עריכת הדף "שו"ת רדב"ז/תתקיח" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''שאלת''' ממני אודיעך דעתי בראובן שמתקוטט עם שמעון והתחיל בדברי גדופין לשמעון ומתוך קטטה קרא שמעון לראובן ממזר מה דינו דאע"ג דקייל"ן הקורא לחבירו ממזר וכו' הנ"מ בזמן שלא התחיל אבל אם התחיל ראובן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ועוד שלא ראינו מלקות זה מי שנהג כן כלל מה טעם יש בדבר: 

'''תשובה''' דע דלא אמרינן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אלא לגבי בעלי חיים שאין להם דעת אבל גבי אנשים שיש בהן דעת לא אמרינן הכי וכ"כ הרא"ש ז"ל שאם היה יכול להציל את עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה איכול להצילו באחת מאיבריו והרגו. אבל אם לא היה יכול להציל עצמו או ממונו מאה פנדי בפנדא למחייא כדאמרינן בגמרא. הילכך בנ"ד שהם דברי חירופין הרי ניצול ועומד הוא ואע"פ שחרפו ראובן לא היה רשות לשמעון לפגום את ראובן במשפחתו. ומיהו ממקום אחר יש להקל על שמעון כי שמעתי משם הגאונים ז"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא במתכוין לפגום אותו וקורא אותו ממזר שלא מתוך מריבה והוי כעד אחד המעיד על אחד שעבר עבירה שחייבין מלקות שהוא לוקה כההיא דטוביה חטא וזיגוד מנגיד. אבל הקורא לחבירו ממזר דרך מריבה הוי קללה בעלמא ואין מלקין אותו וטעמא דמסתבר הוא אבל עדיין אני מפי השמועה עד שאראה אותו. וצריך שתדע שמלקות זה אינו אלא קנס חכמים ולא מן התורה ולפיכך יש מקומות שנהגו לקנוס ממון על זה. ובכאן במצרים ראיתי הראשונים נהגו לנדותו ונהרא נהרא ופשטיה. וזה ממנהג טוב לדעתי שמנדין אותו משום דחצוף כולי האי ואתי שפיר אפי' לדעת הגאונים שאפי' מתוך מריבה לא הוה ליה למחצוף כולי האי לפסול את כל זרעו אע"ג שאינו מכוין. וא"ת לדינא דתלמודא היכי אפשר השתא להלקותו והא תנן מכות בג' ובעינן שיהיו סמוכין והשתא לית לן סמיכה. וי"ל כיון דעיקר דינא קנסא דרבנן סופג את המ' מלקות דרבנן קאמר. וא"ת אותם המקומות שנהגו לקנוס והלא אין דנין דיני קנסות בבבל ואנן בתר בני בבל גרירינן. לא קשיא דהנ"מ אפקעתא דממונא אבל לעשות גדר ותקנתא לעבירה לא דהא רשאין בני העיר להסיע על קיצותן הילכך בנ"ד אם יש תקנה לקנוס ממון משערין בושתו ופגמו של זה ושל זה ומשלם את המותר. ואם המנהג הוא להעמיד אותו מדינא דתלמודא נ"ל דשמעון פטור מכמה טעמים חדא כיון שהתחיל ראובן בדברי גידופין אין אדם שולט ברוחו וקרוב לאונס הוא. ותו כיון דדשו בו הויא כשאר גידופין וחירופי דעלמא ולא ירחקו אותו מן הקהל ולא יחוש אדם לפסול את זרעו משום דבריו של זה שיודעים שלא אמרו אלא לחרפו ולגדפו ולא לפוסלו. ואפשר דמהאי טעמא השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה שהרי ברייתא דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו עד לחייו וכתב ז"ל דין העבד בהלכות ת"ת ואפשר שכתבו ואני לא מצאתיו למיעוט הפנאי איך שיהיה נ"ל דבנ"ד פטור מן המלקות וכן לפי מנהג מצרים פטור מן הנידוי מטעמים שזכרתי. אבל ראוי לביישו בדברים ולגעור בו שלא יקרא עוד שם זה לחבירו אפילו מתוך קטטה ומריבה ואפילו יתחיל חבירו ואס ישוב ככלב שב על קיאו ראוי לב"ד ליסרו ולקנוס אותו כפי השעה והצורך לעשות גדר ויש להם רשות בזה אפילו שלא מן הדין ופשוט הוא. והנלע"ד כתבתי:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שו"ת רדב"ז: חלק שלישי]]