עריכת הדף "שיירי קרבן/גיטין/ה/א" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|הניזקין}} בזובורית.''' כ' התי"ט לשון הרמב"ם הפחות והרע. ולא נודע אצלי מאיזה לשון הוא ע"כ. ול"נ שהוא לשון נוטריקון זו בורית כלומר שדה זו שדה בור היא:

'''{{עוגן1|שלא}} תאמר יעשה בעל חוב וכו'.''' בבבלי פריך לא יהא אלא בעל חוב ובע"ח בבינונית וכו' וכ"ת קסבר ר"ע בע"ח בעידית איכא למפרך מה לבע"ח שכן יפה כחו בניזקין. ונ"ל הירושלמי לשיטתו דמסיק לקמן כרמו פרט להקדש דהקדש קודם לניזקין אם כן מצינו שייפה הכתוב כח הקדש מכח ניזקין בהך קרא ה"ה לענין מיטב דין הוא שיהא שוה להדיוט לפחות:

'''{{עוגן1|כבר}} נשתעבד גופו לבעל הנזק.''' עיין פי' בקונט'. וקשה אדרבא הואיל ונשתעבד גופו של שור לבעל הנזק אם כן אם מכרו אינו מכר למה ישלם לו המזיק יגבה חובו מהשור וכ"ת דאיירי בשמכרו לעכו"ם או לגברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה הא מכל מקום אינו אלא מזיק שיעבודו של חבירו דקיי"ל דפטור וכ"מ בבבלי ב"ק דף ל"ג עי' שם ובדף ל"ט ע"ב בתוס'. לכך נראה לי דקושיא היא הא כבר נשתעבד גופו לניזק ולמה ישלם המזיק:

'''{{עוגן1|מאחר}} שעיקרו נזק גובה בעידי'.''' וקשה הא מיהת מנזק קאתי דמפרש ביה קרא דאינו גובה ממשעבדי ולא מן העידית למה יזכה בעידית ומשועבדין הואיל ונעשה מלוה ויש לומר אתיא כהא דא"ר ישמעאל לקמן בשמעתין וב"ח דינו בעידי' דכתיב והאיש וכו' היינו שיכנס המלוה ויקח אלא מפני תיקון העולם שלא יערים המלוה ליקח שדה יפה של חבירו בתוכו והכא לא שייך לומר כן דהא עיקרו מנזק קאתי הלכך קאי אדין תורה לגבות מן העידית. וא"ת מאי פריך מעתה לא תגבה אלא בבינונית הא. רבי חייא לא תני אלא שנגבה מן המשועבדי' ולא מן העידית ויש לומר משמע לי' לש"ס דר"ח לדמות נזק וחצי נזק לעידי' אתי דאל"כ מאי קמ"ל פשיט' כשזקפן עליו במלוה כמלו' דמי:

'''{{עוגן1|שדהו}} פרט למשועבד.''' וקשה הא תנן בסיפא אין נפרעין מנכסי' משועבדין במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית. והיינו מפני תיקון העולם אבל מדאורייתא גביא מעידית אפילו ממשועבדי' ודוחק לומר דר"ח פליג אמתני' ואפשר דקרא אסמכתא בעלמא היא:

'''{{עוגן1|תיפתר}} בשור של הקדש שרעה לתוך שדה הדיוט.''' וקשה הא למה לי קרא הא תני ר"ח ניזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה וא"ל כיון דפטור דכולהו נזקין דהקדש ילפינן משור רעהו סד"א הדיוט שהזיק בהקדש אינו משלם כלום אבל הקדש בהדיוט משלם נזק שלם לכך איצטרך כרמו פרט להקדש דאין סברא למדרש קרא הכי להחמיר בהקדש מבהדיוט וי"ל סד"א דוקא קרן הוא דפטור הקדש בהדיוט והדיוט בהקדש אבל שן ורגל חייב לכך איצטרך כרמו פרט להקדש. ועיי' בתו' דף מ"ט ע"א בד"ה שור וכו':

'''{{עוגן1|שלא}} תאמר אלו נזקין ומלוה בעדים נזקין קודמין וכו'.''' וקשה במאי איירי אי בשקדם הניזקין לבעל חוב א"כ מאי קאמר דקמ"ל קרא דהקדש קודם הא תנן בערכין פ' שום היתומי' המקדיש נכסיו והיה עליו בעל חוב וכתוב' אשה אין הבע"ח יכול להגבות חובו וכו' אלא הפודה פודה ע"מ להגבות לבע"ח את חובו ואמר התם בבבלי דודאי הבע"ח קודם אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון לכך הצריכו חכמים לפדותו בדבר מועט. שמעי' מהא דהבע"ח קודם להקדש וה"ה לניזקין ואי בשקדם החוב לניזקין מאי קאמר ניזקין קודמין מנ"ל הא אדרבא מסברא הבע"ח קדים דהא שיעבודא דילי' הוא. וכן מפורש בבבלי ב"ק דף לג ע"ב ע"ש וצ"ע:

'''{{עוגן1|מה}} בעית מימר קרקע עיקר וכו'.''' וקשה מאי קמיבעיא ליה הא תנן פרק קמא דב"ק שוה כסף ותני בבבלי ובירושלמי מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסי' שיש להן אחריות ומאי ניהו קרקע הרי דקרקע עיקר וי"ל לפי מאי דמסיק בבבלי שם דמתני' בדיתמי איירי אבל בשמזיק חי גובין אפי' ממטלטלין דכתי' ישיב לרבו' סובין א"כ י"ל דאיירי כאן בשמזיק חי. כתב הרמב"ם פרק ח' מה' נזקי ממון כשהב"ד נזקקין לגבות הנזק גובין ממטלטלין תחלה ואם אין לו מטלטלין גובין מקרקעות וכ' הה"מ דיליף מסוגיא דב"ק ע"ש. ואין אני רואה משם ראי' דגובין מטלטלין תחלה. ונ"ל דראייתו מסוגיין דלא קמיבעי' לן אלא איזה מהן עיקר וכיון דמסיק דכסף עיקר ש"מ דגובין מטלטלין תחלה דהם נקראים כסף דקרובי' לכסף וכמו שכתבו הפוסקי' וזה דתקנו להגיה ואנן חמיין לרבנן אין מחלוטין קרקע. אלא גובין כסף תחלה. וגם פשטא דשמעתתא הכי משמע ועיין בש"ע ח"מ סי' תי"ט ובש"ך שם:

'''{{עוגן1|היך}} עבידא עידית שבזיבורית טבא סגין וכו'.''' בבבלי בהכונס דף נ"ח ע"ב גרסי' כיצד משלמת מה שנהנית שמין בית סאה באותה שדה מנה"מ א"ר מתנא דאמר קרא וביער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג שדה אחר. ונראה דה"פ שמין בית סאה דהיינו ערוגה שאכלה באותה שדה כלומר כמות שהיא אם היא זיבורית שמין ערוגה בשדה זיבורית ואם הערוגה עידית שמין אותה בשדה עידית אע"ג שהשדה שאכלה ממנה כולה זיבורית ואין בה עידית אלא אותה ערוגה אינו משלם כפי שוויה אלא שמין אותה על שדה אחר כמות שהיא. ורש"י ותוס' דחקו בפי' הגמרא. ופירושי זה מבואר בסוגיין ופשטא דשמעתתא הכי ריהטא:

'''{{עוגן1|משכונו}}.''' קצת קשה מנ"ל כשנוטלין משכון שנוטלין מן העידית דלמא אפי' מזיבורית דמטלטלין כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבין במתא אחריתי כדאמרי' בבבלי פרק קמא דב"ק ויש ליישב קסבר הא דתנן הניזקין שמין להן מעידית בין אקרקע בין אמטלטלין קאי. והא דקאמר משכון למד ממקרקע אע"ג דקרקע גופא אסמכתא בעלמא היא מכל מקום תיקון העולם שייך גם כן במשכון לגזלן וחמסן שאין לו קרקע:

'''{{עוגן1|אף}} למידת הדין כן היא.''' כפירושי בקונט' כן פי' הרא"פ. וקשה במלוה ונעשית כפרני' למה לא יגבה כלל הא ודאי איירי בשהביא עדים או ראיה או שהודה הבעל דין וע"ק למה יגרע מלוה זה שלא יגבה אלא מן זיבורית וכי בשביל שעשה הלוה שלא כהוגן וכפר בהלואה מחל לו המלוה שעבודו זה לא שמענו מעול' וע"ק למה כפרני' ונעשית מלי' משמטת הא כיון שאמרו ב"ד צא תן לו ה"ל מעשה ב"ד אף על פי שלא כתבו לו דאין כתיבת הפס"ד מועיל כלום לענין החיוב לדעת הרבה פוסקי' כמפורש בח"מ סי' ל"ט. לכן נראה לי דה"ג מלוה שהיא נעשית כפרני' גובה עידית כפרנית ונעשית מלוה גובה' בינוני' וה"פ מלוה שהיא נעשי' כפרנית שהוחזק הלוה כפרן אינה נשמט' כיון דהב"ד אמרו שהוחזק כפרן ותיי' ליתן ה"ל כמעשה ב"ד אבל כפרני' ונעשית מלוה שחזר הלוה וכתב עליו שטר משמטת דסד"א הואיל וממעשה ב"ד בא שכפר לו בב"ד לא ישמט קמ"ל כיון שחזר ונטל שטר מהלוה לא מיקרי מעשה ב"ד וחזר להיות מלוה. והשת' קמיבעיא לי' לרבי ירמ' אם גם לענין ממון הדין כן מלוה שהיא נעשית כפרנית יצאת מתורת גזל ודמיא לגזל ונגבית מן העידית וכפרנית שנעשית מלוה גובה בבינונית כשאר מלוה או דלמא אף מלוה שנעשית כפרנית הואיל וממלוה קאתי דינו כשאר מלוה ונגבית בבינונית. וזה ברור. ועמש"ל בפרקין בתוס' בד"ה מאחר וכו'. שוב ראיתי פי' הרא"פ הוא מדברי הרמב"ם פרק ט' מהלכות שמיטה ויובל ופירושי הוא כפי' הראב"ד בהשגות שם והנאני שכיונתי בע"ה לדעת הגדול. ומה שכתב שם הראב"ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדי' משמט הא אם עמד בכפירתו אינו משמט וכו' ומתני' דשבועות קשיא דתנן והשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו ע"כ. נראה דר"ל כיון שזה חייב שבועה לאחר השמיט' ש"מ שעדיין עומד בכפירתו ולפי' הרמב"ם אם עמד בכפירתו אינו משמט. ואיני מבין קושייתו דודאי אף הרמב"ם מודה אם עמד בכפירתו דמשמט שביעתו כמו שכתב הרמב"ם שם אלא דמפרש מלוה ונעשית כפרנית היינו בשהודה אחר כך וכמדומה שנוסחא מוטעית היה לו ברמב"ם. ותימה אני על הכ"מ שלא הרגיש בזה ודחק למצוא תירוץ לקושית הראב"ד מדברי הר"ן ע"ש. ומה שהקשה הר"ן פ' כל הנשבעין אמתני' והשביעית משמטת השבועה ואיכא למידק שבועת מודה במלוה פשיטא כיון דממון אין כאן שבועה אין כאן ע"כ. נ"ל דאיירי בשהודה במקצת קודם שביעית ושילם המקצת ופסקו לו שבועה על השאר סד"א בשבועה לא קרינן לא יגוש קמ"ל לא יגוש מ"מ לא לשלם ולא להשבע. ומה שמקשה הרא"ש ומביאי הכ"מ שם אהא דאמרינן כפרנית ונעשית מלוה וקשה הא תנן פ"ב דשביעית כל מעשה ב"ד אינן משמטים ומפרש בירושלמי גוזרי דיני' וכו' ע"ש. הנה לפי' הראב"ד וכמ"ש לעיל ודאי דלק"מ אלא אף לשיטת הרמב"ם י"ל דמפרש כפרנית ונעשית מלוה היינו שהודה הלוה בעצמו שלא בפני ב"ד. ומה שתירץ הרא"ש דהא דכפרנית ונעשית מלוה איירי שלא כתבו פסק דין לכך לא הוי כגבוי ע"כ. כבר כתבתי למעלה שצל"ע אם בעיני דוקא שיכתבו הפסק. ואף שהרמב"ם והראב"ד. כתבו לשון זה וכתבו איש פלוני אתה חייב אפשר דלאו דוקא הוא ולאו בכתיבה תליא מילתא וצ"ע:

'''{{עוגן1|היתה}} עידית שלו בינונית של כל אדם.''' עיי' פי' בקונט'. ואין לפרש דמיבעי' להו אם בשלו הן שמין או בשל עולם דהא קאמר בסמוך היתה עידית שלו יפה משל כל אדם עידית וכן בבינונית וזיבורית ש"מ דקסבר בשלו הן שמין. ודוחק לפרש דמיבעי לי' מי אמרי' לעולם דרשינן מיטב לטובת הניזק או מיטב דעלמא או מיטב דניזק. דלפ"ז איך רצו לפשוט מהך ברייתא דבשל עולם שמין תיקשי לי' הך אם היתה עידית יפה משל כל אדם וכמ"ש. וע"כ לומר דלעולם דרשינן מיטב לטובת הניזק וכמו שכתבתי. אי נמי יש לומר דאיירי בשאין לו אלא עידי עידית ובינונית של עולם סד"א כיון דבשל עולם שמין ידחה הניזק אצל הבינונית קמ"ל דלא. אלא דעדיין קשיא הא דתני זיבורית שלו יפה משל כל אדם זיבורית היא מאי קמ"ל לא יהא זיבורית שלו אלא בינוני' נמי מגבינן לאשה מהן דהא תני עידי' ובינונית בע"ח וכתובת אשה בבינונית:

'''{{עוגן1|אבל}} כתובת אלף דינר גובה מן הבינינית.''' כ' הרשב"א בתוספת הוא דפליגי אבל נדוני' דינה כשאר ב"ח ומייתי ראיה מן הבבלי פ' הנושא דף ק"ד דבתוספת היא שנויה ע"ש. ולפום ריהטא מוכח שם בהיפך דגרסי' התם א"ל אביי לרב יוסף עניים שישראל עד כ"ה שנים ומרתא בת בייתוס עד כ"ה שנים א"ל לפום גמלא שיחנא. ש"מ דבנדוני' איירי דבתוספת אין חילוק בין מרתא לעניים שבישראל דבל אחד יכול לכתוב תוסספת כמו שירצה. והרא"ש כתב שם בכתובות ודוקא תוספת אבל נדוני' מסתבר שהוא כחוב והא דאמרי' עניים וכו' ומרתא כ"ה שנים משום תוספת כתובה קאמר שהיה גדול. והדבר קשה מנא ידע אביי דתוספת דמרתא היה גדול. ואם על תוספת שליש קאי שהיה של מרתא גדול ניחא. והב"י כ' בא"ע סי' ק' כ' מהרי"ק שורש פ"א תוספת שליש הנהוג בינינו אינו התוספת הנז' בכל מקוה בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין וכו ויש לו דין נכסי צאן ברזל שהיא כנדוניא ואין דבריו נראין לי ע"כ. והרמ"א בד"מ כתב ולא ידעתי טעמו כי סברת מהרי"ק נראין נכונים ע"ש וכ"כ בש"ע שם בהג"ה סעיף ה'. ולפמ"ש טעמו של הב"י מבואר שדברי הרא"ש הן היפך מסברת מהרי"ק וזה ברור. ואל תתמה שיהא התוס' מהנדוניא בכלל כתובה והנדוניא עצמה אינה בכלל דודאי אף התוס' שליש מכלל תנאי כתובה הוא או מדינא דגמ' כדקא' מהרי"ק או ממנהגא כמ"ש הרמב"ם אבל הנדוניא עצמה איך לה שייכות לכתובה. ולפום ריהטא נראה דתוספת שמוסיף לה מדעתו לכ"ע היא כבעלת חוב ועדיף מינה שהרי כ' תוס' בכתובות דף מ"ט ע"ב בד"ה הוא ואשתו וכו' דמתנה כמכר ע"ש וליכא מ"ד דאמרי' במכר דמחל אם לא תבעו תוך כ"ה שנים. מיהו בבבלי ריש פ' אע"פ דף נ"ד ע"ב מפורש דתוספת דהכא במה שהוסיף לה מדעתה נמי איירי והוא נמי תנאי כתובה מיקרי כיון דהוסיף על הכתובה דגרסי' התם רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייעא ליה לר' אייבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה. אך פשטא דשמעתתא דכתובות פ' הנושא משמע דריב"ל ור' יוחנן בדר' ינאי פליגי וכן משמע מדברי הרא"ש. וקשה למה לא פריך הש"ס לריב"ל ממתני' דפ' אע"פ. ונראה לשיטת הרא"ש שכתבתי לעיל י"ל דלא פליגי אלא בתוספת שליש דריב"ל סובר שאינו מכלל תנאי כתובה אלא מנדוניא קיהיב לה והרי הוא כנדוניא דיש לה לעולם ור' יוחנן סובר דאף זה מכלל תנאי כתובה הוא וכמ"ש. אך לשון הש"ס משמע דריב"ל לית ליה הא דר' ינאי וי"ל הא דאמרי' ריש אע"פ נפקא מינה למוכרת וכל זמן שהיא בבית אביה וכו' ר' ינאי גופא הוא דקאמר א"כ שפיר מייתי ראיה מדר' ינאי ודוחק. ואם נאמר בהיפך דלכ"ע תוספת שליש אין לה ולא פליגי אלא בתוספת שהוסיף מדעתו ניחא קושית תוס' פ' הנושא דף ק"ד ע"א בד"ה ומרתא וכו' ע"ש דהשתא פירכא דאביי בין לבר קפרא בין לר"י היא. דמ"ש תוס'. דאליבא דכ"ע מהכא אליבא דר"י קאי ובר קפרא קאי אדרבנן תימא לי א"כ כתובתה דאר"מ במתני' אין פירושו ככתובתה דקאמרו חכמים דפליגי עליה. וא"ת מ"ט לחלק בין תוספת שליש לתוספת שהוסיף מדעתו וי"ל תוספת שליש אי לאו דמחלה ה"ל למתבענו אבל תוספת שהוסיף מדעתו מתנה היא איכא למימר דבזיזה למתבענו כיון שזנין אותה או שאינה חפצה במתנה כדכתיב ושונא מתנות יחיה עד דיצטרך לה. וגירסת הרי"ף ריב"ל משום ב"ק ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ור"י אמר אפי' תוס' יש לה. וכ' הר"ן וה"פ ל"ש דגובה לעולם בששטר כתובה יוצא מתחת ידיה אלא מנה ומאתים דמשעבדי לה מדאורייתא או בתקנתא דרבנן כעין דאורייתא אבל תוס' לית ליה ורי"א אפי' תוס' יש לה דתנאי כתובה ככתובה ע"כ. לפי פי' זה איכא לאוקמי אביי ככ"ע דמתני' בדלא נקיטא כתובה איירי ולכ"ע אין לה תוספת. אך הר"ן מסיים וכתב ואין גי' זו מחוורת דהיכי ר"ל לריב"ל תוספת גרוע מן העיקר אדרבא תוספת דמי לחוב שדינו לגבות לעולם ומצינו שיפה כחה מן העיקר דהא אמרינן' לעיל פ' אלמנה ניזונת אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן ע"כ. ותימא לי ודאי די"ל לענין מחילה טפי מסתבר שאדם מוחל לחבירו מתנתו שנתן לו ממאי שימחול לו עיקר החוב שחייב לו. וגם אין הנדון דומה לראיה דבפ' אלמנה איירי לענין מקח טעות אמרינן עיקר כתובה שחייב מחמת מקח אין לה דמקחה מקח טעות אבל תוספת שנתן לה מחמת חובת ביאה יש לה אבל הכא מטעם מחילה אתאן עלה טפי מסתבר שמחלה המתנה משנאמר שמחלה העיקר וצ"ע ועיי' בכתובות ר"פ אע"פ בתוס' בד"ה ולעוברת:

'''{{עוגן1|גובה}} בבינונית.''' כ' הה"מ פט"ז מה' אישות הלכה ד ולדעת רבינו נצ"ב הרי הן כחוב ומן הבינונית ולדעת הרמב"ן ז"ל מן הזיבורית והרשב"א לא הכריע בזה ומן הירושלמי נראה כדעת רבינו ששם נחלקו בדין התוספת אם הוא בבינונית משמע לד"ה נצ"ב בבינונית ע"כ. וכ' הלח"מ כ' הה"מ והרשב"א לא הכריע וקשה לפמ"ש הה"מ לעיל בשמו דבכל מקום שאין הלשון גורם אין נצ"ב בכלל כתובה והכא דלא שייך לומר הלשון גורם אין נצ"ב בכלל כתובה ע"כ. ונראה דלק"מ דכוונת הה"מ למ"ש הרשב"א בחידושיו בסוגיין דמסברא י"ל שנצ"ב בזיבורית דיותר ממה שהאיש רוצה לישא וכו' א"ד כיון דמשלה הן איכא כמו נעילת דלת דמימנעי ולא נסבי ולא הכריע בדבר ע"ש וזה ברור. ומ"ש הה"מ מן הירושלמי נראה כדעת רבינו וכו'. קשה מאי ראיה מייתי מסוגיין הא ודאי איכא לפרושי נמי כתובתה של אלף דינר היינו נמי נצ"ב. והרשב"א דכתב בתוספת איירי אין ר"ל דדוקא בתוספת איירי אבל לא נצ"ב אלא ה"ק אין מכאן ראיה דנצ"ב בזיבורית די"ל דלא פליגי אלא בתוספת כדפליגי בבבלי אבל למ"ד נצ"ב דינייהו כמנה ומאתים י"ל כתובתה של אלף דינר אף בנצ"ב איירי וע"ק לקמן בפט"ז הלכה כ"ג כ' הה"מ בשם הרשב"א לענין שתיקה כ"ה שנים אין נדוניא בכלל ובסוגיין מפורש דשניהם שוין דין מחילה ודין בינונית או זיבורית ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה ואתיין וכו'. וצ"ע:

'''{{עוגן1|ואתיין}} אילין פלוגוותא וכו'.''' מכאן משמע כל היכא. דאמרינן דגביא בזיבורית אמרינן נמי דמחלה. וקשה בא"ע סי' ק"א כ' בש"ע נדוניא לעולם אינה מוחלת אפי' לאחר כ"ה שנים ולא הגיה הרב כלום ובסי' ק' סעי' ד' כתב וי"א נדוניא ונצ"ב נגבין מן הזיבורית:

'''{{עוגן1|במזכה}} על ידה.''' עמ"ש בכתובות פי"ב ה"ה בד"ה במזכה ובד"ה מקולי כתובה וכו':
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>