עריכת הדף "שערי ישר/ד/י" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
כתבו בתוס' פגיה"נ ד' צ"ה ד"ה ספיקו אסור וז"ל דכל קבוע כמע"מ דמי והא דקיי"ל דמדאורייתא חד בתרי בטיל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור אבל הכא ידוע האיסור בדוכתי' וחנות המוכרת בשר נבילה, ובדבר חשוב אפילו מעורב לא בטיל ואמר כל קבוע וכו' כדאמר בפ' התערובות (זבחים ע"ג) גבי תערובות בע"ח דחשיבי ולא בטלי דפריך ונמשיך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני נמשיך (בתמי') הוי לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ וכו' ועיקר הטעם אינו משום קבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי כמו דבר שדרכו לימנות עכ"ל וז"ל הר"ן וא"ת ובההיא דהתערובות כיון שאין האיסור ידוע היכי קרינן לי' קבוע, א"כ אין לך איסור שיהא בטיל לעולם, י"ל דבכל האיסורים ודאי כל שמעורב ואינו ידוע לא מיקרי קבוע דאדרבה ברובא בטל, וכיון שהוא מתבטל אי"א לדונו כקבוע, אבל התם בע"ח נינהו וחשיבי ולא בטלי וכיון דלא בטלי הוי לי' קבוע, עכ"ל. ומדבריהם למדנו ביסוד דין של קבוע שלכאורה הי' מקום לומר שספק של מיעוט קבוע בתוך הרוב, אמרה תורה שלא יהני בירור של רוב דאיתא קמן, וכמו שנראה מגדולי האחרונים שנקטו כן לאמת ונביא דבריהם לקמן, באופן דלפי"ז לא הי' שייך דין קבוע רק לגרוע את דין בירור של הלך אחר הרוב, ולא הי' ענין לגרוע את דין ביטול ברוב, דהתם הענין שהמיעוט מתהפך מאיסור להיתר ונעשה ממש כהרוב, והראשונים ז"ל שנקטו בפשיטות דבקבוע ליכא דין ביטול ברוב מוכח להדיא דמפרשי דמה שאמרה תורה בקבוע שהוא כמע"מ, הכונה בזה דליכא בזה רוב, שמיעוט הקבוע נחשב למחצה ומה"ט פשוט להו להראשונים ז"ל דבקבוע ליכא דין ביטול ברוב, כיון שהמיעוט נחשב למחצה, ומשו"ה הקשו דלפי"מ דאמרינן בפ' התערובות דכל תערובות בע"ח הוי ג"כ קבוע, א"כ איך משכחת לה דין ביטול, ותרצו דלא הוי קבוע רק אם ניכר האיסור, וכל איסור שאינו ניכר אינו קבוע ואדרבה הוא מתבטל, ורק אם אינו מתבטל חזר להיות כקבוע שאסור ליקח ולמשוך מן הקביעות לומר שהוא מן הרוב: והנה לא נתבאר בדבריהם היטב מאיזה טעם חשבו חז"ל בע"ח דלא בטלי כקבוע אף שאין האיסור ניכר, והכלל בקבוע הוא דוקא אם האיסור ניכר, דזה ודאי אי אפשר לומר דכל כמה שאין האיסור מתבטל הוא קבוע אעפ"י שאינו ניכר, דא"כ איך מתבטל כל איסור דקודם שבטל הוא קבוע וכל קבוע הוא כמע"מ, ואם הוא כמחצה ליכא תורת ביטול ברוב כנ"ל, אלא נראה בכונתם דכל מיעוט שיש בו סבה המחזקו נגד הרוב שלא יתבטל במיעוטו מיעוט כזה הוא כמע"מ גם לענין זה שלא נאמר הלך אחר הרוב דליכא בזה תורת רוב, אבל תערובות שאין בזה שום סבה להחזיקו שלא יתבטל, אינו קבוע ומתבטל, ונראה לי דיש חילוק בין דברי התוס' לדברי הר"ן, דמדברי הר"ן מוכח דרק אם יש בו דין המעכבו מלהתבטל והוא מיעוט חזק מאיזה טעם שיהי' הוא קבוע אעפ"י שאינו ניכר, ומדברי התוס' משמע דענין אחר הוא דבאמת אינו קבוע רק אם הוא ניכר, אלא דחשיבות של בע"ח, כמו דגורם שלא יתבטל, כ"כ משוהו כקבוע דחז"ל חשבוהו כקבוע וניכר, בין לענין ביטול ובין לענין הלך אחר הרוב, דהרי כתבו בלשונם ועיקר הטעם אינו משום קבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי, דלפימש"כ הר"ן אין דבריהם מובנים, אדרבה הרי זה הטעם העיקרי כיון דלא בטלי ממילא הוי לי' קבוע ממש, ואם לא הי' בטיל מה"ת הי' קבוע מה"ת, אלא נראה דסברי דאין הטעם דמשום דלא בטיל חזר להיות כקבוע, אלא דמה שהוא דבר חשוב משוהו כקבוע, בין להתבטל ובין לענין מספר של הלך אחר הרוב, ונפ"מ לדינא בין שני ביאורים אלו לענין דבר שיש לו מתירים, דלשיטת הר"ן נראה דג"כ הוי קבוע כיון דמ"מ לא בטיל, ולשיטת תוס' רק חשיבותו משוהו כקבוע, אבל סבת דשיל"מ לא משוהו כקבוע, ואם הדין דלענין הלך אחר הרוב סמכינן על רוב גם בדשיל"מ, הי' ראוי לומר דמותר למשוך מן התערובות בדשיל"מ ולומר שהוא מן הרוב. והנה בשו"ע יו"ד סי' ק"י סעי' ו' כתב המחבר לענין דברים שאינם מתבטלים דחוזרים להיות כקבוע רק דברים החשובים, ולא הזכיר דבר שיל"מ, ובסעי' ז' לענין אם נפל א' לים, הזכיר שם גם דשיל"מ והוא פלא, וראיתי בפמ"ג שם בשפ"ד ס"ק ל"ב שהעיר קצת מזה יעו"ש, ולפימש"כ אפשר דסובר להלכה כשיטת התוס' דבכה"ג לא הוי קבוע, וצע"ג בזה למעשה כי לא נזכר חידוש זה בפוסקים, עוד תלוי ענין זה בטעמו של דשיל"מ דלשיטת הר"ן בנדרים ד' נ"ב דהטעם דהוי כמין במינו לר' יהודא, י"ל דהיא ענין חשיבות שבמינו גם המיעוט חשוב כהרוב: אבל לשיטת רש"י דהוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, י"ל דאף דלא בטיל לא הוי כקבוע לענין אם פריש בפנינו:

ובס' תורת הבית להרשב"א כתב בענין זה דבר פלא וז"ל בב"ד שע"א, וכל יבש ביבש באיסורים דעלמא בטלים ברוב וכו' ולפי הטעם הזה שכתבתי מסתברא לי דלא אמרו אלא באיסורים שהלכו בהם אחר ששים לפי שלא אסרו אלא כדי נתינת טעם, וכשהוא יבש ביבש אפשר לומר שאין כאן טעם כמו שאמרתי, אבל בכל האיסורים שהחמירו בהם למעלה מנתינת טעם ל"ש בלול ול"ש יבש לעולם בעינן חד שיעורא ליבש כבלול וכו' והילכך חמץ בפסח כיון שהחמירו עלי' לאסור במשהו, אם נתערב יבש ביבש הכל אסור יבש כבלול, ועוד דבחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו ואפי' ביבש, שכל שאין לו שיעור אינו בטל לעולם שהוא קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, וכמו שאמרו בשור הנסקל שנתערב בין השוורים שאפי' נתערב בריבוא כולם אסורים עכ"ל, ודברי' נפלאים מאד, כיון דשקיל וטרי אם גם בחמץ יהי' חילוק בין יבש ללח דנאמר מה שאסרו במשהו הוא רק בלח ולא ביבש, איך מכריע דגם ביבש במשהו מחמת שהוא קבוע, הלא אם נאמר דחילוק יבש מלח ויהי' ביבש הדין בחמץ כבשאר איסורים דבטלי ברוב וכל שאפשר להתבטל אינו קבוע, ואיך אפשר לומר דלא יתבטל מחמת קבוע, אדרבה יתבטל ולא יהי' קבוע, ועפמיש"כ לבאר שיטת התוס' דסברי דהא דאמרו בגמ' פ' התערובות לענין שור הנסקל דהוי קבוע, הוא דסבת חשיבותו משוהו לקבוע, י"ל דהרשב"א סובר דלעולם מה דבע"ח לא בטלי הוא דרבנן חשבוהו לקבוע, וכן כל היכא דאמרו חז"ל דאסור במשהו הוא שעשו דבר זה להחשיב את המיעוט לקבוע, ומשו"ה סובר דלענין זה אי אפשר לחלק בין לח ליבש, דהיכא דאמרו שיעור כמו בלח בכל איסורים בששים ודאי יש חילוק בין לח ליבש שהוא משום נתינת טעם, וכן גם בתרומה וערלה הי' אפשר לדון שיהי' טעם השיעור רק בלח, וע"ז כתב דכל שהשיעור למעלה מס' שוה לח ליבש, ובחמץ כתב עוד להוסיף דכיון דבמשהו בע"כ עשוהו חז"ל לקבוע וכיון דמשום קבוע הוא אין לחלק בין יבש ללח. כנלענ"ד להטעים דברי' הק', אבל לשיטת הר"ן דעי"ז שיש בו סבה שלא להתבטל נעשה המיעוט כקבוע, לענ"ד אין שום מובן בדברי הרשב"א אלו:

אמנם אכתי לא יצאנו בזה חובת ביאור בהא דאמרינן במס' נזיר דאסור בכל הנשים שבעולם כתבו בתוס' שם ד' י"ב וז"ל אסור בכל הנשים שבעולם וא"ת וכו"ע יאסרו לישא נשים דשמא זו היא שנתקדשה ע"י שליח וכו' וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא מלומר מקרובות המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידי' קנסו ולאחריני לא קנסו, וא"ת וליהוי איסורא דאורייתא דהויא לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, וי"ל דלא אמרינן קבוע כמע"מ דמי אלא כשהאיסור וההתיר ניכר לעצמו, אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע. עכ"ל. וכן נשנו דבריהם במס' גיטין ד' ס"ד בסגנון אחר קצת, יעו"ש, ודבריהם תמוהים מאד כיון דאמרינן בפ' התערובות דבע"ח דלא בטלי אסור למשוך מן הקבוע והוי איסור דרבנן עכ"פ, ובמה עדיף האי ענינא דאשה משאר תערובות דמותר לגמרי לאחריני משום דלית בהם קנסא, ולדידי' אסרו רק משום קנסא ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, ע"כ נלענ"ד דשיטת התוס' חלוקה לגמרי משיטת הר"ן, דסברי דכל היכא שאין האיסור ניכר אין כאן דין קבוע כלל אפילו מדרבנן, דלא תקנו רבנן לחדש שיהי' נחשב לקבוע כשלא ניכר האיסור, ולא נזכר בגמ' ענין תקנה זו, ומה דאמרו בפ' התערובות דאסור למשוך משום קבוע, הוא רק בדרך דמיון כמו דאסור למשוך מן קבוע כ"כ אסור למשוך, חד מן התערובות הבע"ח דלא בטלי, וכן מוכח להדיא מלשונם בפ' גיה"נ שהבאנו לעיל שכתבו דעיקר הטעם אינו משום קבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי, דמלשונם זה משמע דאף דלא בטלי עדיין אינו מדין קבוע, אלא נראה דסברי דכיון דבע"ח לא בטלי אסור לברור אחד מן התערובות ולומר שהוא מן הרוב, כיון שבידו לברור מה שרוצה הלא עלינו לומר על כל אחד מהתערובות שהוא מן הרוב וזה אינו בכח היתר הרוב דהרי זה אינו אפשר דעכ"פ איכא חד איסורא, ורק כשנפרש אחד אנו דנים על מקרה של הפרישה שנקרה בהאי דפריש, וזה דבר שאפשר להיות שהוא מן הרוב, אבל כשהם כולם שווים בלי שום השתנות והספק הוא על כ"א בשוה בכה"ג אסור למשוך חד דמאי חזית שזה מן הרוב ולא האחר וכן כולם ועל ענין זה אמרו בגמ' דאסור למשוך כמו דאסור למשוך מן הקבוע, ולפי"ז י"ל דענין זה לא שייך רק בתערובות שהם כולם לפנינו ואנו דנים על כולם בשוה אבל בדין שאסור בכל הנשים שבעולם אין לפנינו כל התערובות יחד שהספק נופל על כל העולם, ואי אפשר לכל הנושא אשה לישא את כל הנשים שבעולם, וגם אינו נוגע לו רק האשה שמתרצה להתקדש לו ותמיד איכא רוב היתר בעולם, ומשו"ה אפשר לומר בהנך נשים שמתרצות להנשא אלי' שהם מרוב נשים המותרות לו, אבל מדין קבוע ליכא דין קבוע היכא שאינו ניכר האיסור לא מה"ת ולא מדרבנן. כנלענ"ד:

ולפי"ז מצינו שלש שיטות בענין זה, שיטת התוס' דכל היכא שאינו ניכר האיסור אין כאן דין קבוע כלל אף מדרבנן, ושיטת הר"ן דכל דבר שאינו מתבטל מחמת איזו דין חשיבות וכדומה שנמצא בהמיעוט, מיעוט כזה הוא קבוע, ולפי שיטתו ע"י סבת חזקו של המיעוט שאינו מתבטל הוא כמע"מ, אבל שיטת הרשב"א חלוקה לגמרי, דהוא סובר דכל הדברים שאינם מבטלים הוא משום דעשאוהו רבנן כדבר קבוע וניכר, ומה"ט אינם מתבטלים, ומה דמצינו בענין זה כמה דברים ושמות נפרדים לענין דלא בטלי ברוב כמו ברי', ודבר חשוב, בע"ח ודבר שבמנין, אין שמות אלו גורמים שלא יתבטל, אלא דבכל אלו הדברים חשבו חז"ל כקבוע וניכר, והטעם דלא בטלי הוא כלל אחד כולל את כולם דעשאום כקבוע, וקבוע כמע"מ, וממילא ליכא רוב ומיעוט, ואין כאן ביטול, ומה"ט פשיט לי' דגם בחמץ בפסח אין חלוק בין לח ליבש, דכיון דמשום קבוע הוא אין חלוק בין לח ליבש, אבל באמת לשון הרשב"א בתוה"ב שם ב"ד שע"א דף ק"ג הוא ממש כדברי הר"ן, דשם אחר שהביא דברי הש"ס דפ' התערובות כתב וז"ל ואי קשיא לך כיון דאיסור המעורב בהיתר אמרינן בי' קבוע, היכי משכחת לה איסור הבטל ברוב או בששים אפי' באלף, דהא איסור קבוע הוא וכמע"מ דמי, דע שלא אמרו כן אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון בע"ח וכן ברי' וכו' ואי נמי באיסור שנודע וניכר מקומו כגון ט' חנויות וכו' אבל בכל שאר האיסורים שבטלים ואין מקומם נודע וניכר לא אמרו כן, עכ"ל, מלשון זה משמע להדיא כדברי הר"ן דדין קבוע הוא בתולדה, וכן מוכח מדברי' שם ד' ק"ה וז"ל איסור קבוע שנודע וניכר ממקומו וכו' אבל אם לא הי' מקומו ניכר ונודע אין אומרים בכי הא קבוע, דהיינו כל ביטולי האיסורים אא"כ האיסור שנתערב דבר שבמנין וכו' או בע"ח אינם בטלים וכיון שאינם בטלים הוו להו בתוך תערובתם קבועים וכמע"מ דמי. עכ"ל. מלשון זה משמע להדיא דאין הטעם דלא בטלי משום דהוין כקבוע אלא להיפוך מחמת דאינם בטלים משום חשיבותם חזרו להיות כקבוע, ע"כ לא נתברר לי שיטת הרשב"א כראוי:

והנה לענין דינא מצאנו להרשב"א ז"ל שכתב בתוה"ב שם ד' ק"ג וז"ל אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר שאני אומר כל דפריש מרובא פריש. עכ"ל. והקשה בתב"ש הובא בס' בינת אדם בשער הקבוע סי' כ"ב איך אפשר שיהי' כולם מותרים, איסור שבהם שגזרו חז"ל דבע"ח לא בטלי היכן הלך, יעו"ש בס' ב"א שמתרץ דהרשב"א סובר דרק כשהם קבועים לא בטלי, אבל כשהם מפוזרים ואינם קבועים גם בע"ח בטלים, דהטעם בכל הדברים שאינם בטלים שחז"ל גזרו על הדברים החשובים שיהי' כדין קבוע, יעו"ש, ודין זה לא יתכן אלא אם נאמר דבכל הדברים שאינם מתבטלים היסוד בהם שחשבו חז"ל כל אלה הדברים לקבוע, אבל לפי"מ שהבאנו דברי הרשב"א מדף ק"ג ודף ק"ה אי אפשר לומר כן, וע"כ נלענ"ד שדברי התב"ש בסי' ט"ז הם נכונים ואמתיים, דהא דבע"ח לא בטלי וכן כל הדברים שאינם מתבטלים אין חילוק בין קבועים בין מפוזרים, וכל היסוד שבנו הוא על לשון הרשב"א שהבאנו הוא יסוד קלוש, דהרי גם מלשונו זה משמע להיפוך דאם נאמר דסובר דבמפוזרים גם בע"ח וכל דבר חשוב מתבטל ברוב, הוי לי' למימר כולם מותרים משום דבטלי ברוב ומדקאמר כאו"א מותר שאני אומר כל דפריש מרובא פריש מוכח דלאו משום ביטול קאתי עלה, והתב"ש מיישב הלשון מה שאמר כאו"א הוא נדרש לפני' ולא לאחרי' היינו שכונתו שנדו אילך ואילך כאו"א, שנתפזרו כולם אז מותר, אבל לא שיהי' כולם מותרים יעו"ש, אבל איך שיהי' אף אם נאמר שדוחק הוא לפרש כהתב"ש, ונאמר דהרשב"א סובר דכולם מותרים אף שנים האחרונים, אולי סובר דגם בכה"ג יש היתר מכל דפריש מרובא פריש כשנתפזרו כולם יחד, דעל כל אחד שמשתמש בו אמרינן שהוא מן הרוב, ולאכול כולם יחד הלא לשיטת הרשב"א בלא"ה אסור גם היכא שמתבטל ברוב: וכן נראים הדברים שלא לעשות מחלוקת בין הראשונים ז"ל במובן יסוד בדברים שאינם מתבטלים כיון שסתמו הפוסקים הקדמונים ולא זכרו בזה שום מחלוקת, וע"כ נראה לי דגם שיטת התוס' מתאמת עם שיטת הר"ן והרשב"א ז"ל, והראי' שהוכחנו מדברי התוס' בנזיר אפשר ג"כ לדחות ולישב דבריהם גם עפ"י שיטת הר"ן, דהנה מדברי הרשב"א בד' ק"ה שכתב וכיון שאינם בטלים הוו להו בתוך תערובתם קבועים וכמע"מ דמי, מלשון זה למדתי לתרץ דברי התוס' בנזיר, דיש לומר דשאני ההיא דאשה משאר תערובות, דהנה הכלל בזה בדין קבוע הוא רק אם יהי' איסור ניכר במקומו, ובהנך דאין מתבטלים דחשבו חז"ל לקבוע אף שאין האיסור ניכר, הוא משום דכיון דידוע לנו שבתערובות זו איכא חתיכת איסור שאינה בטלה הוי כניכר במקומו, והמקום הוא המקום ששם התערובות, אף שאין האיסור ניכר בפ"ע והיתר בפ"ע, ענין זה הוא רק לענין ביטול ברוב, דלענין זה כתבו התוס' דמדאורייתא לא הוי קבוע שיעכב את דין הביטול, הוא רק אם ניכר האיסור לעצמו והיתר לעצמו, ואם אינם ניכרים לעצמם בטל האיסור בתוך ההיתר, אבל אם אינו בטל מטעם שהוא בע"ח או דבר חשוב הדר להיות כקבוע בתוך התערובות, שניכר וידוע לנו שבמקום זה איכא איסור ולפי"ז באשה שאין מקום ידוע להתערובות שהרי כל העולם כולו הוא בכלל התערובות, אין זה קבוע, ומשו"ה אמרו דבאשה האיסור הוא רק משום קנס לחוד, וכללות הדברים בזה דלענין ביטול ברוב כ"ז שאין האיסור ניכר לעצמו במקומו והוא מעורב הוא בטל, אבל לענין הלך אחר הרוב, מכיון שאינו בטל וידוע שבתוך תערובות זו הוא נמצא, בכה"ג מקום התערובות הוא מקומו של איסור, והוא קבוע בתוך התערובות וכמע"מ דמו וליכא רוב לענין לומר הלך אחר הרוב, דכשאנו דנים לענין ביטול ברוב אז המיעוט אינו חשוב כקבוע נגד רוב ההיתר, דבתוך התערובות אינו ניכר לעצמו ומשו"ה בטל נגד הרוב אבל לענין הלך אחר הרוב שאנו דנים על חשבון בכלל כמה יש בזה מן האיסור וכמה מן ההיתר חשבינן כמע"מ, דידוע לנו שבתוך תערובות זו נמצא איסור וחשבינן כמקומו ניכר, ורק כשנפרש נולד רוב המקרה של פרישות:

אבל מה שדקדקנו מלשון התוס' בפגיה"נ לומר דשיטתם חלוקה משיטת הר"ן נראה שהוא דקדוק נכון, דמוכח מדבריהם דחשיבות בע"ח וכן דבר שבמנין גורמים שלא נאמר הלך אחר הרוב מפני שהוא מיעוט חשוב וחזק הרי הוא כמע"מ, ולפי"ז הדרה התמי' למקומה למה במקדש לא יאסר בכל הנשים מדרבנן כשאר בע"ח דחשיבי, דלכאורה כיון דמטעם בע"ח חשיבי נחשב המיעוט כמחצה מה לי בחד דוכתא או כל העולם כולו, אכן יש לישב דבריהם עפ"י מש"כ בשיטה מקובצת הנדפס מחדש על הגליון בזבחים ד' ע"ג ע"א אות ד' דז"ל הוי לי' קבוע וכו' בפגה"נ תנן גיד הנשה שנתבשל אם מכירו הוא בנותן טעם ואם לאו כולם אסורים ופריך בגמ' וליבטל ברובא ומשני ברי' חשיבה ולא בטלה, ופריך למה לי' לשנויי הכי תיפוק לי' משום דגיה"נ הוי קבוע וכל קבוע כמע"מ, ומשני דאין חשוב מע"מ רק היכא שידוע האיסור במקום קביעותו, כי ההיא דט' חנויות דחנות של נבילה ידוע ומבורר במקום קביעות, א"כ מאי משני הכא הוי לי' קבוע והלא אין האיסור ידוע ומבורר, וי"ל דשאני הכא שיש חשיבות דבע"ח ומתוך כך לא בעינן ידוע ומבורר. עכ"ל, (וכנראה הי' זו גירסא לפניהם בגמ' כמו שהעיר שם בהגהת המסדר) ולפי"ז נאמר דגם כונת התוס' כן דמשום דבע"ח חשיבי לא בעינן שיהי' ניכר, אבל עכ"פ בעינן שיהי' התערובות במקום ידוע לומר שכאן הוא קביעות של האיסור, אבל בהא דאשה שהספק הוא על כל העולם אין כאן קביעות כלל. כנלענ"ד:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>