עריכת הדף "שיירי קרבן/שבת/ד/א" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|וכר"א}} בן עזריה וכו'.''' יש מפרשים דראב"ע מתיר להחזיר וקשה א"כ כ"ש דאתיא כחכמים דהא אינהו מתירין יותר להחזיר כדתנן וחכ"א נוטל ומחזיר:

'''{{עוגן1|לפי}} שהדברים הללו וכו'.''' כתבו התוס' בר"פ דרבינו שמואל פי' למשנתינו דמיירי בבשיל ולא בשיל ואין נראה לר"ת ומפרש שיש לחלק בין שהייה להטמנה דהטמנה שעושין לצורך יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה ע"כ ולפי הנך תרי טעמי דירושלמי איכא לאסור אפי' בבשיל:

'''{{עוגן1|אסרו}} טמינה משום כירה וכו'.''' שני פירושים שפירשתי בקונט' הם כפי שני הגרסאות שבבבלי ס"פ במה מדליקין והם גירסת רש"י והרמב"ם:

'''{{עוגן1|אפר}} שצנן מותר לטמון בו.''' ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דין זה ואי משום שלא הוזכר בבבלי הרי גם סלעים לא הוזכרו בבבלי ולמדו תוס' מכאן:

'''{{עוגן1|כמרא}} וגיפתא.''' מה שפירשתי בקונט' הוא לשיטת הפוסקים דאין חילוק בין שמפסיק אוירא בין קדירה לגפת או לא אבל לשיטת הפוסקים שסוברים דכשמפסיק אוירא בין קדירה לגפת והקדרה טמונה בדבר שאינו מוסיף הבל שרי ועיין בר"ן נ"ל לפרש הסוגיא שברתיה דרבי ינאי טמנה בקופה ובגפת דהיינו שהניחה הקדרה בתוך הקופה והקופה תוך הגפת ואסר לה רבי ינאי ואמר שתתן הקופה על הגפת דה"ל כמו שהייה ובהא פליג נמי רבי חנינה ואוסר אבל במאי דדריש רבי חנינה לענין הטמנה בתוך הגפת מודה רבי ינאי דאסור ולפי זה דברי הבבלי והירושלמי מסכימין לדעת אחת:

'''{{עוגן1|ניתני}} לא יעשה וכו'.''' וקשה דלמא דוקא אוצר תבואה לא יעשה מפני שדרך העכברים לאכול תבואות ומרגילן לבוא משא"כ בשאר אוצרות:

לא שהסלעים מרתיחין וכו' כתב הרמ"א בהגהות ש"ע א"ח סימן רנ"ז סעיף ג' י"א דמותר להטמין בסלעים אעפ"י שמוסיפין הבל דמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וקשה הא מפורש כאן שאין הסלעים מרתיחין כלל לפיכך מותר להטמין בהן ואיך עזב טעם המפורש בירושלמי ותפס דברי ר"ת ונ"מ לטומן בדבר המוסיף הבל דלא שכיחי אינשי להטמין בהם לדעת הירושלמי אסור ולדעת ר"ת שרי:

'''{{עוגן1|מ"ד}} טומנין בשל זהב וכו'.''' קצת קשה למה לא קאמר מ"ד טומנין בסלעים ממש דהיינו אבנים דאין מוסיפין וע"ק דלא ראיתי לשום אחד מן הפוסקים שמביאין דין זה דאסור להטמין בסלעים של כסף:

'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר לחין אלא אפילו יבשין שנתלחלחו וכו'.''' כתב הרמב"ם פרק ד' מה"ש יש דברים שאם טמן בהם התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש וכו' או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחים ואפילו מחמת עצמן עד כאן וכתב הלח"מ בפ' במה טומנין איבעיא להו לחין מחמת עצמן או לחין מחמת דבר אחר ופירש רבינו לחין מחמת ד"א אית לן למיסר טפי מלחין מחמת עצמן ויש תימא בדברי רבינו מאחר דהך בעיא לא איפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן הפך מנהגו וכו' ע"ש שנכנס בדחוקי' ול"נ טעמא של הרמב"ם כיון דבירושלמי פשיטא להו דלחין בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר הוא פסק כוותיה אך קשה הא מפורש אמר כאן בירושלמי דלחין מחמת עצמן ראוין לאסור טפי מלחין מחמת ד"א כדקאמר אפילו יבישין ונתלחלחו והיינו כפירש"י ואיך כתב הרמב"ם בהיפך וע"ק היה לו לרמב"ם לכתוב גם דין זה שלא יטמין קדירה מליא' מים אולי יתלחלחו מהן וכן קשה אש"ע בסימן רנ"ז לפי מ"ש המג"א שם:

'''{{עוגן1|אבל}} בישנה טהור.''' פירשתי בקונטרס דמייתי לה הכא ללמוד מינה דבכה"ג מטמינן בגפת וגם זה לא ראיתי לאחד מן הפוסקים שהביאו:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>