עריכת הדף "שערי ישר/ג/טז" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
אמנם כל אלה החילוקים אין די ביאור להעמיד הענין על יסוד נאמן, דעל כל אופן ענין זה מפורש במשנה ערוכה במס' מקוואות פ"ז מ"ב, אבל שאר משקים ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים אין מעלין כיצד מקוה שיש בה מ' סאה חסר אחת נפל לתוכה סאה מהם לא העלוהו, הי' בה מ' סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר. עכ"ל. ובגמ' יבמות ד' פ"ב איתא שם דאם נתן סאה ונטל י"ט פעמים כשר. והנה הא דבעינן שיהי' במקוה מ' סאה דוקא דלכאורה מה נפ"מ. כיון דאח"ז כשר אף שלא נשתייר מ' סאה מן המים הכשרים, ביאור ענין זה נתבאר היטב בתשו' רע"א סי' רכ"ב אות כ"ה, וזה תוכן דברי' שם, דאף דמה"ת בכל אופן בטל ברוב, אבל מדרבנן שהחמירו בעינן שיהי' אפשרות שיהי' במקוה מ' סאה מים כשרים, ומשו"ה עד י"ט פעמים כשר בנתן סאה ונטל סאה כיון דודאי איכא רוב מים, אז תלינן בשאני אומר בדרך רחוק שמא מה שנטל הי' מי פירות ולא נשאר כלום במקוה מן המי פירות, אבל אם יתן ליטול יותר מי"ט פעמים אין לתלות בשאני אומר בדרך רחוק בדרך רחוק יש לחוש שמא כל מה שנטל הי' מים כשרים, ולא נשאר במקוה רוב מים כשרים. יעו"ש. ולפי"ז מה דבעינן שיתן ואח"כ יטול הוא פשוט דאם יטול מעיקרא הרי בודאי לא נשאר מ' סאה מים כשרים ובכה"ג אין מעלין מדרבנן, ועכ"פ מפורש במשנה ובברייתא שהובא שם ביבמות דמי פירות שנפלו במקוה בטלי ברוב, ושיטת התוס' שם וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל דמה"ת אמרינן קמא קמא בטיל אפילו לא נשתייר רובא מים כשרים, הרי מפורש דהמי פירות שבטלו ברוב נהפך דינם להיות כמים כשרים ומטהרים ומצטרפים גם לשעור מ' סאה. ובדין טהרת המקוה שמטהרת טמאים ודאי דלא שייך שיהי' איזה התחלת טהרה ע"י מעט מים וכל הטהרה באה רק מכל המ' סאין יחד. ובכ"ז מהני מה שבטלו המי פירות להצטרף לחשבון אף שידוע עפ"י הכלל שאין המדומע מדמע לפי חשבון דליכא במקוה מ' סאה מים כשרים, באופן דלפי"ז קשה טובא שיטת התוס' דזבחים דנקטו שאין מיעוט היתר הבטל ברוב מצטרף לאיסור לשיעור כזית, דהרי מוכח להדיא מדין מקואות דגם לענין צירוף מהני דין ביטול שישלים המיעוט מה שחסר השיעור ברוב המבטלו:

והנה מה שכתבנו לעיל לדמות ענין צירוף לטומאת משא מן המשנה הזאת עלינו למצוא ענין לחלק בין ענינים אלו. והוא דיש לומר דלא דמי לטומאת משא דענין חשבון מ' סאה הוא מן חלקים וכיון שכל חלק וחלק יש לו דין הרוב ממילא עולה חשבון מ' סאה, היינו דיש במקוה זו מ' סאין שכל סאה וסאה יש לה דין מים כשרים לטהר טמאים עפ"י דין של ביטול ברוב, ואף דבכלל הוברר הדבר דליכא כאן מ' סאה מים כשרים, אבל כיון דעל כל חלק וחלק לא הוברר ונשאר כל חלק על דינו שניתוסף לו כח טהרה, וע"כ חשבינן כאילו איכא כאן השיעור של מ' סאה, אבל בענין טומאת משא שאין אנו דנים על חלקים וצירופים, הנה כשנשא כל התערובות יחד, עלינו לדין רק אם נשא דבר המטמא ועל זה הוכר שבמשא זו נשא את הדבר המטמא וכיון דלענין זה הוכר לא מהני רק ביטול ברוב, אבל, במקוה עלינו לדון על החלקים אם יש כאן כך וכך חלקים וכיון שדין כל חלק וחלק הוא כדין הרוב לא נגרע ממילא החשבון, ולפי"ז מוכח להדיא דאף היכא שחלות הדין חל מן המקובץ בכלל ולא לחצאים, אבל כיון דסבת הדין תלוי בשיעור המקובץ מן חלקים בכה"ג מצטרף המיעוט הבטל להשלים שיעור הנחסר מן הרוב המבטל, ולפי"ז הי' ראוי שגם לענין עונשין יצטרף מיעוט היתר הבטל בתוך רוב איסור, דהרי גם לענין עונשין סבת הדין הוא מה שאכל שיעור כזית מן האיסור ושיעור זה מתקבץ מן חלקים, וכיון דכל משהו שאכל יש עלי' דין איסור ע"י דין ביטול ברוב, וממילא חשיב שאכל כשיעור הראוי לגרום את דין העונש, וע"כ שיטת התוס' דזבחים דפליגי על רש"י וסברי דאין מיעוט הבטל ברוב מצטרף לכזית קשה טובא, ולשיטת הר"י קורקס הבאנו לעיל בפ"ז שמחלק בין תערובות יבש ביבש לבין לח בלח הי' מקום קצת לחלק ולומר דבמקוה הוא ביטול העצם שבטל לגמרי, ובתערובות פיגול ונותר הוי כיבש ביבש, והנה מלבד שהתוס' לא סברי כן דהרי לפי פירושם במס' בכורות מפרשים דגם בתערובות לח בלח מטמא במשא, הנה לשיטתם כל הכלל הזה שחשוב לענין משא כהוכר הוא רק מדרבנן, ועוד כשאוכל ולועס יחד יש להחשיב ג"כ כלח בלח, והענין צריך ביאור:

ונלענ"ד לבאר שיטת התוס' עפ"י אופן אחר, דהנה ראשונה ראוי לבאר דהא דקים להו לחז"ל דכל מיעוט המתערב ברוב משתנה דינו ולהפך להיות כהרוב, אינו שנוי בעצמות הדבר ורק לענין דין הנהגה אמרה תורה אחרי רבים להטות שיהי' דין המיעוט כדין הרוב, אבל כ"ז הוא רק לענין כל הדינים שאנו דנים על התערובות איך לדון עליהם בהנהגה הלכה למעשה, אבל אם נבוא לדון על המציאות האמתית לא נשתנה המיעוט מכמו שהי', והנה לענין הדין דאזלינן בתר רוב ברובא דאיתא קמן פסק הרמב"ם דלא מהני לענין עונשין - הבאנו דברי' לעיל בפ"א, - ובארנו שיטתו שם דהדין של אחרי רבים להטות אינו בירור שכלי לומר דנתברר לנו שכך וכך הי', אלא שהדין לענין הנהגה המסופק לנו עכשי' לדון על הדבר שאנו מסופקים מה הוא ליחס עלי' שם של המרובים ולא שם של המועטים, ומשו"ה פסק הרמב"ם לענין תינוק הנמצא בעיר שרובה ישראלים אף שמדין אחרי רבים להטות אנו מחזיקים שתינוק זה הוא בן ישראל, הוא רק לענין כל הדינים שנוגעים עכשי' למעשה, אבל לענין דיני נפשות אם קדש אשה וזינתה, שהיא ענין הבא אח"כ בתולדה, לא מפני מה שהחזקנו אותו לישראל, דל"ד למה שפסק הרמב"ם בחלב שנתחזק עפ"י ע"א דמהני אח"כ גם לעונשים, דהתם הוא מדין עדות לא הי' נוגע לנפשות והי' סגי עדותו לענין זה והרי זה ככל עדות שבתורה שמועיל לכל התורה כולה, אבל היכא שאינו בתורת נאמנות רק חדוש הלכה להתנהג כן לא שייך בזה שהוחזק כמו שבארנו כ"ז לעיל בפ"א, ועיקר הכלל בזה דכיון דלא נתברר הדבר בתורת בירור, כשאנו באים לדון על ענין המתילד אח"כ עדיין הדבר בספק הוא, ואף שלענין כל הדינים שהי' ראוי לדון בהם גלתה תורה מקרא דאחרי רבים להטות דעלינו ליזלי בתר הרוב, אם אחד עבר עבירה נגד דין הפסוק הזה לא נוכל להחליט שעבר על עצם האיסור שאנו דנים עלי', אלא שעבר על הכתוב של אחרי רבים להטות, ואיסור זה אינו רק כאיסור עשה גרידא שאין עונשים עלי', ואף דעיקר הכתוב מיירי גם לדיני נפשות, התם בשעת לידת הספק הי' נוגע לנפשות דרוב דיינים מחייבים מיתה אמרה תורה להתנהג כהוראת הרוב, אבל אם הרוב יורו על דבר איסור והמיעוט חולקים יש לדון בזה אם אכל איש במזיד אם יש עלי' דין עונש, וזה תלוי אם נאמר דהוראת דיינים קיימת ועומדת כאילו מורים גם עכשי' דחייב האיש מלקות אז בר עונשים הוא עכשי' מחמת אחרי רבים להטות, אבל אם נאמר דצריך עכשי' הוראה חדשה, לאו בר עונשים הוא, דלפנינו הדבר בספק רק שנדע שעבר איסור של הכתוב אחרי רבים להטות:

ולפי"ז נלענ"ד דגם לענין ביטול ברוב שנקטו חז"ל ללמוד ג"כ מקרא דאחרי רבים להטות שדינו של המיעוט להיות כהרוב הוא ג"כ רק לענין דין הנהגה שנוגע עכשי' לדון עלי', אבל בעצם המציאות ודאי לא נשתנה דין המיעוט מאמיתתו, והנה אם נתערב כזית שומן בשני זיתים חלב, וכל אחד מהם מופרד והדין שחד בתרי בטיל ואסור לנו לאכול כל אחד מהם מה"ת כחלב ממש בלי ספק, אבל כ"ז לענין איסור אכילה, אבל אם עבר אחד ואכל במזיד ואנו דנים לענין עונשים אם בר מלקות הוא כאוכל חלב יש לומר דלא לקי דהרי במציאות הזית שומן לא נתהפך לחלב, ומה דאסור לנו לאוכלו מקרא דאחרי רבים להטות איסור זה הוא איסור אחר, איסור עשה של הכתוב אחרי רבים להטות, שאין לוקים ע"ז. ובענין זה ודאי דלא שייך לומר כהוראת סנהדרין דנאמר דהמיעוט נתהפך להיות כהרוב גם על ענין עונשין, דבשעת התערובות שחל דין הביטול עדיין לא הי' נוגע הדבר לענין עונש, והי' ענין ההתנגדות של המיעוט להרוב רק לענין הנהנה של איסור והיתר, וחל הדין לענין איסור שגם המיעוט הוא אסור כהרוב, וכשאכל עבר על עבירה שאזהרתה הוא הכתוב אחרי רבים להטות ולא על ל"ת של "חלב לא תאכלו" ומשיטת הרמב"ם דפסק שהאיסור בע"א יוחזק מזה גופא מוכח דקודם שאכל את החלב חשוב כאינו נוגע הענין לנפשות ולעונשין דאל"ה לא הי' מן הדין להאמין ע"א, וכן הובא בתשו' רע"א סי', צ"ד בשם הרשב"א דכתב לענין דרישה וחקירה דאפי' לר"ע דמצריך בעדי נשים ג"כ דרישה וחקירה, היינו דוקא כשבאים להתירה משום כיון דשרו א"א לעלמא כנפשות דמי, אבל בעדי קדושין אע"ג דע"י עדותן מביאים את כל הבא עלי' תחת בעלה בחיוב מיתה, השתא מיהא לאו בנפשות מסהדי עכ"ל. כ"כ נאמר דבין בדין הלך אחר הרוב ברובא דאיתא קמן, ובין בביטול ברוב בעניני התערובות, איסור והיתר, נופל הספק עכשיו רק לענין איסור ולא למלקות, ועל מה שנופל הספק פועל הדין של אחרי רבים להטות, ואח"כ כשאנו דנים למלקות אז תלוי אם מעיקרא הי' מוחזק הדין ע"י בירור של עדות, ממילא מהני עכשי' גם למלקות ולמיתה, אבל אם מעיקרא לא הי' בירור רק גזה"כ להתנהג כן מהכתוב של אחרי רבים להטות, אין עונשין עי"ז, ובזה פליגי התוס' ורש"י בזבחים ד' ע"א דרש"י ז"ל נקט דהמיעוט היתר הבטל נעשה כמו האיסור ומצטרף לשיעור, והתוס' סברי דלא מהני דין ביטול ברוב היתר באיסור רק לאיסורא ולא למלקות, ובמשנה למלך פ"ז מה' מעילה בתשובה שהשיב למהר"י אלפאנדרי שהוכיח דמטבע לא בטיל מה"ת מהא דתנן בפ' ולד חטאת המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש דקשה לי' למה לא יתבטלו דמי שלמים דמיעוטא נינהו נגד הרוב, דרוב המעות יש בהם מעילה ומזה הוכיח דמטבע לא בטיל, והשיב ע"ז וז"ל ולא ירדתו לסוף דעתו דמה ענין ביטול ברוב לכאן, דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחילה באכילה, אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו קרבן או מלקות זו לא שמענו, ואף דאיכא למ"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובות לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור, אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מהתערובות שיתחייב שום עונש אף שאסור מה"ת, וא"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כ"א שיעור דמי השלמים, פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם. עכ"ל. והנה מה דפשיט לי' להגאון ז"ל בהחלט דלא מהני ביטול לעונשים ולקרבי לא נדע, ולפימש"כ שיטת התוס' מסייעתו. אבל בפשטות רש"י ז"ל פליג ע"ז וכבר הביא הפמ"ג בפתיחה לה' תערובות ח"ג פ"ה דברי מהר"א כהן דפשיט' לי' דהיתר אינו מתהפך לאיסור וכתב ע"ז דזה לחלוקת רש"י ותוס' דזבחים הנ"ל, וכן בס' שושנת העמקים כלל י"ד הביא דברי המל"מ האלה והקשה עלי' מדברי הש"ס במנחות כ"ג דשחוטה בטלה בנבילה, ולפימש"כ י"ל דגם המל"מ אין כונתו דהיתר באיסור לא בטיל אלא דלא מהני לענין עונש וקרבן דכן מוכח מרהיטת דברי' שהבאנו:

ועוד נראה לי לומר דגם לשיטת רש"י ז"ל אינו מוכרח דבתערובות היתר באיסור שיהי' בזה דין עונש וקרבן דלפימש"כ עיקר היסוד דלא מהני תורת ביטול לענין עונשים הוא דבשעת התערובות לא חל הדין רק לענין הספק שנולד עכשי' וקודם אכילה אכתי אינו נוגע רק לענין איסור אכילה ולא לענין עונשים כמש"כ, וכ"ז מסתבר בשאר תערובות, אבל בנידון דמיירי רש"י שהוא על דברי ר"ל בפיגול ונותר שבללן זב"ז דהתערובות הוא מה שלועס הכל ביחד, ועיקר הספק בזה הוא על ההתראה לענין מלקות דלענין איסור אין נפ"מ דעכ"פ איכא איסור תורה, דהא דלר"ל איסורים מבטלים זא"ז הוא רק למלקות, אבל בשום פנים לא יותרו איסורים ע"י רוב מאיסור אחר, באופן דלפי"ז ענין של אחרי רבים להטות בכה"ג הוא רק לענין התראה שיהי' כמזיד על איזה שם איסור הוא עובר והרי זה דומה להכתוב של אחרי רבים להטות האמור לענין נפשות, כיון דעיקר ההתנגדות של הרוב והמיעוט הוא על ענין העונש, אז גם לעונשים אמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל בשאר תערובות י"ל דגם לשיטת רש"י ז"ל לא יהי' דין עונשים אם אכל אחד מהתערובות או אם צירף מעוט שומן לרוב זית חלב דכבר נתערבו קודם אכילתו, ובשעת האכילה כבר הם שניהם אסורים ואיסורים משם אחד ואין מבטלין זא"ז אף למ"ד איסורים מבטלים זא"ז:

ומעתה יש לדון לענין תערובות דבר שאינו ראוי למצוה ברוב הראוי למצוה כגון ציצית שלא נטוו לשמה וכן פסול אחר וכ"כ לענין מצה אם מהני ע"ז דין ביטול ברוב שיתהפך המיעוט להתחשב כראוי למצוה, דלפי מש"כ מדין אחרי רבים להטות ילפינן רק לענין הנהגה שנוגע לדין של הדברים המעורבים שאמרה תורה להתנהג עם המיעוט כדין ההנהגה שעם הרוב, והנה בדברים הראוים למצוות אנו דנים עכשי' אם יש מצוה להשתמש בהם, באופן שא"א לו לקיים המצוה באחריני אלא באלו המעורבי', ואחר שעשה המעשה אנו דנים על האדם אם נפטר מחיובו ע"י המעשה או לא, ולפי"ז אם נתערבה מצה שאינה ראוי' למצותה, או מחמת חסרון שימור לשמה או מחמת פסול המין שאינה מחמשת המינים ברוב מצות כשירות, אם נבוא לדון קודם אכילה איכא מצוה באכילת כולן מקרא דאחרי רבים להטות, אבל לאחר אכילה אם נאמר להחליט דכבר קיים המצוה של הכתוב בערב תאכלו מצות, יש לומר דעדיין הדבר בספק אם קיים מצוה זו אף שעשה מצות התורה בודאי אבל קיים רק עשה של אחרי רבים להטות, אבל לא אכל מצה דבשביל ביטול ברוב לא נתהפכה הפסולה לכשירה, והנה לשיטת רש"י דפ' התערובות הנ"ל קרוב לומר דגם לענין לפטור מחיובו מהני דין ביטול ברוב, דכיון דלשיטת רש"י מוכח דאם רק אפשר לומר דהענין נוגע בשעת אכילה לדון עלי' מהני הדין של אחרי רבים להטות להתנהג על אכילת המיעוט כדין אכילת אחד מהרוב ומשו"ה י"ל דגם לענין חיוב ופטור של מצוה אם אנו דנים לאחר אכילה אם יצא ידי חובת מצות אכילת מצה ע"י המיעוט אמרינן שיצא ידי חובתו עפ"י הכתוב אחרי רבים להטות, אבל לשיטת תוס' שם בזבחים דגם באיסורים המעורבים שעיקר התערובות גורם לספק עלינו דין העונשים מ"מ לא מהני דין ביטול ברוב משום דסברי דאחרי רבים להטות לא שייך כלל בנידון כזה, דדין העונשים הבא לאחר שאכל את האיסור אינו הנהגה השייכת לעצם המאכל, אלא להאדם שעבר על האיסור וכיון שהרוב והמיעוט הוא מהאוכלין לא מהני ביטול ברוב רק לענין זה אם מותר לכתחילה לאכלן או לא שדין זה הוא דין הנהגה איך להשתמש באוכל זה, אבל מה שיהי' המשפט לאחר שיאכל אינו דין של האוכלים אלא דין של האדם שאכלן, הנה לשיטתם מסתבר לומר דגם לענין תערובות דבר שאינו ראוי למצוה שלא יהני ע"ז ביטול ברוב, דדין זה מה שיצא ידו מצותו היינו מה שנפטר מחיובו הוא דין של האדם, ורק קודם האכילה יש לומר דמקרא דאחרי רבים להטות יש מצוה להשתמש גם במיעוט זה, אבל לאחר שאכל יש לומר דקיים רק מצוה של אחרי רבים להטות ולא מצות אכילת מצה. כנ"ל ולא דמי לדין המקוה דמי פירות הבטלים ברוב מים הכשרים למקוה מצטרפים לשיעור מ' סאה, והאדם שטובל בה הוא טהור מטומאתו, דהתם עיקר דין המקוה, הוא הכשרה, שדין הכשר במקוה לטהר טמאים, וכיון דנקטינן דהמיעוט מתבטל ברוב לענין כל תורת הנהגה של הרוב נהפך המיעוט לדין הרוב לענין זה, כלומר שיהי' דין הכשר במיעוט של מי פירות לטהר טמאים, וממילא דין טהרה על האדם שטבל במקוה זו, אבל בדברים הכשרים למצוות אינו כן שאין דין המצה והציצית לבטל חיובי האדם לומר שנתנה התורה כח פטור בדברים אלו לפטור את המחויבים ומה שנפטר האדם בעשותו הוא ממילא מחמת שכבר קיים את המצוה המוטלת עלי', ומה שקיים המצוה ע"י ביטול ברוב הוא רק מצות אחרי רבים ולא מצות ציצית או אכילת מצה. כנלענ"ד בענין זה:

ובדין תערובות שאר מינים עם ה' מיני דגן לענין ברכת המזון ולענין מצות מצה, דלפי מה דפסק בטוש"ע או"ח סי' ר"ח וסי' תנ"ג דאם יש טעם דגן וכזית בכדי אכילת פרס חשוב כלחם דגן, ולשיטת הראב"ד והר"ן בעינן שיאכל כזית מן דגן בכדי אכילת פרס, דלא כר"ת דסובר דכיון דטעם כעיקר חייב על כל זית ממנו, ודלא כר"ח דסובר דאם יש כזית בכדי אכילת פרס חייב על כל זית וזית, אלא דבעינן שיאכל מן דגן שיצורף בכדי אכילת פרס, עי' באהגר"א או"ח סי' ר"ח סקל"ב על מה שכתב שם בשו"ע כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס כתב בזה"ל ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בא"פ עכ"ל. ואם הי' העיסה רוב דגן ומיעוט שאר מינים כתוב בשערי תשובה שם בשם שו"ת בית אפרים דכתב דיש מי שנראה שלדעתו צריך לאכול דגן כ"כ מהתערובות עד שבודאי אכל כזית דגן ואז יברך ברכת המזון ואין נראה כן עכ"ל. וכן בה' פסח כתב הח"י בסי' תנ"ג סק"י דבשאר מינים חוץ מאורז בעינן רוב דגן, ומשמע דיוצא ידי חובתו אם אכל כזית מן התערובות, ולא בעינן שיאכל כזית דגן, וכן הביא להלכה בס' משנה ברורה שם בה' פסח סי' תנ"ג סקי"ד לציין שם מקור דין זה ברא"ש ה' חלה, והטעם לזה כתב דשאר המינים בטל ברוב דגן והוי ככולו דגן יעו"ש. והנה לפימש"כ יש לעיין בזה טובא, דלשיטת תוס' דזבחים הנ"ל יש לומר דאינו חייב בבהמ"ז עד שאכל מן הדגן כזית וכן לא יצא ידי חובת מצה, דלכל מה שנוגע לאחר אכילה לא מהני ביטול ברוב, ומה שמביא בס' משנה ברורה מדברי הרא"ש בה' חלה אין ראי' מזה להלכה למעשה, דהרא"ש כתב שם להלכה דאם טעם כעיקר באיסורים במין ושאינו מינו ולוקין עלי' אז אם יש טעם דגן יוצא ידי חובתו בכזית לחוד, דהטעם מהפך את האורז להיות כמו חטה, וכן לשיטת ר"ח דסובר באיסורים בעינן כזית בכדי אכילת פרס, מפרש ג"כ המשנה דתנן העושה עיסה מחיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, דמיירי שהי' בזה כזית דגן באכילת פרס דאורז דאז נהפך כולו לחטים ויוצא בה ידי חובה בכזית, והירושלמי שפירש הטעם משום גרירא דאורז נגרר בתר חטים משום דלענין מצה בעינן שיכול לבוא לידי חמוץ, א"כ קשה נהי דהטעם של דגן מהפך את האורז שיהי' חשוב כאילו כולו דגן, אבל כיון דרובא אורז אינו בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה, ומשו"ה הוצרך לפרש דמשום גרירא גורר את האורז להיות כחטה וגורם לבוא לידי חימוץ עכ"ל הרא"ש. והנה ברא"ש לא נזכר כלום מה דין שאר מינים שאין בהם דין גרירא אבל האמת ודאי כן דלשיטת הרא"ש דסובר דסגי לן בטעם דגן לחוד או כזית בכדי אכילת פרס להפך את התערובות כולה להיות כדגן, אלא מה דבעינן גרירה הוא בכדי שיהא ראוי לבוא לידי חימוץ, ומשו"ה לשיטתו בשאר מינים דאין בהם דין גרירא אם יהי' רוב דגם דאז יבוא לידי חימוץ, ומדין טעם כעיקר חשוב ככולו דגן ומשו"ה ראוי שיהי' הדין שיוצא בכזית לחוד, וכן כתב בשו"ע הגר"ז מליאדי סי' תנ"ג סעי' ז' יעו"ש באופן דלפי"ז אינו מטעם ביטול ברוב כמו שחשב הג' בעל משנה ברורה, אלא משום טעם כעיקר, ולפי"ז לפי"מ דנראה מדברי השו"ע בסי' ר"ח לענין בהמ"ז דבעינן שיאכל כזית דגן כשיטת הראב"ד והר"ן כמו שהחליט הגר"א שהבאנו וכן פסק הפר"ח שם להלכה דלא ס"ל כר"ת וכר"ח שיתהפך ע"י הטעם שיהי' האורז ודוחן לחטים, ולשיטתם ברוב דגן ומיעוט דוחן וקטניות לא נהפך הדוחן לחטים ע"י הטעם דגן אם לא מטעם ביטול ברוב, וכיון דאתינן לכלל ביטול ברוב הוא תלוי במחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל, דלרש"י יש לומר דיוצא ידי חובתו במצות מצה וכ"כ חייב בבהמ"ז, ולשיטת התוס' אינו חייב בביהמ"ז ואינו יוצא ידי חובת מצה. כנ"ל:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>