עריכת הדף "שערי ישר/ד/ו" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
כתבו בתוס' פ"ק דכתובות ד' ס"ו ד"ה דילמא אזלא איהי לגבייהו פי' לתוך ביתם דאפי' בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החנויות דלא חשיב קבוע וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בביתו ולכך פי' בקונטרס שפירש בועל מביתו. עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור, דהנה בבשר הנמצא בין החנויות אף אם נימא דהוי קבוע, מ"מ איכא רוב שנפרש מרוב חנויות המוכרות בשר שחוטה, דכיון דבמקום שנמצא ודאי אין כאן מקום למציאות הבשר וידענו בבירור שמן החנויות הוא בא לכאן ואיכא רוב סבות של פרישה שמן בשר שחוטה הוא, וכ"כ בתינוק המושך ג"כ איכא רוב של השלכה שע"י אב ואם כשרים הושלך, ובמה נפ"מ בזה אם נימא שהתינוק שנמצא בשוק יתחשב כקבוע, דהלא גם בדבר קבוע מהני רוב המקרי, ומאי ראי' היא להוכיח דבתוך העיר לא חשיב קבוע לענין הבועל, ובפשטות משמע מדבריהם דבדבר קבוע לא מהני גם רוב של מקרה המוכיח על הדבר, אבל כבר נתבאר לעיל דאינו כן, דעיקר החידוש שחדשה תורה הוא דדבר קבוע חשוב כמע"מ וליכא מספר הרוב, אבל אם אנו דנים על רוב של מקרה לא שייך זה, ונלענ"ד לפרש דבריהם גם עפ"י דרכנו, דהיכא שאנו דנים על מקרה של פרישה אין נפקא מינה בין אם יתחשב הנידון קבוע או פריש, אלא שהעיקר תלוי באופני הספיקות שעלינו לדון בזה, והנה בבשר הנמצא בין החנויות שהביאו התוס' לכאורה אינו מובן בלא"ה, דהרי כתבו תוס' בכמה מקומות דקבוע לא הוי אלא אם ניכר האיסור במקומו ובשר הנמצא הלא אינו ניכר כלום ואיך יתחשב קבוע, ואיך מדמים ענין זה לאדם שפירש שהרבה מכירים יש לו, אלא נראה דכונתם כיון דסתמא קתני ובנמצא הלך אחר הרוב, היינו אף אם מצא סמוך לחנות באופן שאם הי' יודע לכוין עכשי' המקום שהי' מונח שם הי' מתברר הדבר, משום שהי' סמוך לחנות ממש, באופן דאף לפי"מ דקיי"ל ברוב וקרוב הולכים אחר הרוב, בקורבא כזאת גם לר"ח אזלינן בתר קרוב וכמש"כ הרמב"ן בפ' לא יחפור הובא בקצוה"ח סי' רס"ב סק"ב היכא דהוי כבמקומו ממש ואיכא חזקה כאן נמצא כאן הי' אזלינן בתר קרוב. יעו"ש. ובמצא במקום כזה ואח"כ אינו יודע את המקום, הנה בכה"ג יש לדון הצד הספק גם על המספר, היינו לצרף הבשר עם החנות שהי' סמוך לבשר זה ולדון על הכל יחד אם הוא מקום של בשר שחוטה, ואז הוי דין קבוע דהלא הוא ניכר, דבשעה שמצא אם הי' דורש וחוקר הי' מתברר ע"י החנות הסמוך לבשר זה, ומדקתני שבנמצא הלך אחר הרוב, משמע אף אם נמצא בכה"ג ג"כ הלך אחר הרוב, משום דעכשי' אינו יודע את המקום שמצא בו הבשר, מזה מוכח דכל שלא לקח מן החנויות ממש חשיב פריש והיכא דהוא פריש אנו דנים לעולם על ענין הפרישה, ולכן הוכיח התוס' דגם באדם שפירש מביתו והוא בשוק בתוך העיר חשוב כפירש ועלינו לדון על פרישתו, דאם נאמר דגם בשוק הוא קבוע הי' אפשר לעשות צד הספק על מספר הכשרים והפסולים הנמצאים בעיר והוי דין קבוע כמע"מ, וכ"כ נאמר בכונתם על תינוק הנמצא, דאם נמצא בשוק אף דאפשר דאיכא הרבה בני אדם שהי' מכירים אותו במקומו, ואם הי' ע"ז דין קבוע, לא הי' ראוי לעשות צד הספק על פרישתו, אלא על מספר התינוקות שבעיר, ולא הי' מהני רוב המספר מחמת דין קבוע שהוא כמע"מ, אלא משום דהוא פריש אז עבדינן צדדי הספק על הפרישה, ועפי"ז הדרינן לכלל הענין שבארנו בפרקים הקודמים, דהיכא שצדדי הספיקות הם על איזה ענין של פרישה או רוב אחר מרובא דאיתא קמן שהוא רוב המקרים אין שום הבדל בין אם הדבר הנדון קבוע או לא, וכמו בשתוקי שמכירים את אמו, שהוא קבוע, אם ידעינן שהבועל אזל לגבה אזלינן בתר רוב להכריע על הולד אף שהוא קבוע, ונתחדש לנו ללמוד מדברי תוס' הנ"ל דגם היכא שאפשר למצוא רוב של מקרה תלוי אם נקרא הדבר קבוע או לא, היינו דאם הוא כקבוע אז עלינו לדון על קביעותו ולא על פרישתו, ואם הוא פריש לעולם עלינו לדון על פרישתו, אבל כ"ז בקבוע כזה דיש צדדי הספק גם על קביעותו וכאופן שהבאנו דברי התוס' דעל אדם בשוק אם נאמר שהוא קבוע יש לעשות צד הספק על קביעותו מי הוא האיש הזה, מצד שיש בעיר אנשים כשרים ופסולים, אבל בשתוקי דאף שהוא קבוע מ"מ כיון דאין בזה צד ספק על קביעותו, אלא מצד אביו מי הי', ועל אביו איכא רוב של פרישה, היכא דאזל הוא לגבה משו"ה אזלינן בתר הרוב: ובחי' בית מאיר יו"ד סי' ק"י סעי' ג' כתב וז"ל אבל בשר הנמצא בשוק או ביד עכו"ם מותר סתימת הלשון משמע אפי' בנמצא ביד עכו"ם בביתו, ובתוס' כתובות ד' ט"ו ד"ה דילמא משמע דנמצא בין החנויות דוקא בשוק שרי דאז חשיב כפירש משא"כ אם הי' נמצא בבית דאז הדר לניחותי' וחשיב קבוע וכן כתבו גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בבית משמע הא בבית חשוב נולד הספק בקביעות וא"כ מאי דמשני הסוגיא דחולין צ"ה נמצא ביד עכו"ם, היינו נמי שעומד העכו"ם בשוק ולא בבית, וצ"ע שלא חלקו הפוסקים, ואולי התוס' לא כתבו אלא בנמצא בביתם הראשון ששם מקומם, אבל היכא שפירש ממקום הא' אפי' בא אח"כ לבית שפיר חשוב פירש עכ"ל. וכמה רחוקים הדברים בעיני, וכנראה שיטת הגאון בעל הבית מאיר שלעולם תלוי אם הנידון קבוע או פריש, וכן נראה שיטתו מדברי' שכתב בסעי' ו' בנתערבה תרנגולת טריפה בכשירות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת אע"ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלינן בתר רובא, וז"ל עי' כתובות ד' ט"ו כתבו תוס' וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בביתו וע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתה. עכ"ל. דלדברי' אם הביצה חשוב קבוע אז לא מהני רוב המקרה שאנו מבררים שנולדה מתרנגולת כשרה, ומשו"ה דחיק לומר דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתה, וכל הרואה יראה כמה רחוק דבר זה ממרכז האמת, אבל האמת יורה דרכו, כיון שאין הספק על הביצה מחמת תערובות שאר ביצים, דרק על ביצה אחת הוא הספק אלא שאנו דנים לברר מאיזו תרנגולת נולדה, אין נפ"מ בזה אם הוא קבוע או לא, ולפי"ז גם מש"כ הגאון הנ"ל בסעי' ג' להוכיח מדברי תוס' אין הדברים מחוורים וכמו שהרגיש הגאון בעצמו ואף דפשטות דברי התוס' מורים כן, אבל אי אפשר לפרש דבריהם כן וכמו שהארכנו לעיל לבאר דבריהם על נכון, ועפי"ז מש"כ הגאון לדון על חתיכת בשר הנמצא בבית שנאמר הדר לניחותא הוא לענ"ד דברי שגגה, וכמו שכתבו בתוס' שם דבאזל הוא לגבה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש דלא שייך התם לומר הדר לניחותא משום דבאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דסבת הספק הוא לעולם בשעה שזה בא על שום אשה, וראוי עכשי' לדון על המיעוט והרוב אמרינן שמא עכשי' הדרא לניחותא והוי קבוע וכמע"מ דמי' אבל באזל הוא לגבה דסבת הספק הוא רק על השעה ההיא בשעה שאוסרה ואז הוי נייד, כ"כ נראה ברור דגם בחתיכת בשר שנפרשה מן החנויות, דעיקר הספק לעולם הוא על שעת פרישתה מאיזו חנות נפרשה החתיכה דעל של עכשיו ליכא שום ספק לדון עלי' דאין הספק על חתיכה בין החתיכות דרק חתיכה אחת היא, שספק עלי' מאיזו חנות היא, וספק זה לעולם הוא על מעשה הפרישה, ומשו"ה לא שייך לדון בזה הדרא לניחותא, כיון דהספק בשעת הקביעות ג"כ על שעת הפרישה ומשו"ה אין נפ"מ בנמצא ביד נכרי אם הוא בשוק או בבית כיון שידעינן שבשר זה נפרש מן החנות, וכן גבי תינוק מושלך כיון שהספק הוא מאיזה בית הושלך התינוק, הנה גם אם יבנה בית לתלפיות וידור בה לא שייך לומר הדר לניחותא, כיון שלעולם הוא תורת הספק על שעת פרישתו מאיזה בית הושלך התינוק וזה ברור לענ"ד:

אמנם לפי"ז קשה לכאורה בעיקר מקור הילפותא דילפינן דקבוע כמע"מ דמי, דאמרינן במס' כתובות וב"ק דרבנן מוקי לקרא דוארב לו וקם עלי' למעט זורק אבן לגו היכא דאיכא ט' ישראלים ונכרי אחד, דאע"ג דרובא ישראלים נינהו, כיון דאיכא חד נכרי בינייהו הוי לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וספק נפשות להקל, וכתבו בתוס' בב"ק וסנהדרין בד"ה כל קבוע וז"ל ותימה לר"ש קבוע מנא לי' וכו', וי"ל דלר"ש בכולם ישראלים ונכרי אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכון דפטור מטעם קבוע מוארב לו דבכהאי גוונא כולם ישראלים חייבין עכ"ל. והנה מוכח להדיא מדבריהם דלרבנן דסברי מתכון להרוג את זה והרג את זה חייב דמוקי האי קרא דוארב לו להורות על דין קבוע, מפרשינן שזרק סתם לתוך הגו באופן שכונתו בכלל להרוג את אחד מהם איזה שיזדמן, ולפי"ז תלוי כה"ג הריגת הישראל ביד המקרה שיפגע בו האבן, ואיכא רוב מקרים שיהרוג את הישראל, כיון דרוב ישראלים בגו זה ולפי"ז קשה מאי נפ"מ בזה אם הנכרי קבוע או לא, כיון דהרוב ישראל אינו בא לברר על איש ידוע רק לברר על המקרה של פגישת האבן, ולפי מה שנתבאר בדברינו דהיכא דאיכא רוב המברר על המקרה אינו נגרע בכה"ג כלום מה שהנידון הוא קבוע, דבשלמא לפי מה שכתבו לפרש אליבא דר' שמעון דמיירי באומר לאותו שעומד שם אני מכון, שפיר מתפרש בזה ענין קבוע דבכה"ג אנו מבררים על האיש העומד במקום ידוע מי הוא עפ"י רוב המספר, וע"ז ילפינן דקבוע כמע"מ דמי דחשבה תורה כאילו הי' מספר הנכרים שוה כמספר הישראלים, אבל לרבנן דמפרשינן שמכון לזרוק לתוך הגו בכלל, ואנו דנים על הספק של פגישת האבן שהוא ספק במקרים, וענין זה לכאורה אינו שייך לדין קבוע, ואף אם נאמר שלא כדברינו ותלוי אם הנידון הוא קבוע, ג"כ קשה דבכה"ג אין כאן דבר הנידון, דהרי כל הספק בזה על פגישת האבן את מי יפגוש, והוא ספק מעשה ומקרה, דלאחר שנהרג ידוע לנו שהנהרג הוא ישראל כמש"כ שם בתוס', ועיקר הספק הוא רק בשעת מעשה הזריקה אם חשוב מעשה רציחה ודאית או לא: ולאחר העיון היטב נלענ"ד דלק"מ, דהנה בזורק אבן לתוך הגו אף דאיכא רוב על מקרה של נפילת האבן, אבל רוב זה אינו במקרים של הגופים של האנשים, אלא בצדדים של המרחק, כלו' שאם נבוא לדון על מקום ידוע במזרח או במערב אז נוכל לומר דעפ"י רוב לא יפול האבן במקום ידוע זה, דהרבה מקומות כנגדו שאפשר שיפול שם האבן, ואחר שיתברר לנו ע"י רוב על דבר המקומות, אז עלינו לחזור ולדון על האנשים מי המה האנשים העומדים במקום ההוא, ואז עלינו לחזור ולברר ע"י מספר של האנשים, וכיון שאנו דנים לברר ע"י רוב המספר אז תלוי בדין קבוע שחשבה תורה כאילו הי' מספר שקול וכמע"מ דמי, ורק אם הי' אופן ההריגה ע"ז ממציא את ראשו שהוא מקרה ע"י גוף הנהרג אז הי' מועיל בזה רוב המקרים לומר שמקרה של המצאת הראש יהי' על ידי הרוב ישראל, אבל באמת הלא בממציא את ראשו פטור ממיתה, אלא מיירי שהאנשים עומדים במקומם ופגישת האבן תלוי במקרה של נטיית היד לצד זה או לצד זה, ויהי' רוב על הכרעת המקומות שיפול שם האבן, אבל על בירור האיש שעומד שם הוי ספק שקול משום קבוע, וספק נפשות להקל, ולפי"ז גם לרבנן דמפרשינן דהאי קרא בא למעט בזורק אבן לגו שאינו מכון לאיש ידוע ומקום ידוע, ג"כ ניחא האי ילפותא דקבוע כמש"כ, וזה ברור בעזה"י:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>