עריכת הדף "שערי ישר/ה/ד" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
והנה לפי"מ שנתבאר בדברינו דברבית של תורה חוב רבית הוא חיוב כשאר חיובי ממון, אלא שאסרה תורה לשלם חוב זה, ואם גבה גם בע"כ של הלוה זכה בממון ככל פריעת בע"ח, אלא שמצוה עליו להחזיר, הי' נראה לכאורה לומר, שאם מת המלוה שיכולים היורשים לגבות חוב זה גם עפ"י בי"ד, דעליהם ליכא איסור לקיחת רבית, כמו שאין עליהם מצוה של החזרת רבית, וראיתי בס' אבני מלואים סי' כ"ח סקכ"ב שכתב שם דאף דחוב של רבית הוא חייב לשלם, אלא שאינו יכול לתובעו בדין, אפי' יורשיו אין יכולים לתובעו דכתיב לא תקח מאתו נשך, וזה אפילו לבנו אזהר רחמנא, משא"כ אם כבר גבה לא אזהר לברי', עכ"ל. ולא הביא שום ראי' ע"ז, ונראה לי דיש ללמוד ענין זה מתשו' הר"ן סי' כ"ט וז"ל, שאלת ראובן לוה משמעון אלף זוז ומשכן לו בהם מחצית הבתים שיש לו ויקבל השכירות בנכייתא כנהוג וכו' ולפי שראובן הי' צריך להבתים לדור בהם, נתחסד שמעון אצלו להשכירם לו לסך מאתים זוז לשנה, ואז שמעון לא רצה לבטוח בו ורצה שישתעבד באלף דינרים לחמש שנים מאתים לשנה וכו' וזה השיעבוד יוצא בשם יכין בן שמעון וכו' וטוען ראובן שזה רבית גמורה הבאה מיד לוה למלוה היא כחכירי נרשאי דאסירי, דכתבו הרי פלוני לוה מפלוני מנה ומשכן לו שדה זו והדר חכרה מיני', ילמדנו רבנו אם כה"ג הוי רבית יוצאת בדיינים דבאה מיד לוה למלוה, אי לא הוי רבית משום שנשתעבד ליכין בנו, עוד ילמדנו שמעון ויכין הנזכרים מתו כולם ונשאר שאול בן יכין שהוא יורש את כולם וגבה האלף דינרים הנזכרים וכו' ואח"כ הגיע זמן המשכון לפדות אם יוכרח להקל האלף דינרים הנזכרים בחשבון ואם נקרא זה יוצא בדיינים, לפי שיש שכתבו כן וכו' תשובה ראיתי בשטר מעשה בי"ד שנעשה מקבלת עדות מאותו חיוב של אלף דינרים על מה נעשה וכו' וכיון שכן אין ספק בדבר שזו רבית גמורה ויוצאה בדיינים וכו' שמא תשיב ותאמר ליתא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה, אבל כאן אעפ"י שהתנו כן מתחילה אין כאן רבית הבאה מלוה למלוה, שהרי שמעון אינו נוטל אלא אותו סך שהלוה, והמאתים דינרים שהלוה נותן בכל שנה לבנו הוא נותנם כההיא דאמרינן פ' איזהו נשך, אבא מר ברי' דרב פפא הוי שקיל אגני דקירא מקיראי ואמר לי' לאבוה אוזפינהו זוזי וכו' אעפ"י שעכשיו שאול יורש את הכל המאתים דינרים שבכל שנה, לא מכח שמעון הוא יורש אותם אלא מכח יכין ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה, אין זו תשובה, דהתם היינו טעמא דשרי, משום דהנהו אינשי הוו יהבי הנהו אגני דקיראי לבנו דרב פפא דלא מדעתי' דרב פפא, אבל הכא כיון ששמעון התנה שיתן ראובן לבנו אותו סך בכל שנה, כיון שמחמת שמעון נותן אותם הרי הוא כאילו נתנם לשמעון וכו' וראי' לדבר מדאמרינן פ"ק דקידושין תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' ה"נ כיון שמחמת המלוה נתן אותם הרי הוא רבית גמורה, מעתה איני צריך להשיב על השאלה השנית שהיא, הואיל וכבר גבה היורש אותן אלף דינרים, ובא ליפרע מקרן המשכונא, אם מנכין ממנו אותו סך שקבל, שהדבר ברור מכיון שהכרענו שהיא רבית גמורה, שמוציאים מידו אפילו קבל ואי"צ לומר שמנכים, עכ"ל הצריך לנו. והנה מה שנסתפקנו לדינא מפורש בתשובה זו דליורש אסור לקבל רבית מה"ת דבעובדא זו גבה הרבית שאול בן יכין ומ"מ פשוט לי' להר"ן דהוי רבית שיוצא בדיינים וחייב היורש להחזירם, דמה שאמרינן דלברי' לא אזהר הוא רק אם כבר גבה אביו, אבל אם גבה היורש חייב להחזיר:

אמנם אכתי אינו מבואר יסוד ענין זה, דלכאורה כיון שאין היורש המלוה רק יורש החוב עם הרבית למה יהי' מוזהר בלאו דלא תקח מאתו נשך, אבל אם נעמיק ענין בתשו' הר"ן יש ללמוד יסוד חדש בדיני הרבית מה דבעינן שיהי' מיד לוה למלוה, דהנה בעובדא הלזו שהמלוה הי' שמעון והלוה התחייב לשלם הרבית לבנו של שמעון, הוא יכין, וגבית הרבית היתה אחרי מות שמעון ובטעמא דמילתא דחשוב באומר אלוה לך ותשלם רבית לפלוני כרבית הבאה מיד לוה למלוה, איכא שתי שיטות, שיטת הריטב"א בקידושין הוא משום הנאה, דכתב שם דמשו"ה מקודשת באומרת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמתהנית בזה שפלוני מקבל מתנה על ידה, והרשב"א הביא שם מהירושלמי דחשבינן כאילו קבלה היא את הכסף, דמה שמקבל הכסף אותו פלוני עפ"י דבורה ובשליחותה חשבינן כאילו קבלה היא את הכסף, ונפ"מ בין הני טעמים לענין החזרת רבית, דבאומר תן דינר לפלוני ואלוה לך מנה דהוא רבית דאורייתא וחייב להחזיר, דלשיטת הריטב"א אינו חייב המלוה רק כפי ששוה הנאתו, ולשיטת הרשב"א חייב להחזיר כל הדינר שהוציא הלוה על פיו, וכן מצאתי ת"ל בס' מחנה אפרים ה' רבית סי' י"א שכתב שם כדברינו והביא שיטות בזה יעו"ש. אבל גם לשתי השיטות הנ"ל נגמר ענין הנאת המלוה וקבלת הדינר העודף רק בשעת קבלת פלוני, ואם מת המלוה קודם שנתן הלוה לאותו פלוני, הרי אין כאן שום הנאה ושום קבלה ליד הלוה, דמה שנהנה לאחר מיתה אינו כלום, וכן ליכא ענין שליחות לאחר מיתה, ומש"כ הקצוה"ח בסי' קפ"ח סק"ב דשייך שליחות לאחר מיתה, הוא דבר תמוה, וגם ש"ס ערוך נגדו, מהא דאמרינן בגיטין ד' כ"ט אם מת ראשון בטלו כולם יעו"ש, ומלבד זה אף אם יהי' שליחות לאחר מיתה ליכא דין רבית לאחר מיתה באופן דלפי"ז הי' ראוי לומר דלאחר מיתת המלוה מותר להלוה ליתן הדינר לאותו פלוני, ובתשו' הר"ן הנ"ל מפורש דחשבינן רבית קצוצה בכה"ג מה שנותן אח"כ לפלוני:

ואין לדחות ולומר דשאני ענין זה מתן מנה לפלוני ואתחייב אני לך, דשם ודאי אם מת הערב קודם שנתן הערב לאותו פלוני, דפטורים יורשי הערב מלשלם, דקודם שנתן לפלוני לא נהנה הערב ולא הגיע אליו שום דבר, אבל בנידון של הר"ן משעה הראשונה כבר נשתעבד הלוה לשלם ליכין בן שמעון שאח"כ הוא מוכרח לשלם, אבל בכ"ז לא יתורץ הקושיא בזה כלום, דלא מבעיא לפי"מ דפסק הרמ"א באהע"ז סי' כ"ט סעי' ו' דבנותן לאשה שטר על מנה דאינה מקודשת בזה כשיטת הרשב"א, דהתחיבות אינו ככסף דלא נחסר המתחיב כלום, ודאי דלא הוי כקבלת רבית משעה ראשונה ואף לפי"מ דנקטו שם הח"מ והב"ש דאפשר דמקודשת דחשוב חלות ההתחיבות כנתינת כסף וכקבלת כסף עו"ש. אם נאמר כן בנידון זה, דמיד שנשתעבד ראובן לשלם האלף דינרים ליכין בן שמעון הוי כאילו קבל יכין עפ"י שמעון הנאת הכסף מיד ראובן, לא יועיל לנו ענין זה רק להוסיף איסור על שעה ההיא לומר דמיד בשעת מעשה ההשתעבדות נעשה איסור של נתינת רבית וקבלת רבית, אבל על דבר פרעון ההשתעבדות שפרע ראובן ליכין בן שמעון אחר מיתת שמעון אכתי ליכא שום איסור, ובתשו' הר"ן מפורש דמה שקבל שאול בן יכין האלף דינרים היו קבלת רבית קצוצה שמחויב להחזיר ככל רבית קצוצה היוצאה בדיינים, והוא פליאה גדולה:

וע"כ נלענ"ד דהר"ן ז"ל הורה לנו יסוד חדש בזה, דמה שאסרה תורה נתינת וקבלת רבית אינו דוקא על הלוה והמלוה אלא על כל ישראל, אלא דרבית מיקרי אם מעיקרא נעשה פסיקה וקציצה מן הלוה למלוה, ומי שיגבה חוב זה יורש או לוקח שיזכה בחוב זה ע"י כתיבה ומסירה, או איש נכרי הוא עובר בלאו דאל תקח ממנו נשך, ומשו"ה כיון דבשעת פסיקת הרבית שנשתעבד ראובן עפ"י המלוה לשלם אלף דינרים ליכין, היתה פסיקה זו פסיקה של רבית דאורייתא, כמו שנשתעבד ליתן למלוה עצמו, שוב חוב זה של האלף דינרים הוא חוב שאסרה תורה לגבותו, והנותן והמקבל עוברים בלאו, וכשגבה רבית זו שאול בן יכין, הוא הוא המקבל רבית קצוצה והוא עבר על לאו דלא תקח, וחייב להחזיר לראובן ככל רבית קצוצה שיוצאה בדיינים אמנם לפי"ז קשה מה שפסק הטור דבכה"ג כשיוצאה בדיינים גובים מן המלוה ולא הזכיר שיהי' חיוב חזרה על המקבל זוז הרבית, משום דחשבינן שהמלוה קבל הרבית ולא המקבל מתנה, ובסי' ק"ס בש"ך סקי"ט הביא דברי המרדכי דמוציאים ממלוה כיון דאיהו אוזפי' וקצץ עמו להוסיף יותר וליתן לפלוני, אח"ז מצאתי בעזה"י בפתחי תשובה סקי"א שהביא מתשו' תפארת צבי שכתב בשם הגאון רע"א שנסתפק בזה אם המקבל חייב להחזיר ללוה ועיי"ש שהמחבר מחלק אם נתן לו בתורת רבית חייב להחזיר ואם בתורת מתנה אינו חייב להחזיר:

ובתשו' רע"א סי' פ' מביא תשו' הר"ן הנ"ל ומבארו באופן אחר, דהנה נסתפק בתשו' זו היכא דהמלוה גבה הרבית ומת ואח"כ באים היורשים לגבות הקרן אם יכול לנכות מן הקרן, כיון דהלוה הי' חייב להחזיר הרבית, י"ל דהוי ממילא כמו פרעון על הקרן והביא דברי הר"ן הנ"ל להוכיח ענין זה וכתב על דברי התשו' הנ"ל וז"ל, ולכאורה קשה נימא דמה שגבה שאול בן יכין האלף דינרים, היינו בשביל שיעבוד שנשתעבד ראובן ליכין אבי' וכגבאם אביו דמי, דאם הי' אבי' בחיים וגבה אותם לא הי' צריך הוא להחזיר, דהא הוא אינו המלוה, רק שמעון הי' מחויב להחזירם דמה שנותן ליכין עפ"י דבורו, הוי כקבלם הוא מדין ערב, א"כ נידון דקבלת שאול הוי כמו יכין בעצמו, ואח"כ יגבה הקרן בירושת אביו שמעון דאף דעל שמעון הי' מוטל להחזיר, מ"מ לגבי זה הוא בכלל לברי' לא אזהר, דאף דהיורש בעצמו לוקח הרבית, מ"מ הא הך קבלה אינה בשביל שמעון אלא בשביל יכין אביו דאין עליו חיוב חזרה כלל, ואם הי' יכין קיים וקבל השכירות ואח"כ הי' מת שמעון אביו לכאו' ג"כ הדין הכי דיגבה הקרן בשביל אביו, אע"כ היכא דעדיין לא גבה הקרן יכול לנכות ואף במשכנתא כההיא עובדא דהר"ן ומשו"ה יכול לנכות הקרן לשאול בשביל הרבית קצוצה שהי' מוטל על שמעון להחזיר עכ"ל. ומאד אתפלא על דברי' הק' איך למד מזה דינו שיכול לנכות, דהלא בר"ן מפורש בסוף התשובה דבכה"ג גם בלי נכיון הי' חייב שאול להחזיר אף אם הי' כבר הקרן גבוי דהרי ז"ל מעתה איני צריך להשיב על השאלה השנית וכו' אם מנכים ממנו אותו סך שקבל, שהדבר ברור מכיון שהכרענו שהוא רבית גמורה שמוציאים מידו אפי' קבל וא"צ לומר שמנכים. עכ"ל. ועוד אם גם נחליט הדין ובמי שרצה לומר הגאון זצ"ל דשאני ענין הנכיון, משום דכיון שהלוה הי' חייב להחזיר הוי ממילא כאילו הי' פרעון על הקרן, אבל בעובדא דהר"ן דבחיי שמעון עדיין לא פרע כלום מתי נתחיב שמעון להחזיר, דהנאת שמעון לא היתה רק עד שיקבל יכין הדינרים של רבית, וכשמת שמעון ירש שאול או יכין את הקרן, ואי אפשר בכה"ג שיהי' מגבית הרבית פרעון על הקרן מחמת איזה דין של שמעון, וע"כ נלענ"ד ברור דהר"ן סובר דאיסור קבלת רבית הוא חל על אדם מחמת הקציצה הראשונה וכשם שהאיסור חל על כל הגובה, כ"כ מצות חזרת רבית הוא על הלוקח את הרבית, ומשו"ה שאול שנטל את הרבית חייב להחזיר, ומשו"ה פשוט שמנכים, וענין הנכיון הזה הוא עפ"י בי"ד דכשם שבי"ד יכולים לכופו להחזיר הרבית כ"כ כופים אותו שימחול נגד הרבית מן הקרן אבל הלוה בעצמו אינו יכול לנכות בלי בי"ד, וכמו שהבאנו לעיל דברי הראנ"ח. כנלענ"ד בענין זה:

וראיתי בס' שער המשפט בה' רבית סי' קס"א סק"ד שרצה לחדש בהא דנקטינן דבני' אינם חייבים להחזיר הרבית הוא דוקא אם לא עמד אביהם בדין, אבל אם עמד בדין נעשה חוב כשאר חיובי ממון, ומדמה זה לדיני קנסות דמשעת העמדה בדין הוי ממון, ולענ"ד הוא דברי שגגה, דבקנס אמרה תורה אשר ירשיעון אלהים דגלתה תורה דכפית בי"ד גורם החיוב, ומעצמו אי"צ אדם לשלם אף לצאת ידי שמים, וכמו דאיתא בירושלמי הובא בראשונים ז"ל בכתובות ד' ל"ג ע"ב, ומטעם זה גם בקנסות דרבנן דלא קנסו בנו אחריו, י"ל דכעין דאורייתא תקנו שיהי' החיוב ע"י העמדה בדין, ומשעת העמדה נעשה חוב גמור, ונשתעבדו הנכסים אבל ברבית כיון דילפינן דלא נחתינן לנכסי' שהיא רק מצוה מה תועיל העמדה בדין בזה, כיון דהמצוה עלי' גם קודם העמדה בדין, ועוד אם נדמה לקנסות הי' הדין דמיד שאמרו בי"ד חייב אתה ליתן או צא תן לו, שישתעבד גם נכסי' ולמה לא נחתינן לנכסי' אלא ודאי פשוט וברור דאין חילוק בזה בין אם עמד בדין או לא, וזה פשוט:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>