרא"ש לומר זה בני ובכורי הוא, הוא רק בכה"ג אם רק יתחזק לבנו בזה גופא מוכח שהוא בכור מפני שהוא גדול בשנים יותר מכל הבנים המוחזקים, אבל אם גם אחר ההכרה שהוא בנו, צריך הכרה שני' שהוא בכור לא מהני עדותו עליו שהוא בכור, ועפי"ז מתורץ קושית הקצוה"ח שהבאנו, דאף שנאמן לומר שהוא בנו, אבל מה שמעיד וכהן הוא, היינו שאינו בן גרושה וחלוצה, ע"ז לא מהני עדותו מדין יכיר, ורק מדין ע"א, וכיון שקרוב הוא אינו נאמן, אלא מחמת מיגו, וכמבואר בירושלמי הובא בקצוה"ח שם דאף שנאמינו שהוא בנו אבל שמא בן גרושה הוא. עיי"ש. ובפשטות יש לתרץ קושית הקצוה"ח דהלא רק לפי ההלכה דקיי"ל כר"י שנאמן לפוסלו לומר שהוא ממזר יש לדון שכ"כ יהי' נאמן להכשירו אבל לרבנן דפליגו על ר' יהודא אינו נאמן רק כשאר ע"א קרוב, ואפשר לומר דרבי ור' חייא סברי כרבנן ולא כר' יהודא וזה פשוט:

והנה עפ"י מה שנתבאר דענין החזקת איסור ודין העונשים הם דינים נפרדים, שאין אחד מכריח על השני, הנה באומר בתי מקודשת היא מכבר באופן שכבר זנתה ע"י התראה המועלת למאן דסובר התראת ספק שמה התראה, באופן דבשעת עדות האב כבר נוגע העדות לאיסור ולעונש, נראה פשוט דפלגינן הנאמנות, דלענין זה נאמן להחזיקה באשת איש מכבר, ולענין עונש אינו נאמן, וכן בדין יכיר בכה"ג יתחלקו הדינים, אבל בע"א כה"ג שמעיד על דבר שהוא חלב כליות ובשעת עדותו כבר נוגע עדותו גם לענין עונשים, נלענ"ד שענין זה יהי' תלוי אם איכא חילוק נאמנות בע"א, דלהרמב"ם שפסק דבע"א הוחזק האיסור לכל הדינים הנולדים, משום דעכשיו אינו נוגע רק לאיסור, י"ל דאם עכשיו נוגע גם לעונשים אינו נאמן כלל, כיון דנאמנות שלמה הוא ואם מהימנינן לי' על האיסור ראוי להאמינו לכולא מילתא, וכיון דאי אפשר להאמינו לעונשים אינו נאמן כלל, אבל לשיטת הרשב"א ובעל התרומות י"ל דכמו דמחלקינן הנאמנות עכשיו במעיד על שניו, דלענין איסורים מחזיקינן אותו לבן י"ג, ולענין חליצה וכהאי גוונא אינו נאמן, שלשיטתם הוא מדין ע"א באיסורים, לשיטתם נראה בפשטות שכ"כ יתחלק הנאמנות, אם מעיד על חתיכה שהוא חלב ונוגע עכשיו גם לענין עונשים, ובפתחי תשובה יו"ד סי' קכ"ז סק"ח הביא בשם תשו' שבות יעקב שנשאל באחד שהניח לעשות יינו בהכשר ע"י פועל ומכר היין ביוקר, ואח"כ העיד הפועל שהיין לא נעשה בהכשר, ובאופן שמן הדין ראוי להאמינו מדין ע"א נאמן באיסורים, שרוצה להפסיד שכרו, אבל אם יהי' נאמן יתבטל המכר שמכר בעל היין, ונוגע עכשיו עדותו של הפועל גם לדיני ממונות ולכן אין להאמינו כלל, וכתב שהביא ראי' לזה מהש"ס, יעו"ש, ואין הס' ת"י לעיין בו, ולפי מש"כ אין דין זה ברור, דלשיטת הרמב"ם דסובר דנאמנות של ע"א הוא כנאמנות שני עדים דאינו מתחלקת, י"ל כיון דנוגע גם לממון לא פלגינן הנאמנות לחצאים ואינו נאמן כלל, אבל לשיטת התוס' והרשב"א והריטב"א ובעה"ת דמפרשי דנאמנות על שניו הוא מדין ע"א נאמן באיסורים, ומחלקינן הנאמנות, י"ל דגם בכה"ג מחלקינן הנאמנות, היינו אף שנאמן לענין איסור היין, אבל בנוגע להמכירה אין לבטל המכירה ע"י עדותו, ויכול המוכר לטעון שמא שקר העיד העד והיין הי' כשר, ובכה"ג אין דין אחד מכריח את חבירו, דל"ד לדין יכיר היכא שמעיד על בנו שהוא ממזר ויש לבן בנים שאינו נאמן כלל, דהתם אם הבן דין ממזר עליו ממילא גם בניו ממזרים, אבל דין איסור היין אינו מכריח לבטל המקח, כמו שאין נאמנות על האיסור מכריח לדין העונשים. כנ"ל. ול"ד ענין זה לע"א שמעיד על פירות שהם של מע"ש שכ' הר"ן בשם התוס' דכיון דקיי"ל מע"ש ממון גבוה הוא, אינו נאמן גם לענין איסור שבו. דהתם דין אחד מכריח את השני וכמו שכתבנו לעיל בפ"י, והרי זה דומה למעיד על בנו שהוא ממזר ויש לו בנים דאינו נאמן כלל. והש"ש שכ' בש"ז פ"ד לדמות ענין זה של מע"ש לאומר בני זה וכהן הוא, לענ"ד אינו כן, דענין זה של בני זה וכהן הוא דומה למעיד על שניו שהוא בן י"ג דלשיטת הראשונים דמפרשי מדין ע"א מחלקינן הנאמנות, ולשיטת הרמב"ם שכתבנו דלשיטתו בעדות של ע"א אם בשעה שמעיד נוגע לעונש ולאיסור לא יהי' נאמן כלל. מהא דתנינא בברייתא דכתובות ד' כ"ה שהבאנו בפ"ט דאמר ר"ח לרבי אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, והשיב רבי לר"ח שמאמינו בתרומה רק משום מיגו, יש לומר עפ"י מש"כ דהרמב"ם מפרש בפשטות דעדות של ע"א אינו מתחלק, כמו עדות של שנים דלא מפלגינן הנאמנות, ואם אי אפשר להאמינו בכולו אינו נאמן כלל, ולשיטתו גם עד כשר דעלמא אינו נאמן כיון שנוגע גם לענין יוחסין. וכן פסק הרמב"ם בפ"כ מה' איסורי ביאה דלתרומה דאורייתא בעינן שני עדים כשרים, והר"ן בפ"ב דכתובות תמה עליו למה לא יהי' נאמן ע"א כיון דע"א נאמן באיסורים, יעו"ש, ולפי מש"כ הרמב"ם אזיל בזה לשיטתו, והראשונים שכ' דע"א נאמן בזה לתרומה דסברי כשיטתם דבעדות של ע"א באיסורים מפלגינן הנאמנות, ופשטות הסוגיא בברייתא הנ"ל מתפרשת היטב לשיטת הרמב"ם, ובעיקר שיטת הרמב"ם בנידון זה כתבנו בפ"ח יעו"ש, ולפי"מ שבארנו בזה לשיטת הרמב"ם מתורץ יותר כל הקושיות בסוגיא זו, דלשיטת התוס' ושאר הראשונים קשה טובא למה אינו נאמן לומר בני זה וכהן הוא בממ"נ אם הוא אב באמת הלא יש לו כח נאמנות לומר שהוא כהן מדין יכיר, ואם אינו בנו יש לו כח נאמנות מדין ע"א כשר, אמנם בלא"ה כל ענין זה אינו מובן, דהרי אם נדון שלהחשיבו לכהן לענין אכילת תרומה הוא כע"א לאיסורים הרי אז גם קרוב נאמן, ואם נאמר שהוא כענין דבר שבערוה, הלא אז צריך שני עדים כשרים, ובע"כ עלינו לומר שהצריכו עד כשר בכדי שאם יצורף עוד שני יוחזק בכהן גם לענין יוחסין, וחשו חכמים להאמין לתרומה ע"י קרוב שמא יעלוהו ליוחסין, על ידי הצטרפות עד שני, ולפי זה י"ל דבעינן בהגדה זו כל דין הגדת עדות, היינו גם לענין הזמה, ובכה"ג לא יהני דין ממ"נ לומר אם הוא אב יהי' מטעם יכיר, ואם אינו אב יהי' נאמן מטעם ע"א, אבל אם יוזם לא יענש דהרי הגדתו הוא בספק:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>