עריכת הדף "שערי ישר/ג/ח" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
אמנם למצוא פיתרא בדברי הרמב"ם הסתומים מש"כ לבאר דמשו"ה נבילה בטלה בשחוטה משום דשחוטה אי אפשר שתחזור נבילה ונבילה אפשר שתטהר, נלענ"ד לבאר עפ"י מה די"ל דרך חדש בעיקר ענין זה מה דמהני ביטול ברוב לטומאת מגע ולא למשא, דהנה בגמ' בכורות הנ' לא נזכר שום טעם במה לחלק בין טומאת מגע לטומאת משא לענין זה, רק ברש"י ותוס' שם וכן ברא"ש שהבאנו מבואר ענין זה משום דבמשא נושא כאחד ובמגע הוי לעולם ספק אם נגע בשיעור המטמא, והנה בתוס' שם נתקשו בביאור ענין זה, וז"ל ותימה אי דנגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפילו נגע בכולו משמע דטהור דומיא דמשא, ומיהו היכא דלא נגע כולו בב"א אלא נגע בזאח"ז אפשר דטהור כיון דכל פעם שנוגע אינו יודע אם נגע בטומאה ולא הוי נמי ספק טומאה ברה"י כיון דבטילה ברוב, והובא בגליון ודוחק הוא זה, ועוד דגם במשא הי' טהור בכה"ג אם הגביה בזה אחר זה הילכך נראה לפרש דמיירי בנימוח הכל יחד נבילה ושחוטה והוי כמו מרודד וכו' וקצת תימה כיון דחשוב הכא חיבור כמרודד בקיסם מההוא טעמא דמטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמיא, מההוא טעמא גופי' תטמא במגע, ויש לחלק, וכו' וא"ת מאי שנא דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הרי הוא נושא כזית נבילה ולענין איסור מהני וכו' וה"נ אם נימוחו הנבילה והשחוטה יחד אע"ג דבמשא יהי' מטמא פטור האוכל אפילו הי' אוכל כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דממ"נ הרי אכל כזית בכדי אכילת פרס וכו' וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור, ואע"ג דמיסתבר דטומאת משא גופה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב, מ"מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא גזור לענין איסור דל"ד מטעמא דפרישית, עכ"ל. והנה מדברי הרא"ש שהבאנו למעלה מוכח להדיא דל"ס כהתוס', דלשיטת תוס' בנבילה בשחוטה יבש ביבש אם נוגע בבת אחת הוא טמא כמו במשא, ובזאח"ז בין במגע ובין במשא טהור ולהרא"ש אם נתבטל דין טומאה בזאח"ז אז גם בב"א טהור, וכן מה דמחלקי בתוס' בין אכילה לטומאת משא פשוט לי' להרא"ש דאין לחלק וסובר דאכילה בב"א דומה למשא, וכן מה דכתבו דמיסתבר שטומאת משא גופי' הוא מדרבנן משמע מדברי הרא"ש דלא סבר כן, וגם התוס' בעצמם כנראה מסתפקים בזה דהרי הקשו דליחייב באכילה כשאוכל כזית בכדי אכילת פרס, וכל אלה החילוקים שכתבו בתוס' מוכח מדברי הרמב"ם ג"כ דלא סבר כן, ובעיקר הדין של טומאת משא לא נזכר ברמב"ם התנאי העיקרי שיהי' נושא הכל ביחד דכתב רק אבל אם נשא הכל נטמא ולא כתב שנשא הכל ביחד, דמזה מוכח דגם אם נשא הכל בזה אחר זה נטמא: וע"כ נלענ"ד דהרמב"ם מבאר ענין זה מטעם אחר, דלכאורה מה דתלה הש"ס ענין זה דטומאה המתבטלת ברוב שיטמא במשא, מחמת דטומאה כמאן דאיתא דמיא, מהא דאמרו לענין מים דבטלי בציר שאם ניתוסף מים חוזר וניעור הוא תימה לכאורה איזה חידוש הוא מה דחוזר וניעור לענין טומאה ומ"ש דין טומאה מדין איסור דמוכח להדיא בפ"ה דתרומות כמו שהביא הרא"ש, ומוכרחים אנו לפרש דהש"ס מצא דענין ביטול ברוב לדין טומאה שאני מאיסור, היינו אף דבאיסור ודאי כמאן דאיתא דמיא, ואם ניתוסף איסור חוזר וניעור, אבל בטומאה יש מקום לומר דאינו חוזר וניעור, וההבדל בזה נלענ"ד דהנה פשטות ענין הטומאה כפי לשון הש"ס והמשניות משמע שהוא ענין נפרד שהוא נמצא בתוך הדבר הנטמא והמטמא, כמו לשון הש"ס טומאה בוקעת, ועולה ויורדת נכנסת ויוצאת, שבעה לה טומאה, והרבה כיוצא בזה, מה דלא מצינו לשון זה לענין איסור או פסול, דשם משתמש הש"ס בלשון "חלות", כמו אין איסור "חל" על איסור, ומה"ט יש לדון דשאני דין ביטול לענין טומאה מביטול כל האיסורים, דבכל האיסורים חלות הדין הוא בעצם הדבר, איסור הנבילה הוא משום דלא הי' בה היתר שחיטה, ותמיד נמצא בה הסבה האוסרתה, וכל האיסורים כיוצא בזה כחלב ודם ושאר איסורים, ומשו"ה אף שנתבטל ברוב אם נתחדש אח"כ ענין זה שניתוסף עוד איסור, והופקע כח המתיר של ביטול ברוב חזר לכמו שהי' בתחילה, שהרי גם עכשי' יש בו הסבה האוסרו, אבל מים טמאים או אפילו חתיכה של נבילה הי' מקום לומר דאם הופקעה דין מציאות הטומאה על ידי דין תורה של אחרי רבים להטות, שוב ליכא טומאה עוד בדבר הזה, וכשניתוסף אח"כ עוד ממונו ליכא סבה לחדש בזה שנית את הטומאה, דגם בנבילה שהיא טומאה עצמיית, מ"מ י"ל כיון דסבה הגורמת הטומאה הוא מיתת החי, ואם לא הי' מתטמא בשעת מיתה לא הי' מתחדש אח"כ בחתיכת בשר של הנבילה טומאת נבילה, ומשו"ה אם נפקעה הטומאה, ע"י איזו סבה, מהראוי לומר דלא יתחדש עוד שנית טומאה זו דהרי עכשי' לא מתה, וכן אם נטמא מסבה אחרת, אם נבוא לחדש טומאה מכאן ולהבא, צריך לזה סבה המטמאת, דבכללות ענין הטומאה אחד הוא, ואחר שאמרנו דבטומאת מת וכיוצא בזה הוי טומאה דבר נפרד, כ"כ גם בנבילה נאמר כן, ומשו"ה מוכיח הש"ס כיון דאמרינן חוזר וניעור, דטומאה כמאן דאיתא דמיא דלא פקעה טומאה ע"י ביטול ברוב, ומה"ט נקט הש"ס דנהי דאינו מטמא במגע אבל במשא ליטמא, היינו דעל עצם הטומאה לא מהני ביטול ברוב, דכיון דטומאה הוא כאילו הוא דבר נפרד מן החפץ היינו דבר מציאות דלא הוי רק בגדר דין ככל דיני התורה שהזהירה לענין הנהגה אלא הוא נמצא, ועל ענין של מציאות לא מהני ביטול ברוב, דמ"מ הוא נמצא, דרק דין של אזהרה מתבטל ע"י דין אחר, שאמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל המציאות לא תשתנה, אלא א"כ נאמר שאף דאיכא מציאות מ"מ לדין הנהגה יהני תורת ביטול, כמו חלב ודם שבטל הדין לענין הנהגה, אבל באופן זה צריך שיהי' ברוב המבטל ג"כ מציאות של טומאה שלהנהגה אין גורמים דין, ודבר זה לא יצויר, ומשו"ה אין כאן דבר שיבטל את המיעוט, דבהרוב של שחוטה ליכא מציאות של, טומאה רק שלילה ודבר שלילה אין מבטל, דרך אם אנו דנים על החפצים כגון בתערובות חתיכות שהרוב חתיכות משונים בדינם מן המיעוט חתיכות הרוב מבטל את המיעוט, אבל כשאנו דינם על הטומאה עצמה אין כאן רוב כלל, דמה ענין של החתיכות הטהורות להטומאה, והספק בתערובות אלו הוא רק שאין אנו יודעים באיזו חתיכה שורה בה הטומאה, אמנם דין הטומאות תלוי במצב של החפץ איכותו וכמותו וערכי הדינים שעל פיהם אמרה תורה שתהא הטומאה מתקימת בחפץ, והאופנים שיהא בכח הטומאה לפעול על דבר אחר ע"י מגע ומשא ואוהל, ומשו"ה י"ל דפשוט להש"ס דביטול ברוב כגון נבילה בשחוטה מהני לענין מגע, דבמגע מתהוה העתקת הטומאה אל הנוגע ע"י אמצעות גוף החתיכה ואם נשתנה דין של החתיכה ע"י ביטול ברוב שנפקע כח הדין מן החתיכה להוליך את הטומאה הנמצאת בתוכה ע"י אמצעות הנגיעה בה, ומשו"ה אף דלא נפקעה הטומאה ממנה אבל אין לה אמצעיים לטמא את הנוגע בחפץ, אבל כשנושא את החתיכה שבה נמצאת הטומאה אין המתטמא מקבל הטומאה ע"י אמצעות גוף החתיכה אלא דחשבה תורה כנושא את הטומאה עצמה, וכיון דהטומאה עצמה לא נשתנה ע"י בטול ברוב, משו"ה לא מהני ביטול ברוב, לדין טומאת משא כלום, היינו דאם נשא כולן בזאח"ז נטמא ודאי ואם נשא אחת מהן יהי' ספק טומאה, ובין לדין טומאת מגע ובין לדין טומאת משא אין חילוק בין בב"א ובין בזאח"ז דבמגע לעולם טהור ובמשא לעולם טמא, ולפי"ז י"ל דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י מה דנקט ממה שהובא בכמה מקומות דברי רב חסדא בלשון זה דנבילה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה, ונבילה אפשר שתעשה שחוטה מוכח דלאו דוקא אליבא דר' יהודא אמר כן אלא גם אליבא דרבנן וכמש"כ הר"י קורקס שהביא הכסף משנה וסובר הרמב"ם ז"ל דרב חסדא הורה לנו דרך הביטול דמהני לענין טומאה, והוא כיון שהטומאה עצמה אינה מתבטלת, וענין הביטול הוא על הדינים התלוים בדבר המוביל את הטומאה, ומורה לנו רב חסדא דהרוב והמיעוט בזה הוא דכיון דשחוטה משונה דינה מנבילה, מלבד ההבדל שאין בה טומאה עכשי' אלא דחסר לה כל כח האמצעי להוביל את הטומאה, דכח זה לטמא טומאת נבילה הוא רק בנבילה, ואיכא בזה רוב המבטל ואפשרות הביטול מן המיעוט יש כאן דכיון דאיכא אופנים שנבילה מתטהרת ע"י השתנות דינה של עצמות החתיכה שהרי כשתסרח בטלה מטומאתה כ"כ אפשר להשתנות ע"י ביטול ברוב, ואף דכשתסרח הרי בטלה ממנה גם טומאת משא, מ"מ פשוט להש"ס דאין זה רק אם נשתנה גוף הדבר במציאות שנתחדש בו מקרה שאינו מכיל בתוכו את הטומאה, אבל ע"י ביטול ברוב שהחפץ לא נשתנה במציאות בשום דבר לא נשתנה דינו לענין הכיל בתוכו את הטומאה. כנלענ"ד בביאור דברי הרמב"ם ז"ל ומתורץ גם קושית הראב"ד ז"ל, ומדויק מאד לשון הרמב"ם ז"ל במה דסים דברי' ואמר ונבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל, דכונתו בזה דאין חסרון גם מצד הבטל וכנ"ל: ועפי"ז מיושבים מאד דברי הרמב"ם שלא חילק כלום בין נושא כאחד ובין בזא"ז וכן לענין מגע, דלהתוס' בנוגע בב"א ג"כ טמא ובנושא בזאח"ז טהור, ולהרמב"ם במגע לעולם טהור ובמשא לעולם טמא ורק בנבילה שנימוחה ברוב הטהור אינה מטמאה במשא משום דלא בא לכלל מגע כמו בחררת דם כמש"כ, וגם מובן ענין זה מה דלא מטמא במגע, דלשיטת תוס' קשה להבין ענין זה כמו שנתקשו בתוס' דהרי בתערובות הלח כיון שנגע במשהו הרי כאילו נגע בכולה דרק ניצוק וקטפרס אינו חיבור לטומאה, אבל דבר לח שכונס באשבורן הוי חיבור והרי דומה למשא שנושא כאחד, ולהרמב"ם החילוק בין מגע ומשא הוא מטעם אחר, ולפימש"כ י"ל בהא דהקשה במל"מ על דברי המרדכי בפ' הזרוע שכתב וז"ל ובפ"ב דב"ק א"ר יהושע שכבת זרע של זב מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה וכה"ג אמרינן בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשירה, לפי שא"א בלי ציחצוחי רוק) ותימה דבפ' התערובות תניא ר"י בשם ר"ג אומר אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע דלכו"ע דם מבטל רוק וכו', וי"ל בב"ק ויבמות מיירי שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל, אי נמי ליכא ביטול ברוב אלא בדבר שהי' ניכר בפ"ע תחילה ואח"כ נתערב, אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל עכ"ל. והקשה בס' מל"מ בפ"א מה' משכב הלא גמ' ערוכה בפ"ג דבכורות דלא מהני ביטול ברוב לטומאת משא והתם בב"ק בטומאת משא עסקינן, וכן לענין יבמה שרקקה דם כיון דבב"א הוא סוף סוף רקקה רוק ודמיא לטומאת משא, ועפימש"כ י"ל דרבינו משולם שהביא המרדכי מפרש ענין זה של טומאת משא דלא מהני ביטול כמש"כ שהוא מפני דטומאה כמאן דאיתא דמיא, שהטומאה אינה משתנית ע"י ביטול ברוב כמש"כ ועל הדבר המכיל את הטומאה ג"כ לא מהני ביטול, ולהכי י"ל דכ"ז לא שייך אלא בתערובות של נבילה וכיו"ב, אבל בש"ז וציחצוחי זיבה שהטומאה מתחדשת ע"י הראי' של זוב, ואם נאמר שהזיבה מתבטלת בש"ז לא הי' כאן ראי' של זוב ולא באה הזיבה לכלל טומאה מעולם, דעל ענין זה של תיהני ראית זוב ודאי דלא עדיף מדין מגע דמהני ביטול ברוב, כיון שעצמות החפץ גורם הדין וכל היכא שהחפץ גורם הדין הוא ככל תערובות שהרוב מבטל את המיעוט, באופן דלא דמי טומאת משא האמור בב"ק שם לדין טומאת משא האמור בבכורות, ומכש"כ ביבמה שרקקה דם לא שייך כלל לטומאת משא, דלפי מה שכתוב עפ"י דברי הרמב"ם ליתא האי כללא בגמ' בכורות הנ"ל דעל ענין הנעשה בב"א ליכא ביטול ברוב, ומסתייע לשיטה זו עיקר קרא דאחרי רבים להטות דבסנהדרין לעולם הוא בבת אחת ומ"מ מהני הביטול שיתהפך דין של המעוטים לדין הרוב. ונכון הוא בעזה"י:

אמנם לפי"ז יוצא לנו דין מחודש בדין תערובות דבר טמא ברוב של טהור, שהמיעוט טמא מחמת טומאת נגיעה דלא יהני בזה ביטול ברוב אף לטומאת מגע, ולא מהני ביטול ברוב רק בנבילה שנתערבה בשחוטה שטומאת עצמה היא, דלפימש"כ בביאור הרמב"ם בדברי רב חסדא הוא דכיון דעל עצם הטומאה לא מהני ביטול ברוב, אלא דהביטול מהני על הדינים התלוים בהחתיכות שעל ידם מתדבק הטומאה לעצם אחר ע"י מגע, וקאמר רב חסדא דמשו"ה איכא בזה רוב המבטל דחלוק הרוב ומנגד להמיעוט משום דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה, ומשו"ה מהני הביטול שיתבטל מן הנבילה היינו מבשר הנבילה כח זה להביא טומאה לעצם אחר ע"י מגעו כמו שאפשר להטהר ע"י שתסרח, לפי"ז בדבר שטומאתו ע"י מגע לא שייך ענין זה כלל דגם רוב הטהור אפשר שיטמא ע"י מגע, ואין חילוק בין הרוב להמיעוט אלא רק שזה טמא וזה טהור, וחילוק זה אינו בין החפצים והאוכלים, אלא דבאחד נכנסה טומאה, ובהרוב לא נכנסה הטומאה, ולפי"ז אוכל טמא שנתערב באוכלין טהורים לא מהני ביטול ברוב, ונשאר דין טומאת מגע ע"י המיעוט כמקודם, ואם הוא כדברינו אבל לא נזכר כלום מזה בגמ', והנה מהא דתנן בכמה משניות במס' תרומות פ"ה דתרומה טמאה מתבטלת בחולין טהורים וכן בתרומה טהורה, לא שייך לעניננו כלל, דשם ענין הביטול אינו על דין הטומאה שלא תטמא התערובות במגע, אלא על ענין איסור אכילה מה דתרומה טמאה אסורה באכילה, מהני הביטול של הרוב חולין או תרומה טהורה לבטל את איסור זה וכשאנו דנים על ענין איסור אכילה המתילד ע"י הטומאה הוא כשאר ביטול ברוב בתערובות איסור ברוב היתר, דכל שאנו דנים על דין איסור והיתר שהוא ענין אזהרת התורה, הוא דבר שחל על עצם החפץ, וכשזה אסור וזה מותר הם מחולקין ומשונים זמ"ז וכשמתנגד הרוב עם המיעוט המיעוט מתבטל ונהפך כהרוב, אבל אם נבוא לדין מגע י"ל דאף דבטלה התרומה טמאה לענין איסור אכילה, אבל דין טומאת מגע לא נתבטל בזה, והנה מהא דאמרינן בגמ' בכורות דף כ"ג שם בלוקח ציר מע"ה דאם רובא ציר ומיעוט מים בטלי המים ברוב, ואמר ר"י לא שנו אלא לטבול בהם פתו אבל לקדירה לא, מצא מין את מינו וניעור, דמוכח דבלא חוזר וניעור לא הי' בכח המים הטמאים לטמא מים הטהורים במגע משום דכבר בטלו, הרי דמהני ביטול ברוב גם לטומאה הבאה ע"י מגע, אין מזה ראי' כלום דכיון דבציר לאו בר קבולי טומאה הוא הוא דומה לשחוטה שאי אפשר שתעשה נבילה דמהני ביטול ברוב לדין טומאת מגע:

אבל מצאתי בירושלמי בפ"ה דתרומות ראי' לדברינו, דאיתא שם על הא דתנן במשנה סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים ר"א אומר תעלה ותשרף וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים או קליות או תלוש במי פירות כדי שלא תהא במקום אחד כביצה, אמר שם בגמ' וז"ל חזקי' אמר אפילו חולין ששם לא יאכלו אלא נקודים מפני חלתן, מילתי' אמרה איסור זרות בטלה ואיסור טומאה לא בטיל וכו' ולית הדא פליגא על רבי יוסי בר' חנינא, דאמר ריב"ח נבילה בטלה בשחוטה בטל מגעה והסיטה לא בטל לפי [שאי] אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה, א"ר יוסי תמן אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה, ברם הכא אפשר לחולין להעשות תרומה. עכ"ל. ומפרש הפני משה דשני מאמרים אלו קאי על בבא זו דסאה תרומה טמאה שנפלה לחולין טהורים, דחזקי' אמר דגם החולין יאכלו קליות מפני חלתן דהכביצה תרומה טמאה תטמא אח"כ את החולין ותטמא גם החלה ותהי' חלה טמאה נאכלת, דאף דאיסור זרות בטל איסור טומאה לא בטל, דהכונה בזה דאיסור בטל וטומאה לא בטיל, דהרי גם אם יאכלו נקודים ג"כ אוכל את תרומה הטמאה, וכן בתרומה טמאה שנפלה בתרומה טהורה, מפורש במשנה שם דמהני ביטול לבית הלל דקיי"ל כוותי', וא"כ מוכח דגם איסור תרומה טמאה בטל, אלא ודאי כונת הירושלמי לחלק בין איסור לדין טומאה, היינו לפי"מ שאמר חזקיה לפרש דגם החולין יאכלו קליות ונקודים מפני חלתן, דאמרינן דתרומה הטמאה שבטלה, תטמא את העיסה כשתוכשר ע"י המים לקבל טומאה, מוכח דלא מהני ביטול אף באחד ומאה לבטל את דין טומאת מגע שהיתה בהטמאה, ואמר ע"ז הירושלמי ולית הדא פליגא על ריב"ח דאמר נבילה בטלה בשחוטה לדין טומאת מגע ולא להיסט, ומשני ר"י תמן אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ברם הכא אפשר לחולין להעשות תרומה, ודאי כונת הירושלמי לומר דהכא אפשר להחולין להיות טמאים במגע כהתרומה שנטמאת, דאל"ה איך אפשר לחולין להעשות תרומה אם לא בדרך רחוק כשיאכל תרומה בשוגג וישלם את החולין, אלא ודאי הכונה בזה על ענין ההבדל בין הטהרה והטומאה, לחלק דרק בנבילה שטומאת עצמה בה אי אפשר לשחוטה להיות נבילה, אבל בטומאת מגע אפשר להטהור להיות כהטמא, כן מפרש שם בפני משה דברי הירושלמי אלו, אכן מה שכתב בפני משה דכונת הירושלמי רק לחלק דלריב"ח הוי מין בשאינו מינו, והכא כיון שאפשר לחולין להיות כהתרומה הוי מין במינו ולא בטיל, לא נראה לענ"ד שיהי' הכונה בזה דחזקי' סובר כר' יהודא דמין במינו לא בטיל דהרי לא נזכר בירושלמי בעיקר דברי חזקי' לומר אליבא דר' יהודא, אלא נראה לי דהכונה דבכה"ג לכו"ע לא בטל כיון דלענין כח להיות מטמא שניהם שווים שאם יגעו החולין בטומאה יטמאו גם אחרים במגע משו"ה לא מהני ביטול ע"ז כמש"כ בס"ד, וקרוב בעיני דמדברי הירושלמי אלו הוציא הרמב"ם ז"ל להעתיק בספרו את הטעם דנבילה בטילה בשחוטה מחמת שאי אפשר לשחוטה להיות כנבילה אף לפי"מ דקיי"ל כרבנן דמין במינו בטל. אח"ז ראיתי במראה הפנים שם שכתב לישב ג"כ את דברי הרמב"ם הנ"ל יעו"ש באורך, אבל דברי' אינם מתקבלים על לבי כלום וע"כ לא הבאתי דברי' בזה רק מה שאמר בביאור הפשט בדברי הירושלמי ולא יותר. וכן יש להוכיח קצת מהא דתנן בפ"א דטהרות מ"ה האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם וכו' כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון וכו' ומשמע אף אם בללן באופן שאינם ניכרים כלל, והלא אי אפשר לצמצם שיהי' שניהם שווים בדיוק, ולרוב שיטות הפוסקים לא בעינן רוב כפול, ואם יהי' האוכל שני רבה על האוכל הראשון יתבטל ברוב ואם גם יהי' ספק איזו מרובה מהראוי להיות ספק ביטול ברוב כמו שכתב הש"ך יו"ד סי' ס"ו לענין דם ביצים יעו"ש. ולעיל בש"א פ"א ביארנו ענין זה דלא יסתרו דברי הרשב"א הובא בפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות ובחי' הגרע"א בסי' ק"ה דספק רוב לא הוי ספק יעו"ש. אלא נראה דלענין זה לא מהני ביטול ברוב ורק בנבילה בשחוטה ומים בציר מתבטלין ברוב, אבל אוכל באוכל אין הטמא בטל כלל:

אמנם לפי"מ דאמרינן בגמ' בכורות במים מועטים מעורבים בציר דבטלי לענין לטמא עוד במגע, וכשניתוסף אח"כ עוד מים מרובים על הציר לא הי' בכח המים לטמא את המים הנוספים מחמת שאבדו כח המטמא, ורק מחמת הדין דחוזר וניעור מטמאים המים הטמאים את המים הנוספים, לפי"ז קשה על דברי הירושלמי דפריך על דברי עולא שאמר דהחולין יאכלו נקודים משום חלתן דיתטמאו החולין כשתעשה עיסה, מהא דאמר ריב"ח נבילה בטלה בשחוטה, והלא גם בציר ומים דהמים בטלים מ"מ חוזרים וניעורים מהתבטלותם, כ"כ נימא בנידון זה דאף דהתרומה טמאה בטלה גם לענין דין טומאה מ"מ אח"כ שתיעשה עיסה הראוי' לקבל טומאה ויטמא הכל אז גם התרומה טמאה תחזור וניעור, אבל באמת נלענ"ד דדברי הירושלמי מתפרשים היטב, דהנה באמת קשה להבין מה דאמרינן אבל לקדירה אסור מחמת דין חוזר וניעור איך אפשר דטהרה תעורר טומאה כמו דמחלק שם הש"ס בגמ' בכורות, דהלא כל עוד דלא חזר וניעור אין בכח המים לטמא את המים הנוספים, דאל"כ למה לנו לבוא מדין חוזר וניעור תיפוק לי' שכל המים נטמאו, וא"כ איך חוזר וניעור כיון שהכל טהור הוא, אבל עיקר הענין בזה הוא כמש"כ דהביטול מה שבטל מים בציר הוא רק על דין ליטמא ולטמא מחמת שבציר ליכא דין זה דאינו ראוי לקבל טומאה, וחזרו המים להיות כציר לדין זה, ומשו"ה כשרבה מים הנוספים חזרו המים הבטלים לדינם שיהי' ראוים לטמא וליטמא כדין של המים הנוספים, ושוב ניעורה הטומאה שהיתה במים דהטומאה עצמה לא בטלה לעולם, וחוזרים המים הטמאים ומטמאים את כל המים, וכ"ז שייך רק במים וציר, אבל בתרומה טמאה בחולין טהורים אם נאמר דבטל מתרומה הטמאה הדין לטמא אחרים, איך תחזור ותיעור ע"י שתעשה העיסה ראוי' לקבל טומאה כיון דליכא בעולם דבר המטמא ורק לאחר שיופקע דין הביטול יהי' כאן דבר המטמא, ואיזה דבר יגרום שיופקע הביטול, דהלא עיקר דין ביטול בזה רק שהטהורים מבטלים את הטמאים ואין כאן דבר שיגרום להיות חוזר וניעור, ומשו"ה מוכרח הירושלמי לחלק בין נבילה בשחוטה לתרומה טמאה בחולין טהורים:

וממה שכתבנו לבאר דעל עצמות הטומאה לא שייך דין ביטול, ראוי להעיר לענין דין תערובות כלים שמבואר ביו"ד סי' ק"ב שדינו כדין תערובות יבש ביבש שזה דוקא היכא שהכלים המותרים הם ג"כ בלועים, מבליעת היתר דאז הבליעות מבטלות זא"ז אבל אם יהי' רוב מכלים חדשים שאין בהם בליעה לא שייך ביטול, דבעצמות הכלים לא שייך איסור והיתר כלל:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>