עריכת הדף "שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/פח" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''ראיתי''' מ"ש הח' הש' כמהר"ר חיי' באשן נר"ו על ענין הנער' עגלה שלישי' לדעתה כי נתקדשה לשלשה ומיאנה בקדושי הראשון קודם שנתקדשה לשני ונפל הפרש ביניהם אם היתה בת מיאון או לא ואי הוו קדושי ראשון קדושי תורה אם לא לפי שאחר המיאון זמן מועט נתקדש' לשני ועל זה כתבתי אני החתום למטה ב' פעמים כפי מה שבא נוסח השאלה בפנים שונים משי' או ואחר שעמדה ד' או ה' שנים בעיגונא ויצאה ודאי מקטנות לבגרות נתקדשה פעם שלישית ועל זה שלחו בעד הח' הש' הנז' מעירו רודיש ובא לשם או לחקור ולדרוש הענין ולדון מה יהיה משפט הנערה ולמי מאלה השלשה תשאר או שמא צריכה לרביעי וכתב וז"ל קדושי הראשון אינם צריכים חיזוק כו' ועל זה קשה כי אחר שהוא או' שהוציא הראשון שטר קדושין איך אומר ש אינם צריכים חזוק הלא אע"פ שמצאנו ראינו שמהרי"ק ז"ל שרש ע"ד כתב להחמיר בדין שטר קדושין אך מצאנו ראינו הרש"בא ז"ל שכתב דלא חיישינן לשטר וכן יש במרדכי ומורי הרב הגדול כמהררי"ט כתב פסק נגד סברת מהרי"ק והשיג עליו וכן אחרים ופסקו שאין מחייבין לאשה לאוסרה מכח שטר קדושין אם לא שיבואו העדים בעצמם ויעידו העדים דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן:

'''אמת''' כי אמרתי אולי מה שאמר הח' בשטר שאומר במותב תלתא כו' כד אתא פ' דבכי האי גוונא לא מיירי הרש"בא וא"כ הוא היה לו לפרש ודי בזה כי אין זה עיקר כוונתינו עוד כתב שאפי' שהמיאון אינו צריך דיינים כו' במקום שצריך עדים אם היא קטנה בודאי שצריך ב"ד איני מבין דבריו אלה שאחר דהלכה רווח' שמיאון סגי בפני ב' אפי' שני הדיוטו' ושהם כותבין לה שטר כו' אם היה שהיה צריך לבא לפני ב"ד להעיד על השני' ושהיא קטנה מה קולא היא שהקלו במיאון וכבר כתבתי דברים אלו בפסקי הראשון ונוסח לשון שטר המיאון יעיד שאינו כדברי הח' נר"ו ועוד נמצא לשון זה בב"י וז"ל משמע דאין אחר מיאון שבפני שנים כלום ע"ש והדברים שכתב הפוסק נר"ו שייכים למקום אחר:

'''עוד''' כתב על עד א' שהיה למקדש השלישי כשהוא שני בשני שעדותו פסול וכתב ראיה לזה מ"ש הרמב"ם אין סומכין על הנשים במנין השנים כו' עד אלא ע"פ שנים הראוי' להעיד ע"כ נר' בעיני שלא ראה סוף דברי הרמב"ם גם לא ראה דברי מהר"ם ז"ל בתשו' באה בהגהות בהלכות אישות שכתב ודאי סמכינן כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קדושי דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן כו' יעויין ובפסקי הראשון ישבתי מה שנר' דברי מהר"ם חולקי' על הרמב"ם והסכמתי דלא פליגי ומה שאני תמיה טובא שהוא נראה כותב שראה פסקים משאלוניקי וא"כ איך לא ראה מה שכתבתי שם א' לא החשיב את דברי אפי' להשיב עליהם עוד אני אומר כי בעיני דבר נקל מאד להבחין בין עדות המעמיד דבר בחזקתו הראשון לעדות הבא להוציא הדבר מחזקתו כי העדות שבא להעיד על הקטנה שהיא קטנה ראוי להאמין אפי' אשה לפי שבחזקת קטנה היא עד שיודע לך שיצאה לגדלות וק"ל זה עוד כתב בעד השלישי שהוא פסול מטעם שלא ראינו לא הוי עדות הא ודאי ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמה ענין זה ללא ראינו וכי רחוק הוא שידע העד הז' שאשה היתה מלאה או רקנית ושאח"כ בא ומצא אותה שילדה וידע היא היא הנערה הזאת שעליה נלחמו הרבנים ומה גם בהיות עיר שיא"ו קטנה ואנשים מישראל מעט הכמות הא ודאי נר' בעיני שיגיעת בשר הוא להשיב על זה ועל עדות הגדלות כתב דהוי ספק כיון שלא נתקבל בפניה ולי נר' דהוי ספק ספקא א' שאין כאן עדות על השני' מן הטע' הנז' ואת"ל שיש כאן עדי' על השני' שמא עדיין היא קטנ' שלא הביא' סימני' ומתהפך שמא הביא' סימנים שמא לא הביא' ואת"ל שהביא' סימני' שמא שומ' הם לפי שבאו קוד' זמן וכאשר נבחין אלו הדברי' בערך עדות העד הוי ספק ספקא ודאי עוד קיים עדות רבי יצחק נחמיאש שהעיד שהשלימ' הנערה י"ג שנים חג הפסח השל"ח ולפי עדות קלקי נולדה קודם הפסח ויש לפחות ה' ימים יותר ביניהם נמצא שהם עדים מוכחשי' וגדולה מזו כתב הב"י שאם עדא' אמר קודם הנץ החמ' וא' אמר בהנץ החמה עדותן בטלה שהדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשעותיה ע"כ למדנו שאע"פ שא' אמר בשני לחדש ואחד אמר בשלישי לחדש לא הוו מוכחשי' משו' דאפשר דא' ידע בקבועה דירחא וא' לא ידע אבל בדבר הניכר ליכא למימר הכי כל שכן בנ"ד דזה בחג הפסח וזה בין פורים לפסח דודאי ניכר הרבה הוי מוכחשים ואין לומר דלא מקרי הכחשה כיון דלעדות שניהם הוי גדולה ודמי למה שכתב הריב"ה וז"ל כתב א"א ז"ל בתשו' אם שנים מעידי' שמת אם יש הכחשה בדבריהם נושאי' את אשתו כיון ששניהם מעידי' על מיתתו ע"כ הא ודאי לא דמי דעדות אשה שמת בעלה הקלו. ועוד דהתם אין אנו צריכי' אלא לעד א' לבד וכל אחד לבדו נאמן אבל בנ"ד אנו צריכים השני עדי' וכיון שמכחישי' זה את זה אין כאן עדות עוד יש כאן שני עדי' נגד כל אחד מהם עדי הקטנות עם עדות קלקי מכחישי' שניה' לעדות רבי יצחק נחמיאש שאינו כמו שהוא מעיד וכן הם כנגד קלקי באופן שכפי מה שחקר ודחה הח' נר"ו רואה אני לקיים מ"ש בפעם הא' שודאי עדות גדלות ליכא ועדות קטנות איכא ובחזקת קטנה היא ומיאונה שמיאנה הוי שפיר מיאון ואינה צריכה ממנו גט אך עתה נשארו קידו' ב' קדו' ודאים דרבנן כיון שגדלה ולא מיאנה ומה שנתקדשה לג' דאמרי הן הן קדו' הן הן מיאוניה היינו אם נתקדשה ועדיין קטנה אבל השתא שהמתינה עד שגדלה גדלו הקדו' עמה וכיון שעדיין לא נבעלה מן הב' לא הוו קידושי שני אלא קידושי' דר' ותפסי קידו' ג' מן התורה וצריכה גט מן הב' מדרבנן וצריכה גט מן הג' מן התורה והדין לפי מ"ש שאם יגרשו האחרונים תהיה מותרת לראשון וזה לפי דרכי אך אמנם לפי דעת הח' הפו' נראה שלפי דעתו יש עדות קטנות ועדות גדלות אפי' לא' איכא לספק איך הוא מסכים להתירה לראשון בגירושי הב' כיון שמן הדין צריכה גט מן הא' למה לא נחוש שמא יאמרו גרש זה וקדש זה וחזר זה לישא גרושתו משנתקדשה אך לדידי' ניחא דכיון שהיא אינה צריכה גט כלל מן הא' נמצא שיצאה במיאון מן הדין הגמו' והיוצאת במיאון ונשאת לאחר מותרת לחזור לראשון אחר גרושי ב' ולענין הכפייה לדעתי איני רואה מקום לכפות בשום טענה לדידן דקי"ל כר"ת ודלא כהרמב"ם הא' אין בו כפייה כי אינה צריכה גט ממנו והב' אין בו כפיה כי שכשקדשה הוא כבר יצאה מן הא' קודם לכן במיאון הג' יכול הוא שיאמר ולמה קבלה קדוש' ממני ומי הכניסה ליתן אצבע בין שיניה והרי היא היתה גדולה כשקדשתי' ולא גרע זה מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות על משנה הפוסק מעות לבתו כו' כתבו הרמב"ם זכרונו לברכה האשה הפוסקת מעות לבעלה ולא הגיעה ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות והדברים ק"ו ומה זאת העניה שחשבה תוכל לתת מה שנדר אלא שהזמן בגד בה עם כל זה אין כופין אותו לפוטרה או לכונסה לפי שהיא נתנה אצבע בין שניה זו שהיתה קשורה מי הכניסה להתקדש שהרי ברצונה הגמור קדשה ושכבר היתה גדולה ואינה יכולה לו' קרובי הטעוני א"כ תפייס לשני ברצי כסף עד שיגרשה גירושין גמורים כיון שמן הדין כבר אסורה לשני עכ"פ ואם היה מקום לכוף לפי שעשה שלא כראוי היה ראוי לכוף לב' שעשה שלא כהוגן לקדש קטנה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' אישות וז"ל וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה ועל כן זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו ואמרו לא ישפוך אדם מים ואחרים צריכים כ"ש שמי בורו אסורים שלא ימנע טוב מבעליו:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שו"ת מהרשד"ם: אבן העזר]]