עריכת הדף "שו"ת תשב"ץ/ב/רנז" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''שאלה רנז: ''' שכיב מרע שהיו לו בן ובת וצוה מחמת מיתה ואמר בלשון הגרי אנא נ'כלי לבנתי אלדאר ומת והחזיקה הבת בבית הנזכר גם בחיי אביה גם לאחר מותו ולאחר מיתתו כמו עשר שנים ערער הבן וטען כי מתנת האב לבת בטלה כי הוא אמר בלשון ירושה ואין לבת במקום בן כלום ואין לומר כי אותו הלשון הוא לשון מתנה כי באותו הלשון בעצמו נתן לבן ובלא ספק דלגבי הלשון ירושה הוא. וה"ה לגבי הבת. וא"כ בטלה המתנה ואם המתנ' בטלה אם תועיל לה החזק' כי לעולם החזק' אינה מועלת אלא בטענת לקוחה היא בידי:

'''תשובה: '''  יפה אמרת שהיורד לשדה בשכירו' אפי' החזיק בה כמה שנים אין חזקתו כלום וזהו יורד ברשות המוזכר בגמרא חזקת {{ממ|מ"ב ע"ב}} והדרא ארעא והדרי פירי וכן מה שאמרת שהחזקה הנעשית מחמת ירושה ונמצאת הירושה בטלה שאין חזקה זו כלום כן הוא כדבריך. וכן אמרו בתוס' {{ממ|ב"ב פ"ב}} המחזיק מחמת אונו ונמצאת אונו בטלה אינה חזק'. וכתב' הרמב"ם ז"ל. וכן הרמב"ן ז"ל בחדושיו. אבל הבת הזאת שעליה היא השאלה זכתה במתנת אביה לפי שלשון עזיבה בלשון ערבי הוא לשון מתנה. ואינו לשון ירושה אלא תירש בתי או תחסין. אבל לשון תחזיק או תזכה או תטול כלם לשון מתנה הן. כדאי' בפ' מי שמת {{ממ|בבא בתרא קמ"ח ע"ב}} והוא הדין ללשון עזיבה שזה הוא משמעות הלשון שהוא עוזבם לה ותטלם. ואע"פ שבאותו הלשון הניח ליורש לא איבדה זכותה שאם כתב אני נותן לבתי כך ונותן לבני כך בלא ספק שזכתה הבת אע"פ שבלשון נתינה כתב ליורש וה"ה ללשון עזיבה. ואע"פ שכ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו פרק יש נוחלין. שאם אמר לשון מתנה לדרב הוה בלשון ירושה דוקא ליורש דיינינן ליה לשון ירושה משום דליורש מתנה וירושה שוין הם שהתור' נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא. אבל למי שאינו ראוי ליורשו אם אמר לשון מתנה בפירוש לא דיינינן לי' כירוש'. ואע"פ שבדבור אחד אמר לבנו ולבתו לשון מתנה דיינינן לבנו לשון ירושה כדיניה. ולבתו לשון מתנה כדינה. וכן כ' הרא"ש ז"ל בתשובה שאם אמר אני מניח לשון מתנה הוא. וכן כ' ג"כ הרשב"א ז"ל בתשובה על לשון לע"ז וזהו לשון עזיבה בלשון הגרי ואע"ג דבפ' הזרוע {{ממ|חולין קל"א ע"ב}} אמרי' דעזיבה לא הויא לשון נתינה לא אמר' הכי אלא לומר שאין במתנות עניים טובת הנאה לבעלים שלא צותה התורה לבעלים ליתן אותם שיהי' רשות בידו ליתנם לכל מי שירצה כדי שתהיא טובת הנאה לו. אבל שיהא לשון עזיבה לשון ירוש' ליכא הוכחא מההיא. ואזלינן בהא בתר לישנא דבני אדם:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>