עריכת הדף "שו"ת מהרי"ל/עב" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''שלמא''' רבא לכהנא רבא. אשלי רברבא מהר"א כ"ץ. מה שכתבת שיש לחלק בין בעלה עמה לענין רצון כבר כתבתי לך דעתי על זה: ומה שכתבת שאין לסמוך על התשובות אדרבה הלכה למעשה הוו וילפינן מינייהו טפי מדברי הפוסקים שלא היו בשעת הוראה כדאיתא ביש נוחלין ומשום הכי גרסינן בתלמודא בכמה דוכתין והלכה למעשה. וכן בא"ז כמה זמנין להודיע שאין כאן ספק וגמגום והתשובות שפסקו על המעשה היינו הלכה למעשה וכל רבותי שאחר התלמוד כולהו מייתו מתשובות דקמאי. ואנן יתמי דיתמי כ"ש וכ"ש: ומה שכתבת דלבני אוסטריי"ך כל יסודם לפי א"ז לא כי היה רגיל בחומרות טובות ובכמה דוכתי' שיטתיה כרש"י ומנהגא דלא כוותיה. וכ"ש השתא שזכיתי לראות בתשובת שלא כתב אלא שלא לכוף את האיש אבל לא כתב לאסור ובאותה תשובה עצמה צריך לומר דעתו כרבוות' שהזכיר וכתב להם ובטל להם דעתו אם כן הני רבנן בתראי הרא"ש והר"י דאסהידו דמנהג להתיר ודאי בעקבות הראשונים אזלו שחלקו על הא"ז כדמשמע לשון תשובתו ולא חזינן דהודו לו. דאם כן היה כותב גם כן בחיבורו כמו שכתב בכמה דוכתא לשון מסכימיו ודאי מי שבא להחמיר כא"ז פשיטא דלא נכוף נגדו. אבל הכא להקל רבותא דהיתירא עדיף וכל שכן דנוכל לומר דא"ז מודה בנדון דידן כדפי' כבר. ומה שכתב הא"ז דע"י נפשות פרכינן לחומרא. הא כתבתי כבר דהני לאו ע"י נפשות הוו דלא הוו יודעות שהיו מסורות בידם להריגה וא"ז גופיה כתב שהיה דינם נגמר להריגה כמו שראו באחרונה: ומה שכתב' דבגוף שבוי' לא מקילינן. הא אמרינן הפה שאסור הוא הפה שהתיר בשבויה הקילו. ופ"ק דקידושין אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה כו' גבי עדי' בצד אסתן כו'. ופ' אלו נערות שבויה מינטר' נפשה הא ודאי דהערות ג"כ לא מקילינן ביה דצריכי' להעד שלא נטמאת כמו התם שראוה מת ממש כו'. אבל כל מה דמצינו להקל בשבייה מקיליגן בה בין לענין עדות בין למיתלי דלא נטמאת דחד טעמא היא משום דאין אוסרי' על הייחוד מדינא אלא חומרא וגזירה דרבנן בעלמא היא ואית לה חזקת היתר וכה"ג אמרי' בתחומי' דהוה להחמיר על ד"ת וכל מה שיש להקל מקילי' ביה כיון דהגיף הוי איסיר דרבנן ה"נ איסור' דרבנן אבל עדות אשה הא דמקילי' ביה משו' עיגונא דסמכי' אאשה דייקא ומנסבא הילכך בגוף הערות מחמירינן שיעיד שמת יראי משום חזקת אשה וחומרא דאשת איש אפילו הכי לא אזלינן ואסרינן אע"ג דרובן אינן נמלטין ובשבויה גירס' ר"ח פרכינן ותלינן לקולא בההיא דדילמא ערק' חד מינייהו. והתו' פי' נמי דבחנם דחק רש"י לפרש הילכת' כר' יוסי ואפי' אבל ב"א הכא שרי ומה לי להאריך בזה ואי הוו הפלוגתות שוות אפשר דנימא בשל סופרים הולך אחר המקיל כ"ש דבתראי נינהו ונקבל עדותן לקרב: ומה שכתב א"ז דסבר' מינסב נסיב לה איפשר דבהאי עובד' דידן הואיל ומזלזל בהו כולי האי וכ"כ מאוסות בעיניהם דליכא למיחש להכי מה שאין כן בההיא עובדא רשעת הזעם היו כרגע ספו תמו לפי חרב ולא מאיסו באנפייהו ולא מרדו בקבלת יסורין כי הכא. ואותן שלא המירו כבר כתבתי דשמא היתה דלא היה רשאי להמיתם. כמו שבור חביות ושמור יינה. וסכרה שלא ברצון המושל עשה וכל שעה הית' מצפה לתשועת השי"ת ולא ידעה מה נעשה בחברותי' ואע"ג דהפקירו קצת מהן מ"מ מאיזו טעם תתרצ' ולא הפקירו אלא להתעולל ולא להרוג: ומה שחלקת דחזקתה היתה מסייע וצפד עורם וכל הני. והכא איפכא. אדרב' הכא איכא רוב גוים פרוצים בעריות וגוי ודאי בעל ורוב' עדיף מחזקה: ומה שכתבת אמאי לא מבטלינן חדא דבמחבא ברוב לא מיבעי' אי נימא דבריה הוי ולא בטלה מדאוריית' כדמוכח ריש ב"מ בתו' אלא אפי' אם ת"ל דלא הוי ברי' נרא' דהוה קבוע דעל שעת האיסו' דני' כדפי' התו' פ"ק דכתיבו' ואותה שעה שנחבאה היתה קבוע ושוב לא תבטל. ועוד כיון דאיהי אמרה נחבאתי וברי לה אין כאן ספק לבטל דחברותי' אין נאמנו' עליה דנוגעו' בדבר דכל חד אמר' נחבאתי כדי לטהר עצמה. ולא דמי לנסקלין בנשרפי' דב"ד מסופקים וצריכים לגמור הדין לפי הרוב אבל הכא נאמנת על עצמה והכהן סומך עליה כיון דאין עד מכחישה. אבל טעמא דקבוע צ"ל אמאי מתירין סלתות של גוים דמקצת מחמיצים בשמרים וכן ברוב מבושל לבני מלכות אחרת שנוהגי' איסור ע"י דמקצתן מחתי' בגחלים צ"ל דקוני' במקום הקביעות: ומה שכתב' בהני דנהרגו מתוך רשען דמיקרי קדוש וחסיד אין ה"נ קרא נמי כתיב נתנו נבלת עבדך וגומר ומוקמינ' בהני דנהרגים מתוך רשען וכל ישראל קדושי' הם וצנועי' לענין עריות היינו דמחמרי אנפשייהו טפי מדינא כדמוכח פ"ק דכתובו' ופ"ק דנדה: ומה שכתבת גוי קדוש. אמנם כן ידעתי כשכתבתי שיש לטעות בדברי אלא שלא חשתי לבאר לנבון כמוך דודאי בכולהו לישנא תוכל להערים ולומר מצרית אדומי' וכה"ג על שם האומות וישראלים נמי מקרו הכי כמו אוריה החתי צלק העמוני חנן המצרי וכאלה רבות וישראל נקראין משיחי השם כמו ובמשיחי אל תריעו וכה"ג בכל לשון תוכל להערים ולכוון תן לחכם ויחכם עוד. אבל אי הוה שרי לומר בלא לב שרוצה להפך לדתם גם האנשי' היו יכולי' להנצל ע"י כך וחליל' וחס כמ"ש כבר ואפילו אותה הערמה אוסר הרא"ש כיון דבפיו סתרו אף על גב דלבו לשמים. ומה שהבאת מפסקי מהרי"ח מה הוצרכת' לכך אליבא דרבא פריך ופלוגתא מפורשת היא פרק בן סורר. והירושלמי לית ליה דרבא דאם לא כן גם האיש יעבור בפי' שלא ליהרג ועוד מאי ראיה מייתי מא"ז דשרי למימר כן. דלדידן דקיימא לן כרבי יוחנן דבהני תלת אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור. ומה זה שהארכת על אלך ואעבוד דכל זה לא דמי להכא כיון שהגוי מכריח לאמונתו כשהיא מתרצה הרי קבלה עליה אף על גב דמחוסרת מים דכשהיא מקבלת אותן עדיין אינה עובדי' אלא קבלה ונימוס הוא ומה לי הך קבלה ומה לי הך ודמי ממש לאבה ושמע אבל אלך ואעבוד עדיין לא עביד ולא קבל אף על גב דהני אונס לא לחייבו מיתה קאמינא אלא דעובד ע"ז באונסין ודינו הוא ליהרג ולא לעבור. ואפילו ערקתי דמסנאי בשעת השמר או להעביר על דת הלכך חמיר לה לכפות טפי מעריות ויצרא דע"ז נכיס ליה ולא דעריות: ומה שכתבת דבהדיא אסרתי הכהנות כו' אנא השבתי לך על שהבאת מתוספות פרק קמא דקידושין דמקשינן צנועות לישתרי. ותי' דאין אם מכירין וההוא לכהונה מיירי: וכתבת דהני ודאי צנועות נינהו על זה כתבתי דלא מיקרי צנועות כיון דלא מחמירין כל שכן שהיתר גמור הוא כיון דקרקע עולם היא אבל אי הוה ידעינן דצנועות היו אפילו לכהונה הוו שרי כדמוכח ההיא קושיא דתוספות ולא כאשר כתבת שיכול' דצנועות מסרי נפשייהו: ומה שכתבת ממציא עצמה לכך. לא ידענא מאי ניהו. דאינם ושבוי' מלכות ודגנבי גנבי מ"ש מהני וכן אונס דאסתר אטו לא הוו כל הני ממציא עצמה על ידי אונס. ואיש היינו טעמא דאין קשוי אלא לדעת. ומה שכתבת דהוו לי' למימר אונס שריא אי דייקינ' כולי האי לא גמירנא בכמה דוכתי' אמרי' אונס דישראל מישרא שריא וכי מעיינת בההיא שמעתא תמצא שאין הפי' אלא כך דאונס שריא לבעלה מוהיא לא נתפשה והיינו צניעות דידה משום שנאסרה על בעלה ומרוב צניעותה דקשה בעיניה ביאה האוסרת על בעלה מסרה נפשה כלו' מסרבה טובא ואתי' לידי סכנה דאל"כ נדרש להו דאיסורא ליהרג כיון דקרקע עולם היא למקצת רבותינו דאסרו ליהרג במקום שמותר לעבור אלא פי' כדפרי' דמסרה נפשה כלומר שמסרב' ואינה עושה כרצון ההגמון ואתי' לידי סכנה וכן דעת התו' דכתובו' בפ"ב דצנועות מסרי נפשייהו ומכח זה לא שכיח דבעיל ואזלי ליה רוב דרוב עובדי אלילי' פרוצים: ומה שכתבת מנ"ל לחלק דכפירת דברים חמיר לאינשי טפי מגילוי עריות תא חזי מר האיך הפליג הרא"ש לאסור ההוא דגוי היה ופוק חזי מאי עמא דבר כי מקבל ע"י אונס פרשי מינייהו ומיינם וחשיד לכל מילי ושמצה בקמיה לדורי דורות. מה שאין כן לא בגילוי עריות ולא בחילול שבת ולא בשום עבירה ואמר מר כל המודה בה כאלו כו' ודברים שבלב לא סמכינן עלייהו לענין ע"ז מידי וחוזר תוך כדי דבור לאו כדבור דמי בע"ז והפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוון לבזוייה וכן למרקולי' אף על גב דמכוון למירגמיה אלמא דלא אזלינן בתר כוונה. ובגילוי עריות אמרינן גדול עבירה לשמה כו'. ומה שכתבת דמאחר נינהו נחשביהו צניעות הלא כתבתי לך שלישי' דאין זה שום הוכחה לצניעות דדינא קעבדי והא חזית מה שכתב הרא"ש בתשובה ששלחתי לך והתוספות הקשו בצנועות דחזינן בהו דמחמירי בעריות ובאיסורי ביאה טפי מדברי תורה כגון פרושות מלדבר עם אנשים ומתרחקים מן הכיעורים ומן הייחוד בימי נדותן וא"ה משני דילמא לאו צנועות כ"כ נינהו למסור עצמן:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>