עריכת הדף "שו"ת רדב"ז/תשמ" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''שאלת''' ממני על מי ששותה מים מגשמי שנה חדשה אם מברך שהחיינו או לא: 

'''תשובה''' דע כי אין ברכת שהחיינו מהברכות שבאים בחובה אלא רשות וכן כתבו הראשונים ז"ל ולפיכך מסתברא לי שאם אמר מודים אנו לפניך וכו' משעה שיצא חתן לקראת כלה נפטר מברכת שהחיינו אבל אם לא אמר מודים אנחנו וכו' מברך שהחיינו דמאי שנא משאר דברים המתחדשים משנה לשנה דגשמים שלא בזמנם סימן קללה הם אבל בזמנם ברכה ושמחה הם ועיקר ברכת שהחיינו על השמחה נתקנה וכן על המים המתחדשים במצרים בכל שנה. ועל ענין שחיטת התרנגולים ערב יה"כ לכפרה על הנערים העולם נהגו בו היתר אבל הרשב"א אסר. ומסתברא לי שאם נותנין התרנגולים לעניים שאפילו הרב מודה שאין בזה משום דרכי האמורי ודמיא להא דתניא סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני וכו' ולא ראיתי בכל חכמי הדור מי שמיחה בדבר ולענין המריח בוורדין נהגו העולם לברך בורא עצי בשמים והראב"ד והרשב"א כתבו הנותן ריח טוב בפירות לפי שנאכל במרקחות והרי הן כחבושין ואתרוגין ובארצות אלו עיקר נטיעתן להוציא מימיהן להריח בו ואחד מני אלף עושה ממנו מרקחת ולפיכך אני אומר כי אפי' הרשב"א ז"ל מודה שמברכין בורא עצי בשמים שבכל הדברים הללו אנו הולכים אחר עיקר נטיעתן ולא דמי לחבושים ואתרוגים דהנך עיקר נטיעתן לאכילה ונאכלים כמות שהן אבל לא ראינו מימינו מי שאוכל וורדין כמו שהם אלא במרקחות ולחולים. הילכך העיקר הוא הריח ומזה הטעם מברכין אפלפלא רטיבתא בורא פרי האדמה אע"פ שהוא עץ לפי שאין עיקר נטיעתו לאכול אותם רטובין אלא יבשים. ומזה הטעם מברכין על הקנמון והקרונפול עצי בשמים שעיקר נטיעתו לתת ריח בתבשיל ובמרקחות: 

'''ולענין''' יבש ביבש שנתבטל ובשלו אם חוזר וניעור או לא. איכא מאן דאמר דכיון שנתבטל נתבטל ואינו חוזר וניעור ואינו נכון כלל אלא חוזר וניעור ואוסרים מחמת רוטבן וכן הסכימו כל גדולי עולם ומינה לא תזוז ולענין מי שנתחייב שבועה בב"ד והוא חשוד על השבועה אם השבועה אשר נתחייב היא שבועת הסת תקנתא לתקנתא לא עבדינן ונפטר והרי זה חוטא נשכר ומש"ה יכול להחרים סתם על מי שיודע האמת ולא יודה כאשר תקנו הגאונים ואם הוא חייב שבועה מן התורה ישבע שכנגדו ויטול וכן אם היה חייב שבועת המשנה וטוען עליו ודאי דכעין דאורייתא תקנוה ושכנגדו נשבע ונוטל ואם שניהם חשודים פלוגתא דדייני ארץ ישראל ודייני גולה לדייני ארץ ישראל חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולדייני גולה חזרה שבועה לסיני ופקע ממונא ופסק הרב כדייני א"י דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולענין מה שהעלה הרשב"א ז"ל בתשובה על צבור שהתענו על הגשמים ולא ירדו להם גשמים באותו יום עד למחר שאין אומרים הלל דכיון דבתעניתם לא נענו ברחמי שמים ירדו להם ביום אחר ע"כ. קשה עלי לקבל דין זה דמי לא עסקינן שלא נתקבלה תפלתם עד שעת נעילה וירדו להם גשמים בלילה או למחר. ותו כיון שהוצרכו להתענות על הגשמים אע"פ שלא ירדו באותו יום רגלים לדבר שבשביל תעניתם ירדו ומה שלא ירדו באותו יום בעצמו שמא נתקבלה תפלת עוברי דרכים לענין הגשם כך היה דעתי אבל הריני מבטלו מפני דעת הרב ז"ל גם כי בעל מ"מ כתב כן ואפשר שעיקר הטעם הוא שאין אומרים הלל אלא על הודאי כשנענו באותו יום הוא ודאי אבל למחר הוי ספק שמא מצד רחמיו הוא:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שו"ת רדב"ז: חלק שני]]