עריכת הדף "שערי ישר/ב/יח" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ועפ"י המתבאר לעיל הא דכתבו הרשב"א והר"ן בשם הר"ר יונה דאם נמצאת עכשיו טריפה ולא ידעינן מתי נטרפה דאם אפשר לומר דעכשיו סמוך למציאה ממש נטרפה אז חשוב כאילו לא יצאת מחזקה הראשונה כלום דלא החזקנו מעולם על זמן העתיד והוי כמו שלא נשתנה כלום מחזקתה ומשו"ה על זמן המסופק לנו חשוב כאין בה שום ריעותא ומוקים לה על חזקתה, ואם לאו דבע"כ נשתנה מחזקתה אז הוי כאיתילד ריעותא ולא מהני חזקה, ולפי"ז יתישב בפשטות מה דקשה בדברי הר"ן בפ' מי שאחזו הבאנו לעיל בפ"ה שכתב שם על הא דמבואר שם במשנה אם הגט קדים למיתה הר"ז גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט ואם אינו ידוע הרי זו מגורשת ואינה מגורשת, וכתב הר"ן שם וז"ל דלא מוקמינן לי' בחזקת חי וכו' אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן לי' שמא מת בתוך י"ב חודש. עכ"ל. ונתקשו בזה כולם הלא חזקה דמעיקרא עדיפא, אבל עפ"י המבואר דאם אי אפשר לתלות דעכשיו ממש סמוך למציאה נשתנה יצא הדבר מחזקתו הראשונה, י"ל דהכא מיירי דאי אפשר לומר עכשיו ממש מת רק מקמי הכי רק לא ידעינן הזמן ובכה"ג איתרע חזקה כשיטתו בפ"ק דחולין, ועפי"ז מדויק היטב מה שהאריך בלשונו, כיון דהשתא מת "מקמי הכי", דבזה הוא נגרע חזקה דמעיקרא. ובס' שער המלך הוכיח מדברי הר"ן בפ"ק דחולין הנ"ל דסובר דחזקה מועלת היכא דאיתרע ומזה הקשה על הר"ן דפ' מי שאחזו הנ"ל, ודברי שגגה הם דמדברי הר"ן דפ"ק דחולין מוכח להיפוך דהיכא דאיתרע לא מהני כמש"כ, אלא דצריך להוסיף קצת בכונת הר"ן בפ' מי שאחזו דהתם מת מקמי הכי. וזה פשוט:

והנה בתוס' פ"ק דחולין בהא דילפינן שם מקרא עיקר דין חזקה מויצא הכהן מן הבית, כתבו בזה"ל אבל קשה התינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכו' וי"ל דהכא נמי יש ריעותא גדולה דאע"ג דאישתכח חסר לאחר שבעה אפ"ה לא מטהרינן למפרע כל אותן שנכנסו לבית בימי הסגר וכו'. עכ"ל. והנה לשיטת ר' יונה והרשב"א והר"ן ז"ל דסברי היכא דאיתרע לא מהני חזקה צריך לבאר למה יהי' הדין בנגעי בתים שלא ישתנה הדין דמעיקרא אף אם נחסר הנגע, בין לענין הנכנסים לבית ובין לענין הבית עצמו, ונלענ"ד דמה דנקטו הר"י, הרשב"א והר"ן דאם אי אפשר לתלות דעכשי' נעשה בע"כ יצא הדבר מחזקתו הוא רק בענין שמעיקרא הי' שייך בזה ענין חזקה, היינו שלענין הדין הי' צריך להחזיק שהדבר בשלמותו ועל חזקתו ועכשי' מצאנו שהדבר היתה שלא בצדק בטלה החזקה, אבל בדין הנגעים שלאחר שטמא הכהן אז אף אם נחסר הנגע אינו נטהר עד שיטהרנו הכהן, דלפי"ז ענין החזקה לא הוצרך בזה רק באותה שעה שהי' הכהן מטמא את הבית ולא יותר, ולפי"ז אם מצא הכהן אחר שבעה שנחסר אף אם יהי' באופן דאי אפשר לומר עכשי' ממש נתחסר, אין זה ריעותא לומר דבע"כ יצא מחזקתו דבכה"ג לא החזקנו כלום כל הזמן שמן יציאת הכהן שאז נטמא ע"י הכהן עד עכשי' ובכה"ג ליכא חילוק בין אם אפשר לומר עכשי' ממש נתחסר ובין אם מקמי הכי נתחסר דבין כך ובין כך לא יצא מחזקתו כלום, דמעולם לא הוחזק הנגע בשלמותו רק בשעה חדא בשעת החלטת הכהן לטמאו ומני אז טומאתו קימת, וליכא שום נפ"מ לדינא אם יתחסר כל הימים ורק בשוב הכהן יטהרנו אם ימצא חסר ועל העתיד לא הוחזק מעולם כמש"כ לעיל, ומשו"ה בכה"ג גם לשיטתם יהי' הדין כמו שנקטו התוס' דלא ישתנו דין הנכנסים וכן דין הבית ממה שהי' דינם מעיקרא ע"י מה שנמצא לאחר שבוע חסר משיעור הנגע:

ודבר זה למדתי מדברי תוס' ריש נדה ד"ה התם תרתי לריעותא דלאחר שכתבו כמו שכתבו בפ"ק דחולין דילפינן מנגעים אף היכא דאיכא ריעותא כגון אם לאחר שבוע מצא הכהן שנחסר והקשו לפי"ז נימא תרתי לריעותא הרי חסר לפניך וחזקת טהרה דגברא הנכנס בהבית תרצו שם בזה"ל וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בבת אחת פחות מכגריס לכך אמרינן התם השתא הוא דחסר דאוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת כהן מן הבית וכשטמא הכהן את הבית אפילו נתחסר הנגע אח"כ קודם שנכנס זה, גזירת הכתוב הוא שהבית טמא עד שיראה הכהן בסוף שבוע ויטהרנו עכ"ל. ודבריהם סתומים מה שהוסיפו לבאר דלאחר שטמא אינו מתטהר ע"י החסרון רק ע"י כהן בסוף שבוע מה מלמדנו בזה, וע"י במהר"ם לובלין שם ודברי' ג"כ אינם מובנים וכן בס' מקור חיים לה' פסח סי' תס"ז רוצה לפרש דבריהם בדרך רחוק יעו"ש. ונראה לי בכונתם דהנה עיקר הטעם במה שחלקו בין היכא דרגילות להתחסר מעט מעט ובין היכא דרגילות להתחסר בבת אחת הוא עפ"י הדרך שכתבו הרשב"א והר"ן בשם ר"י דהיכא דאפשר לתלות דעכשי' סמוך למציאה נעשה החסרון אין זה חשוב לריעותא כלל דלא יצאה מחזקתה ואינו מצטרף לתרתי לריעותא, והנה בנגע אף שרגילות להתחסר בבת אחת אבל אם אי אפשר לתלות שנעשה החסרון סמוך ממש לראית הכהן או ראית אחרים הי' מקום לומר דאיכא ריעותא כמש"כ הרשב"א והר"ן משו"ה הוסיפו לבאר דבנגע לא הוי ריעותא אף אם אי אפשר לתלות דעכשי' נעשה, דמעיקרא לא החזקנו את הנגע רק בשעה שטמא הכהן את הבית דמאז והלאה אין שום נפ"מ לדינא, רק כשיוחסר בשעת ראית הכהן בסוף השבוע ועל העתיד לא הוחזק מעולם, ובכה"ג אין חילוק בין אם אפשר לתלות שנעשה עכשי' או מעיקרא זמן מה מקודם. כנלענ"ד בכונת דבריהם ונכון הוא בעזה"י: ובהא דמבואר בריש נדה דבאשה די' שעתה מה"ת משום חזקת טהרה דאשה אף שהרי ראתה דם לפנינו, נראה לי די"ל דהתם מיירי באופן דיש לתלות השתא ממש בשעת מציאה ראתה דבכה"ג לא חשוב ריעותא כשיטתם לענין טריפות ובס' מח"א ה' אישות תירץ דהתם נהי דאשה איתרעי טהרות לא איתרעי ולדעתי אין זה תירוץ מספיק דהא דאיתא כן בגמ' גבי סכין בפ"ק דחולין הוא רק היכא דלענין הסכין אין נפ"מ לדינא בהאי ספק אלא לענין הבהמה אבל באשה דעיקר הספק הוא לענין האשה דאל"ה הי' בזה דין ספק טומאה כספק טומאה דעלמא והי' חלוק בין רה"ר לרה"י ובאשה עצמה הרי דם לפניך, והא דשקיל וטרי בגמ' ד' ה' ע"ב לענין המטה אם הוי כספק שאין בו דעת לישאל, הוא רק לענין דין דרבנן לטמא למפרע דהוא משום ספק וע"ז יש לדון מחמת ספק שאין בו דעת לישאל. ועוד הרי כתבו בתוס' ריש נדה דלענין אין בו דעת לישאל יש לדון גם בספק ראי' וגם בספק למפרע יעו"ש. אבל עכ"פ מש"כ לתרץ די"ל השתא ממש ראתה זה פשוט. והא דמשמע שם בגמ' לענין מקוה דאי לאו הצטרפות חזקת טומאה דגברא הוי אזלינן בתר חזקת המקוה אף דחסר לפנינו וכן לענין תרומה כשנמצא חומץ, התם יש מקום לתרץ כמו שתירץ בס' מחנה אפרים דהריעותא הוא במקוה ולא בגברא כמו שאמרו בגמ' לענין סכין והטעם בזה דהבהמה אית לה חזקת הסכין, ובבהמה ליכא ריעותא. ובס' שער המלך בפ"ב מה' אישות הי"ד תירץ בדרך פשוט דאי לאו ההצטרפות הוי ספק ומשום תרתי לריעותא הוי ודאי, וכן תירץ מה דקשה מסוגית הש"ס דעירובין יעו"ש שהאריך בזה, אבל לא הזכיר השעה"מ וכן המהרי"ט בח"א סי' מ"א לא הזכיר מדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל:

והנה להלכה פסק המחבר ביו"ד סי' פ"א לענין החלב כשיטת ר' יונה הנ"ל וכן בסי' נ"ג בנשבר הגף וא"י אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה פסק להטריף כדעת מהרי"ק הובא בב"י שם ובסי' ל"ט סעי' ט"ז וי"ז באחד שאומר שלא כסדרן היתה ואחר מכחישו ואומר כסידרן היתה פסק דמעמידין הבהמה בחזקת היתר וזה סותר את שיטתו וראיתי לאחד מן המפרשים שתירץ דסובר דסירכא כסדרן לא חשיבא לריעותא כלל, ונלענ"ד נראה דלק"מ דעיקר הענין שריעותא מבטלת החזקה הוא רק אם אנו דנים על ריעותא זו אם הי' באופן המטריף או לא אז אמרי' כיון דעכ"פ נעשה בה מעשה שהותחל בה מעשה המטריף אלא שספק לנו אם נגמרה בכה"ג כיון דעכ"פ יצאתה מחזקתה משו"ה בטלה חזקתה, אבל הכא על המקום השני שאנו דנים עלי' אם הי' סריך שם או שם לא נדע אם נעשה שם איזה ריעותא, ומה שנעשה ריעותא במקום אחר אינו מגרע כלום לענין הספק שאני דנים. וכן נראה לי ברור דאם אחד אומר שראה נקב במקום שיש שני עורות ולא ניקב רק אחד והשני אומר דהנקב הי' במקום אחר היכא דליכא אלא עור אחד דבכה"ג מוקמינן אחזקה:

אבל שיטת הרמ"א קשה קצת דהנה בסי' נ' פסק דהיכא דאפשר לומר דנעשה אחר שחיטה אמרינן נשחטה הותרה ובסי' נ"ג לענין שמיטת הגף או נשבר אוסר מספק בא"י אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה רק בנשבר מתיר מטעם ספק ספיקא יעו"ש. ובסי' פ"א לענין החלב פסק דקודם ג' ימים מותר החלב, ובכלל מוכח דפסק כשיטת התוס' וסיעתם דגם היכא דאיכא ריעותא מוקמינן אחזקה רק לענין שבירת הגף נקט דאינו ספק שקול כ"כ לתלות בלאחר שחיטה וכן ראיתי בספרי אחרונים, ומשו"ה מתיר רק היכא דאיכא ספק ספיקא:

והנה עיקר היסוד שהוכיח רבינו יונה ז"ל דכל ספק טריפה אסור מהא דנשמטה הגרגרת וספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה דתניא בברייתא עלה דכל ספק בשחיטה פסולה קשה טובא דהרי מפורש בברייתא דהוא משום ספק בשחיטה וכל ספק בשחיטה בחיי' בחזקת איסור עומדת וספק טרפות בחזקת היתר עומדת והאיך מדמה זה לזה, ונראה לענ"ד בכונתו דאף אם נפרש לשון הברייתא כפשוטו דהוי ספק בהכשר שחיטה אבל חזקה זו חזקת איסור שאינו זבוח הוי חזקת איסור וספק של שמיטת הגרגרת הוא ספק בהשתנות הגוף כמו מומים באשה ועוד עדיף משנוי הגוף של מומים וחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות והי' ראוי לומר להעמיד את העוף בחזקתו דלא נשתנה גופו וממילא הוכשר ע"י השחיטה דליכא למימר דהוי חזקה שלא נתבררה בשעתה דאולי נולד בסימנים עקורים, דהרי הברייתא מיירי בסתמא אף היכא שהכרנו מעיקרא דדבר זה אפשר לפעמים להכיר אם נעקרו הסימנים, דמ"ש הט"ז בסי' כ"ד סקי"ג בשם המהרי"ק דהי' זה כעצמים בבטן המלאה הוא רק היכא דלא נתכון להבחין, והיכא דהכרנו מעיקרא דהי' בסימנים שלמים ודאי איכא חזקת הגוף, אלא ע"כ הטעם בזה כיון דאיכא ריעותא לפנינו לא מהני חזקת הגוף להכריע ומזה למד לכל ספק טריפה דאין מעמידים על חזקת הגוף וספיקו לחומרא דכמו דלא מהני חזקת הגוף דאלימא כ"כ לא מהני חזקת היתר שבא מחמת הרוב, ומזה למד דכל היכא דאיכא ריעותא לפנינו בגוף הנידון חשיב כיצא מחזקתו קצת ולא מהני חזקה. כנלענ"ד בכונת הר"ר יונה. וחכם אחד רצה לסתור כל השיטה שבארנו מחמת הערה זו ורצה לומר דכנות הר"ר יונה וסיעתו דספק טריפה הוא כספק שחיטה דאימור טריפה הוא שניטלה ממנה חיות שלא מחמת שחיטה, ולפי"ז בשאר ספיקות מודה דמוקמינן אחזקה גם היכא דאיכא ריעותא וכשיטת תוס', ולפימש"כ אינו מתורץ גם אם נימא דכל ספק טריפה הוא ספק חסרון בשחיטה אבל עכ"פ איכא חזקת הגוף דעדיפא מחזקת איסור שאינו זבוח דהרי הר"ר יונה כתב להדיא דגם בטריפה שנתברר מעיקרא חזקת הגוף כגון שבירת הגף וכה"ג לא מוקמינן אחזקה, אלא ודאי מוכרח כדברינו דשיטתו הוא מחמת הריעותא שלפנינו וענין זה הוא כלל בכל הספיקות, ורק צריך להבחין מה חשיב ריעותא בגוף הנידון וכמש"כ:

אח"ז מצאתי בס' בכור שור למס' חולין שהקשה על דברי ר"מ שלמד ספק טריפה מספק שחיטה, ומתרץ בדוחק. יעו"ש. ובס' פמ"ג בפתיחה לה' שחיטה נשאר בצ"ע בזה ולפמש"כ לק"מ:

אכן לשיטת תוס' וסיעתם דסברי דילפינן מנגעים דגם היכא דאיכא ריעותא מוקמינן אחזקה יקשה הוכחת הר"ר יונה דלמה בספק אם נשמטה הגרגרת קודם שחיטה או לאחר שחיטה הוי ספק בשחיטה ופסולה נימא אוקמה אחזקה קמייתא וחזקת הגוף עדיף מחזקת איסור שאינו זבוח, ולכאורה יש לתרץ דהוי תרתי לריעותא הרי שמוטה לפניך וחזקת איסור שאינו זבוח אבל לפמש"כ לעיל בפ"ג דתרתי לריעותא אינו מגרע חזקת הגוף רק היכא שהוא בשני גופים כמקוה וטמא וכה"ג, אבל בגוף אחד גם תרתי לריעותא אינה מבטלת החזקה, התמיה קימת, אם לא שנתרץ דמיירי בכה"ג היכא דלא נתברר מעולם אם לא נעקרו הסימנים כדלעיל, ועוד י"ל בפשטות דכמו דסברי התוס' בישב קוץ דלא מהני חזקה וכן בס' דרוסה משום דשכיח לאיסורא כ"כ יתרצו בספק שמוטה דיותר שכיח דנשמטה הגרגרת מחיים וכן נקטו האחרונים בשאר ספיקות אם מחיים או לאחר שחיטה דרגיל יותר לתלות שנעשה מחיים דע"י שמתנענע כתנועת בע"ח, קרוב יותר שנעשה בה השנוי. וזה פשוט: ובס' כרתי ופלתי סי' ל"ג ביש מכשירים שהביא הרמ"א סעי' ט' בנמצא קוץ בושט ואין קורט דם מבחוץ כתב וז"ל והנה קשה לי על דעת מכשירין דתמכו יסודתם בהא דמכשירים בהמסס ובית הכוסות כמש"כ הרא"ש ולכאורה ל"ד דהתוס' הקשו למה חוששים לספק דרוסה נימא בחזקת היתר עומדת וכו' ותרצו דדרוסה שכיח ולא הקשו כן מתחילה אישב לה קוץ בושט היינו משום דושט ספק בשחיטה דנקובת ושט נבילה ומעכב שחיטה וספק בשחיטה לא אמרינן בחזקת היתר עומדת דאדרבה איתחזק איסורא ולכך לא הקשו רק מדרוסה, וא"כ ל"ד לבית הכוסות דשם נשחטה הותרה ואינו שכיח כמו דרוסה אבל בושט דספק בשחיטה פשיטא דמחמירים. עכ"ל. אבל באמת אישתמיט ליה דברי התוס' בפ' ד"א שכתבו להדיא דגם בישב לה קוץ בושט אי לאו דשכיח לאיסור יותר הי' ראוי' לומר לאוקמה אחזקה. יעו"ש. ובע"כ הטעם בזה כמש"כ דאף דהוא ספק בשחיטה אבל הרי איכא בזה חזקת הגוף דלא נולדה עם קוץ ומכש"כ בעוף דודאי לא הי' קוץ בהביצה שנוצר ממנה, וחזקת הגוף מועלת גם נגד חזקת איסור שאינו זבוח ומשו"ה הוצרכו התוס' לחדש דמאן דאמר דחוששין שמא הבריא כמו בספק דרוסה הוא מטעם דבשני אלו הספיקות שכיח לאיסורא יותר מלהיתירא ודעת היש מכשירין הוא דמדמו ישב קוץ להמסס ובית הכוסות דסברי דרק בדרוסה שכיח לאיסורא, וממילא בספק של קוץ בושט אף דספק בשחוטה הוא מוקמינן לה אחזקת הגוף שלא נולדה עם נקובת קוץ דמה"ט סברי מתירין בהמסס. וזה ברור: ובס' ש"ש ש"ה פ"ו הביא דברי הכו"פ אלו ורוצה לדחות שיטתו דספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה, עפ"י שיטת רש"י בפד"א דלרבה שם איכא חזקה לאשה בחיי בעלה שתהי' בחזקת היתר לשוק כשימות בעלה, כ"כ י"ל בספק נקובת הושט היא בחזקת היתר לאחר שחיטה וכיון שמעשה השחיטה נעשה בלא שהי' ודרסה היא בחזקת היתר הראשון עומדת. יעו"ש. וכל החידוש בזה ללא צורך דממ"נ אם נימא דמיירי בנקב כזה שהי' ידוע לנו מתחלת בראיתו שנולד בלי נקב והוי חזקת הגוף שנתברר בשעתו למה לנו חידוש שיטת רש"י אליבא דרבה, ואם באופן דליכא חזקת הגוף דלא נתברר מתחילת הלידה ענין זה, אז גם חזקה דרבה עפ"י שיטת רש"י לא יועיל בזה דגם חזקה זו שתהי' מותרת לאחר שחיטה לא נתבררה בשעתה, ובעיקר חזקה זו שחדש רש"י שם יבואר לקמן בס"ד: וכן מה שהעלה בס' חתם סופר בסי' כ"ה חיו"ד הובא בפ"ת יו"ד סי' ל"ג דס' נקובת הושט אינו כספק בשחיטה אף דנקובת הושט הוי נבילה לאחר שחיטה והטעם בזה כיון דרוב בהמות אינן נקובות הושט וממילא ליכא ספק בשחיטה וגם אם לא הי' בזה רוב ג"ק ליכא חזקת איסור שאינו זבוח כיון דליכא חזקה שניקב הושט, אין דבריהם מחוורים לי כלל דהנה בספק שקול היכא דליכא חזקת הגוף או רוב להכריע על עצם הספק ודאי דאיכא בזה חזקת איסור שאינו זבוח כמו טמא שטבל במקוה ספק כשרה ספק פסולה דאמרינן העמיד טמא על חזקתו אף שטבל בפנינו והי' כל גופו במים אבל כיון דספק לנו בדבר המטהר אם יש בו דין לטהר מוקמינן הטמא על חזקתו, כ"כ הכא שדין סימנים להכשיר ע"י שחיטתן הוא רק אם הם שלמים ולא עקורים ולא נקובים וכשהספק בשלמות הסימנים הוא כספק בשלמות המקוה, ואם יש חזקת שלמות על המקוה אז מהני גם לטהר טמאים, ואם ליכא חזקה אז איכא בזה חזקת טמא להיות טמא ודאי, כ"כ הכא בספק נקובה או שמוטה. וכן לענין חזקה שכתב בס' ש"ש לומר דבס' נקובת הושט איכא חזקה שמתחילה הוחזקה שאם ישחטו הסימנים בלא שהי' ודריסה שתהי' מותרת, ג"כ קשה הלא בספק חסרה המקוה ג"כ נימא שהוחזק לנו שאם יטבול במקוה זו שיהי' טהור, אלא כיון שהספק בהמטהר נשאר חזקת טמא על חזקתו דלא הוחזק רק שאם יטבול במקוה שהיא מחזקת ארבעים סאה, א"כ גם בספק נקובת הושט לא שייך חזקה זו דהרי לא הוחזק מעיקרא רק אם יהיה מעשה השחיטה כראוי וגם אם יהי' הסימנים בשלמותם רק לפי"ז גם שם בשיטת רש"י לכאורה אינו מובן ויבואר לקמן בס"ד. ע"כ נלענ"ד שדברי הש"ש והחת"ס אינם נכונים בזה לדינא דבאמת הכל תלש אם איכא חזקה או חזקת הגוף או חזקה מחמת הרוב דלא ניקב הושט אז מהני גם נגד חזקת איסור שאינו זבוח, והיכא דליכא חזקת הגוף מחמת שלא נתבררה בשעתה אז אם אפשר לתלות שנעשה אחר שחיטה אז דנים בזה מחמת חזקת הרוב עפ"י שיטת רמ"א, והיכא דאיכא ריעותא מחיים דבטל מזה חזקת הרוב כמו שנתבאר לעיל בפ' ט"ו או בטלה מזה גם חזקה דרבה עפ"י שיטת רש"י וכן לא שייך בזה ענין חזקה שחידש הח"ס שם בסי' י"ז לומר דהוחזקה שתהא ראוי' לשחוט דגם חזקה זו לא נתבררה בשעתה ומחמת הרוב נמי אם איכא ריעותא מחיים ליכא גם חזקה זו אם לא היכא שנתבררה בשעתה כגון בישב לה קוץ וכה"ג, ואז איכא חזקת הגוף כפשוטו וא"צ לנו לחדש חזקות אחרות כנלענ"ד:

ובש"ש ש"ה פ"ט כתב לפרש שיטת הר"ר יונה הרשב"א והר"ן ז"ל דאסרי בכל ספק טריפה היכא דאיכא ריעותא לפנינו והוא ספק שקול, דהוא משום דמחזיקים מאיסור שאינו זבוח לאיסור טריפה עיי"ש שהאריך בזה, ולפימש"כ זה אינו דאף שאם הי' בזה חזקת איסור עכ"פ חזקת הגוף עדיפא, עוד נלענ"ד דענין זה להחזיק מאיסור לאיסור הוא רק כשמתחלף מאיסור אחד לאיסור אחר אז אנו דנים שלא יצא מאיסור להיתר, אבל אם נבוא להחזיק שמחיים נתחדש בבהמה איסור נוסף לומר שהי' בה גם איסור טריפה מחמת שהוחזקה באיסור אבר מן החי, זה לא יתכן כלל, אף דעכשי' כשנשחטה הותר איסור אבמה"ח אבל אם נחזיק עכשי' בתורת ודאי שהיא טריפה, עלינו להחזיק שמחיים נתחדש בה איסור טריפה והי' בה שני איסורים מהיכי תיתי לומר כן דהרי הוחזקה רק באיסור אחד ולא בשני איסורים, ועיי"ש עוד מה שכתב לתרץ מה דהקשה בתשו' מהר"מ מלובלין במה דמכשיר הר"ר יונה בבהמה שנטרפה החלב שנחלב מקודם היכי דאפשר לתלות דעכשיו נטרפה ובספק שקול דעת הר"ר יונה לאסור הבהמה, וכתב לתרץ בש"ש לטעמי' דהא דאוסר בספק השקול הוא משום דמחזיקים מאיסור לאיסור ולענין החלב דקודם שנטרפה הוא היתר גמור משו"ה לא שייך בזה להחזיק מאיסור לאיסור ואיכא להיפוך חזקת היתר יעו"ש. ודברי' תמוהים דלפי"ז בכל ספק דרוסה או שאר ספיקות דמחיים יהי' הדין שהחלב או ביצי עוף מותרים לשיטת הני רבוותא וזה לא שמענו מעולם, ובישוב קושית מהר"ם כבר נתבאר בדברינו לעיל בשי"ז בטוב טעם וחזרתי על כל צדדים ולא מצאתי דרך נכון לפרש שיטת הני רבוותא, רק כמש"כ דסברי דכל היכא דאיכא ריעותא בגוף הנידון חשוב כיצא מחזקתו ולא מהנ' עוד חזקה להכריעו, להוציאו מידי ספק, וענין זה לשיטתם הוא כלל גדול בכל דוכתי כמו שהארכנו לעיל בזה. אח"ז מצאתי בס' בכור שור לבעל תבואת שור דמפרש ג"כ שיטת ר"י וסיעתם דסברי כל היכא דאיכא ריעותא לא מהני חזקה, אבל לא ביאר היטב מה חשיב ריעותא, ועפ"י דרכו הקשה מפד"א בזרק גט ספק קרוב לה ועיי"ש מה שדחק לתרץ, ועפמש"כ נתבאר כל הענין בס"ד. ונהניתי שמצאתי לי רב חבר בעיקר השיטה שהלכנו בה:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>