עריכת הדף "שואל ומשיב/ג/ב/יג" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ראיתי המלכים נועדו מאן מלכי רבנן והנה הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ז וסי' כ"ט שם דעתו דנוגע כשר לעדות אשה אבל השמש יצא על הארץ ונדפס מחדש שו"ת זקני המג"ש ובח"ב סי' ס"ד האריך להוכיח דנוגע פסול בעדות אשה וכל אחד עוטף כל מה שיכול לעטוף ראיות לדעתו ואמרתי לברר הדברים והנה זה יצא ראשונה מ"ש המג"ש שם ראיה דנוגע פסול מן התורה מהא דאמרו בירושלמי גבי הן הן עדיו הן הן שלוחין ואמר ר' אבין נראין הדברים שקדשה בשטר אבל בכסף נוגעין בעדותן א"ר יוסי כיון שהאמינם תורה אפילו בכסף נמי ואם נימא דנוגע אינו פסול רק מדרבנן מה אמר ר"י כיון שהאמינם תורה מה בכך הא מכל מקום מדרבנן נפסל ע"ש והנה באמת אין זה ראיה דבאמת הירושלמי לשיטתו שהובא בתוס' גיטין דף ט"ו ע"ב בד"ה אני הוא עד שני שכתבו דנראה כנוגע בעדותו והיינו שם דהנגיעה היא בגוף העדות ובזה פסול מה"ת אבל כל שהנגיעה אינו בגוף העדות רק שע"י שיעיד יקבל שכר וכדומה זה מקרי נגיעה מבחוץ וזה אינו פסול מה"ת וכ"כ בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קכ"ח ע"ש שדעתו דכל שאינו נגיעה בגוף העדות אינו מקרי נוגע וכשר. ובזה אני אומר דבר נחמד במה שתמהו המפרשים בירושלמי הלז דממנ"פ במה מיירי אם לאחר שתקנו שישבע היסת וכמ"ש התוס' א"כ מה אמר ר"י מכיון שהאמינה תורה הא דרבנן פסול ואם מיירי קודם תקנה וכמ"ש המרדכי דברי ר' אבין לא יתכנו ועיין אבני מלואים סי' ל"ה מ"ש בזה וכבר כתבתי הרבה דברים בזה וכעת אני אומר דבר נכון דלכאורה צ"ב דברי הש"ס דאמרו מיגו דיכלו לומר אהדרינהו ללוה וכו' והא הרמב"ן והקדמונים כתבו דלא מהמני עדות כל שצריכין מגו ולכך אינם נאמנים במגו דפסלו בגזלנותא ע"ש וא"כ מה"ת להאמין כאן. אמנם נראה דשאני התם דלגוף העדות צריכין מגו דאל"כ הוה תרי ותרי לא נאמין להם במגו אבל שם לגוף העדות א"צ מגו ונאמנים בלא"ה רק דיש חשש שנוגעין בעדותן וכל שיש מיגו מסלק הנגיעה ושוב נאמנים מצד עצמם ויש להמתיק עוד הדבר דבד"מ א"צ עדים כלל דלא איברי סהדי אלא לשקרי א"כ כל שיש מיגו שוב א"צ תורת עדות רק לברר הדברים ושפיר נאמנים מצד עצמם ולפ"ז בקידושין דצריך עדים על גוף הקידושין אף דהדבר אמת א"כ שוב ל"ש להאמין במגו דאף דאינו רק מסלק הנגיעה מכל מקום כל שצריך מגו שוב לא מקרי עדים ומכ"ש לאחר שתקנו היסת דודאי אינן נאמנים וזה סברת רבי אבון. אמנם סברת ר"י כיון דמן התורה נאמנים דיש להם מגו לסלק הנגיעה רק דלאחר שתקנו היסת וצריכין שבועה שוב אין עליהם תורת עדות מכל מקום כל שמן התורה נאמנים ונסתלק הנגיעה בעצם רק שמדרבנן צריכין שבועה זה לא מקרי נגיעה בגוף העדות רק כמו נגיעה מבחוץ ובזה שוב יש עליהם תורת עדות ונאמנים בקידושין מתורת עדות כנלפענ"ד. ועכ"פ מזה אין ראיה. והנה המג"ש הביא הרבה ראיות דנוגע חיישינן למשקר ואף בעדות אשה נאמנים. ובאמת כל ראיותיו יש לדחות ע"פ דברי הנוב"י שחידש דלכך נוגע כשר בעדות אשה דכל דהוה מלתא דעל"ג לא משקרי ולא חיישינן אף דהוה נוגע והביא ראיה מהא דאמרו ביבמות דף ע"ז מהא דאמרו ומי מהימן והא כל ת"ח שאמר דבר לאחר מעשה אין שומעין לו ושם ביארו התוספות דיתרא היה נוגע גמור וע"ז משני הא שמואל וב"ד קיים ופירש דהוה מלתא דעבידא לגלויי וא"כ מבואר דבמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי וכשר נוגע ע"ש א"כ בזה הן נסתר מחמתו כל ראיות המג"ש שם דכל דלא מהימן מתורת מלתא דעבידא לגלויי כמו בחמש נשים דאמרינן דאמרה תמות נפשי עם פלשתים ולא תחוש למלתא דעבידא לגלויי א"כ שוב הוה נוגע גמור. גם מה שהביא מחשוד על העריות הנה בזה ביאר הרי"ף פרק החולץ גבי ואשתמודענא דאחוה דאבוה הוא דכל מקום שיש חשד חשוד אינו נאמן אף במלתא דעבידא לגלויי יעו"ש וא"כ כל ראיותיו נדחות ע"ש. אמנם גוף ראיית הנוב"י נעלם ממנו דברי הריטב"א ביבמות שדחה דברי רש"י דלא נחשד ח"ו ת"ח למשקר ורק דכל דנוגע בדבר חיישינן שמא לא דקדק יפה בדברי רבו ואולי טעה בקבלתו אבל כל שהוא מלתא דעבידא לגלויי מסתמא מדקדק היטב ע"ש. ובזה אני אומר מה דאמרו בדף צ"ח שאני הכא דאמר מלתא אחרינא בהדי' ולכאורה צריך ביאור דלמא אערומי קא מערים וגם זה שקר ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ חזינן דדייק טפי דהרי על הדבר אחר שהעיד בזה לא שייך דלמא טעו ושוב מצאתי בריטב"א שם שכ"כ בעצמו ונהניתי ומ"ש שם מורה ובא היינו כמ"ש הריטב"א כאן דכל שאומר מצד הסברא ומורה כן ומביא ראיה לדבריו בזה נאמן הת"ח ע"ש. ועכ"פ ראיות הנוב"י אינן ראיות דאפשר דכל דחשו למשקר אף במלתא דעבידא לגלויי פסול נוגע אמנם לכאורה נעלם מעיני שניהם המג"ש והנוב"י ש"ס מפורש בבכורות דף ל"ו דאמרו שם דהכהן נאמן לומר ישראל נתן לי זה הבכור במומו אף דהוא חשוד על המומין ומטעם דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי וכן קי"ל כדאמרו שם הלכה אף בקמייתא א"כ מבואר דאף נוגע כשר במלתא דעבידא לגלויי וכ"כ הב"ש סי' ק"כ ס"ק ה' ראיה זו. אך לפענ"ד יש לדחות דיש לומר דשאני כל מלתא דעבידא לגלויי דיש לומר דלא חש כל כך וסבר שמא לא ידרשו ויחקרו עליו ומתוך שהוא נוגע אומר שקר וסובר בדעתו מה"ת יחקרו ע"ז ועיין בבכורות שם גבי הא דאמר שאני התם דמרתת וע"ש ברש"י ולפ"ז בכהנים דנחשדו על הטלת מומין וא"כ גם הוא יודע שבודאי יחקרו עליו א"כ שוב בודאי כל שהוא מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי דהוא יודע וחושש שמא יחקרו ע"ז כיון דהוא חשוד. ובזה אני אומר דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פ"ב מבכורות הלכה י"ח בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום ובא עד אחד והעיד שזה המום נפל מאליו ואין ידוע אם ע"ז המום שוחטין עליו או אין שוחטין ובא הכהן שהבכור שלו ומעיד שהראה לחכם נאמן שלא נחשד לאכול קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת ודבריו תמוהים דאף דבש"ס אמרו להאי טעמא היינו משום דרצה לדחות דבמלתא דעבידא לגלויי ג"כ אינו נאמן כל שהוא נוגע אבל להמסקנא דמלתא דעבידא לגלויי נאמן כמ"ש הלכה י"ט בעצמו א"כ ל"ל טעמא דלא נחשדו על קדשים בחוץ וכבר תמה הלח"מ בזה ולא מצא מענה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהוא נוגע אינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ורק משום דיודע בעצמו שהוא חשוד מתיירא שלא יחקרו עליו ולפ"ז זהו כשאומר שמום נפל מאיליו אבל כל שעד אחד העיד עליו בזה לא חיישינן כמ"ש בהלכה י"ז שם וא"כ שוב אינו מתיירא שמא ידרשו אחריו ושוב הוה נוגע ואינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ולכך צריך הטעם דלא נחשדו לאכול קדשים בחוץ:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>