עריכת הדף "שו"ת מהרי"ט/א/קיג" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ברושא.

שאלה ראובן נשא אשה ואחר שנשאה נודע שיש לו חולי הנופל רחמנא ניצלן וחשבה אשתו אולי מקרה הוא כי לא הכירה בו ולא היה לה ולא לאביה ידיעה מזה החולי בשום אופן רק אחר שנשאת אליו הכירה בו ושתקה מפני הכבוד באומרה אולי יקל החולי מעליו ולזאת הסיבה סבלה ויהי אחרי כן הכביד החולי עליו יום יו' עד שלא תוכל שאתו וכראות' כי רב מאד מחלהו פירשה ממנו ואפילו הכי מפני הכבוד היתה דרה עמו בבית חמיה ואחרי כן הכביד החולי עליו עד שיצא מדעתו ובא ראובן משטותו ורצה לחנוק את אשתו בפני עדים שראו הדבר וכמעט שאשתו מהצער שלקח' ושנבעית מפניו לקחו אותה עילופי' והיא כמעט חולה ופניה לא היו לה עוד והלכה לבית אביה זאת ועוד כי ראתה שמיו' שנשאת לו היה סמוך על שלחן אביו ומפתו יאכל יען הוא לא היה כדאי להביא טרף לביתו כי יפול הנופל ממנו והוא גבר לא יצלח בימיו ועל זה אבי לאה תבע מאבי ראובן שיהיה מרשה בעד בנו שיתן מזונות ללאה בתו וענה ואמר אני לא הייתי זן את בני מעולם בעד קרן שהיה לו אצלי כי אם בעד השירות שהיה משרת אותי וכעת איני חייב לפרנסו אלא תמכור בתך תכשיטיה ובהם תתפרנס או תבא בתך אל ביתי יורנו המורה לצדקה אם תזכה לאה אשת ראובן במה שאומרת שאינה יכולה לסבול חוליו ושטותו ועוד שהיה מקחה מקח טעות שלא ידעה ולא הכירה מעולם בזה החולי זאת ועוד שמפחדת פן פתע פתאום בחליו הקשה ובשטותו יחנוק אותה כאשר בקש לעשות לה בפני עדים והוא אין לו על מה לסמו' יורנו פרטי הדין אם עולה הדין לכוף את ראובן שיגרש את אשתו. ואם תמצא לומר שאין כופין אותו לגרש אם יכולה לאה לקחת כל הנכסים שנמצאים אתה בין מנדוניתא שהכניסה לו בין התכשיטין שנתן לה בעלה וללכת אחר אביה לעיר אחרת שתהא נזונת אצלו ויושבת בצלו כיון שאין בנדוניתא ובנכסים הנמצאים אתה כעת כדי הנדוניא שהכניסה לו בעת הנשואי על הכל ילמדנו נפלאות מתורתו ושכרו יהיה כפול ומכופל מן השמים.

תשובה אשה זו באה מחמת שתי טענות אחת ממה שהוא נכפה והב' שאין יכול לזונה ולפרנסה כדת הנשים ונכפה הרי הוא בכלל מה ששנינו כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים ובפ' מומין אלו חשיב בהדי מומי כהנים נכפה אפילו אחת לימים ובפ' המדי' אמרינן נכפה כמומין שבסתר דמי אלמא חשיב מום לגבי נשים אבל לגבי האיש נסתפק ראבי"ה כדהביא המרדכי בפרק המדיר וז"ל כתב ראבי"ה אע"ג דנכפה לגבי אשה מום הוי אין משם ראיה להחשיבו מום גבי איש דאשה בכל דהו ניחא לה ותדע מדלא קתני נכפה גבי מומין ואין בידינו לכוף בלא ראיה ברורה וגם לא לכוף אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה כך שמע ראבי"ה משם אביו רבינו יואל הלוי עד כאן אלא שמצאתי להרא"ש ז"ל דפשיטא ליה דנכפה לגבי איש מום גדול הוא וכופין אותו להוציא ממה שכתב בתשובותיו כלל מ"ב על ראובן שנשא אשה ונודע שהיא נכפת אם יכול להוציאה בגט ושלא לחוש לחרם רבינו גרשום ז"ל והשיב הרא"ש ז"ל כי לא יתכן שבתקנת הגאון ז"ל יפה כח האשה מכח האיש שאפילו נולד מום זה באיש אין אנו אומרים יכפנה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתוב' ואם נולד באשה יכפהו להיו' אצלה ולפרנסה השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא אשה שמתגרשת בע"כ לא כל שכן זה תורף דבריו ועוד האריך יעויין שם. ובתחלת דבריו כתב ורבינו גרשום מאור הגולה פירש בתשובה א' דנכפה הוי מום גדול וכתב הוא ז"ל ובאשה אמרו חכמים נסתחפה שדהו ואם בא לגרשה צריך לתת לה כתובתה עד כאן דבריו. ומתוך לשון הגאון שאמר הוי מום גדול משמע דלגבי איש מיירי דאלו לגבי אשה אפילו במומין קטנים יוצאה ובאיש הוא דמפליג רבן שמעון בן גמליאל ואמר במה דברים אמורי' במומין הקטנים אבל במומין הגדולי' כופין אותו להוציא ואפילו לרבנן דרבן שמעון בן גמליאל דבניסמת עינו ונקטעה ידו אין כופין בסומא משתי עיניו ונקטע משתי ידיו כופין כדכתב הרא"ש שם בפרק המדיר ועוד מוכח ממה שסמך הרא"ש לדברי רגמ"ה ז"ל ואמר ובאשה אמרו חכמים וכו' אלמא אין דברי רבינו גרשום ז"ל אמורים אלא באיש. ועוד אי במומין דאשה הוה מיירי וכי לזו הוצרכנו לרבינו גרשום ז"ל והלא משנה שלמ' שנינו כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים וגבי כהנים בבכורות תנן נכפה אפילו אחת לימים ועוד בפרק המדיר אמרינן בהדיא דנכפה חשיב כמומין שבסתר אלא ודאי לא הוצרך הרא"ש ללמוד מדברי רבינו גרשום ז"ל אלא לענין מומין דאיש. ועוד כתוב שם תשובת רבינו יצחק בר מאיר שהרא"ש ז"ל שאל מאתו תורה על הדבר ההוא והשיב שאין מום גדול כנכפה שהרי בפרק האומנין מדמה נכפת לשוטה ושעמומית וכתב בסוף דבריו ומצאתי בירוש' מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ודלא כרבינו יואל ז"ל שמסופק בדין נכפה אחר שלא מנה אותו עם שאר מומין דפ' המדיר עד כאן לשונו וטעמו ז"ל דאין ראיה ממה שלא מנה אותו עם שאר המומין דהא עדיפא מינה חשיב התם כגון ריח הפה כל שכן נכפה שיש בדבר סכנ' כדמוכח בדברי הרא"ש ותדע שהרי בירו' אמרו לענין האומר איני זן דכופין להוציא מקל וחומר דריח הפה אלמא אין ראיה ממה דלא חשיב במתניתין.

והא דכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ג באותה שהיתה טוענ' שבעלה מטורף וטפשות מתוספת עליו מידי יום יום ואביה היה עני ומחמת דוחקו השיאה לו וכסבורה היתה שהיא יכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה לקבל כי מטורף הוא ויראה פן יהרגנה בכעסו וראובן משיב הכרת בו מקודם לכן וסברת וקביל' גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם והשיב איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכוף עליהם לגרש כי אין להוסיף על מה ששנו חכמים בפ' המדי' עד כאן דבריו ותשובה זו לא פליגא אתשובתו שבכלל מ"ב דהכא לא הוי מחמת חולי אלא שאומרת שהוא מטורף וטפשות רבה עליו ורגזן וראובן משיב שאינו מטורף רק שאינו בקי בטיב העולם ודבר זה אפילו כפי דברי האשה לא חשיב מום אלא תרבות רעה וחסרון דעת תדע דודאי לגבי כהנים לא חשיב מום אלא שוט' גמור ונכפה אפילו אחת לימים חשיב מום בהדי שאר מומין ועוד דחשיב סכנה להדבק אתו כדכתב הרא"ש והא דכתב כאן דאין להוסיף על מה ששנו חכמים בפרק המדיר נכפה לאו הוספה היא דמקל וחומר דריח הפה אתי כיון דהוי חיי נפש וכי היכי דשייר הא דהאומר איני זן שייר נמי נכפה.

והשתא כיון דלרגמ"ה ושאר רבוותא פשיטא להו דכופין לא חיישינן אמאי דמספקא ליה לרבינו יואל ז"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי ועוד דאיכא למימר דאי לרבינו יואל חזי ליה תשובת רבינו גרשום כדחזי ליה להרא"ש ז"ל הוה פשיטא ליה כדכתב מהר"י קולון ז"ל בתשובותיו שאם נמצא לפוס' אחרון הפך ממה שנמצא לפוסק ראשו' גדול אם אין דברי הראשון כתובים על ספר מפורס' דילמא אם היה רואה דבריו של ראשון היה חוזר בו והביא מההיא דפרק מציאת האשה גבי האחין ששעבדו דאמרן רבי יוחנן בין מכרו בין משכנו אין מוציאין לפרנסה ולא למזונות ומבעיא לן שמיע ליה לרבן יוחנן הא דר' דאמר מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ולא מקבל ליה או דילמא לא שמיע ליה ואי שמע ליה הוה מקבל ליה.

ועל טענת המזונות שהיא טוענ' שאינו יודע להרויח ואביו אמר כי אינו רוצה עוד לפרנסו אלא אם כן תבא אל ביתו בזה יש לדון מהא דאמרי' התם בס"פ המדיר אמר רב האו' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופליג עלה שמואל עד שכופין אותו יכופוהו לזון ופסק הרי"ף ורבינו חננאל כשמואל אבל הרא"ש ז"ל כתב שבה"ג פוסקים כרב וכן מסתבר שאשה בושה לבא לבית דין בכל פעם ומיהו ה"מ דיש לו ואינו רוצה אבל כגון זה שאין ידו משגת איכא למימר שאנוס הוא ומה בידו לעשות ובהא כ"ע מודו שאין כופין ואיכא למימר נמי דבהא כ"ע מודו שכופין כיון דידעינן דלא מצי קאים בספוקה כלל דע"כ לא אמר שמואל עד שכופין אותו לכתובה יכופוהו לזון אלא דיש ספק בידו לזון אבל זה הרי אנו יודעי' שאינו יכול לזון וכבר פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות וזה לשונו ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכ' לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו חוב עד שתמצא ידו עכ"ל וכתב הרב המגיד שכן היא סברת הרשב"א ז"ל. אלא שהרב מהר"י קארו ז"ל כתב שם בשם רבינו ירוחם ז"ל שתמהו על הרמב"ם ז"ל למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה להוי כמו ב"ח שאין לו וכתב ז"ל דיש לתמוה על תמיהת' דמה ענין זה לזה דבב"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שא' מתנאי הנשואין הוא המזונות אם אין לו במה לזון עד כאן דבריו.

והנני יוסיף להפלא הפלא ופלא דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעב' עברי או שיעבוד עבודה שהיא זרה לו הרי אמרו האו' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתוב' וכ"ת שאני הכא דאניס ומזל' גרם א"כ גם בנפל' לו מומי' גדולי' כגון שנסמ' בשתי עיניו או נתקטעו שתי ידיו או שנעש' מוכ' שחין ובעל פוליפוס אנוס הוא ונימא מזלה גרם והרי שנינו בהם כופין אותו להוציא וכדכת' התוס' דליכא למימר באש' נסתחפ' שדך שהבעל אינו שדה של אשתו והיינו טעמא דהאשה היא שדה של בעל לפי שעל ידי כתובה זוכה בה כל זמן שהוא רוצה יוציא ויתן כתוב' ועכשיו שנולדו בה מומין נעשה כאילו נסתחפ' אותה כתובה שכת' לה ואם בא לגרשה יתן לה כתובה שחייב על עצמו אבל האשה לא נתחייבה כלום לבעל אלא גופה עצמ' הקנת לו ע"ת שיזונה עכשיו שאינו זונה יוציא כמו נולדו בו מומין שע"מ כן לא נישאת לו ותדע דבירושלמי עבי' קל וחומר אם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן וריח הפה שכופין עליו לאו בשנולד לאחר שנישאת הוא ואעפ"כ אומרת לו על מנת כן לא נשאתי לך במזונות שהן חיי נפש לא כ"ש.

ואני רגיל להקשות מההיא דאמרי' בפ' במה אשה דף ס"א אמר רב יוסף השת' דתנן הכי ואמ' רבי יוחנן הכי דעב' הכי עבד ודעבד הכי עבד ואמר ליה אביי דילמ' רבי יוחנן הא מתנית' לא שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה והדר קאמר אי נמי שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה שמעינן מינה שיש לחלק דההיא ברייתא אפשר דלא מתני' בי רבי חייא ורבי אושעיא ולכך יש לומר שחלק עליה לומר דמשבשתא היא אבל הכא מסתמא לא היה חולק על רבי שאמרו הא משמו בפירוש וברי' פ' המנחות והנסכים אמרינן אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודים אותם אלא למזבח וכי הוה הדר ביה ומסי' מלמוד' לא הוה שמיע ליה ולא הדר ביה משום דההיא ברייתא מתניא בי ר' חייא נמי הוה מספקא לן מלתא אבל השתא דאיכא טעמא לא מספק' לן כלל ובפרק קמא דגיטין גבי הא דאמר רבי יצחק שתים כותבים שלשה אין כותבים אמרינן במתניתא תנא שלשה כותבים ד' אין כותבים ופסק בעל הלכות גדולות כר' יצחק אע"ג דפליג אמתניתין דיודע הוא שאינה עיקר ולא אמרי' ברייתא לא שמיע ליה משום דמתלמודא מוכח שעושה עיקר דרבי יצחק דאמר אטו מאי דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא וכו' ובפ"ק דחגיגה גבי סימני שוטה אמרינן אי שמיע לרב הונא הא דתניא איזהו שוטה וכו' ומבעיא לן מכולה מילתא הוה הדר ביה או דילמא מההיא דבעי ליה לבד הוה הדר ביה ולמדנו ממנו חידוש אחר דלא מבעיא דמההיא דהוי איפכא ממילתיה איכא למימר דהדר ביה אלא אפילו ממילתא אחריתי אף על גב דאיכא ליפלוגי בינייהו כיון דסתיר למקצת מילתא הוה הדר ביה מכולה מילתא וכל שכן כאן שרבינו יואל לא נחלק אלא נסתפק לפי שלא הוזכר בגמרא ואילו ראה תשובת רבינו גרשום לא היה מסתפק בכך אבל אם לא היה טעם לחלק היינו אומרים דאי שמיע ליה הוה הדר ביה משום דההיא ברייתא מתניא בי רבי חייא אי נמי הוה מספקא לן מילתא אבל השתא דאיכא טעמא לא מספקא לן כלל ועוד אפילו תימא דדמי לבעל חוב ב"ח כי האי גוונא כיוצא בו הוא דנהי דלמזונות דעד השתא חשיב כב"ח שהעני שכבר נתחייב בהם אבל לגבי מזונות דמכאן ולהבא יכולה שתאמר איני רוצה שתהיה בעל חוב שלי בהם כיון שאין לך במה לפרוע הא למה זה דומה למי שהשכיר בית לחבירו בשנים עשר דינרים לשנה בדינר לחדש לפרוע בכל חדש וחדש והרי הוא עני שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא וכי לא יוכל לומר לו צא מביתי שעל מנת כן לא השכרתי לך ולמה תתחייב במה שאין אתה יכול לפרוע ואם היית ב"ח אחר פשיטא שאינו יכול להוציאנו מבית דירה שלו שהוא דר בה עד י"ב חדשים דומיא דכסו' דתנן בערכין מניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש דדרשינן ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך. אבל אצל ביתו נרא' דבר פשוט דמצי מסלק ליה שלא השכיר לו אלא על מנת שיפרע לו חדש בחדש. ותו לפי דבריו דכי היכי דבב"ח לא כייפינן ליה אף בבעל לא כייפינן ליה להוציא מטעם דרב דאמר האומר איני זן ואיני מפרנ' כופין אותו להוציא דמה ענין יציאה אצל מזונות יהא כב"ח ויכופוהו לזון כמות שהוא חייב ואי מטעם דלא מצי קאים עמיה בכל זמנא בדינא ודיינא כייפי' ליה אלא מעתה ב"ח שחייב לחבירו ק"ק זוז לפרוע לו בכל יום זוז אחד ואומר איני נותן יכופוהו לפרוע כל חובו בבת אחת משום דלא מצי קאי בדינא ודיינא עמיה הא אין עליך לומר אלא אשה שאני שלא נשאת אלא ע"מ שיזון ויפרנס בשופי ומתוך שיושם במשפט כל בני ישראל הכשרים אף אתה אומר אם עני הוא ואין ידו משגת שעל מנת כן לא נשאת ויפטרנה בגט.

ועוד הרי אמרו אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי ושלא לזון את אשתו אינו רשאי ותניא בסוף פרק קמא דגיטין יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירו' וחכמי' אומרים הרשות ביד רבו ומפרש לה התם כגון דאמר ליה צא מעשה ידיך במזונותיך ובשני בצורת לא ספיק רבן שמעון בן גמליאל סבר או פרנסני או הוציאני לחרות דחזו לי אנשי ומרחמי עלי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי מרחים אלמא אי לאו הך טעמא אף על גב דיהיב ליה מזונות דבכל יום כיון דלא ספיק מצי אמר ליה או פרנסני או הוציאני אף על גב דאי לאו שני בצורת אסיקנא התם דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך לפי שימצא מרחמים כשיחזור על הפתחים מכל מקום בשני בצורת אי לא שכיחי מרחמים כולי עלמא מודו דאינו יכול כדכתבו התוספות והוא יכול לומר לו הואיל אי אתה נותן לי סיפוק למזונותי הוציאני לחירות קל וחומר באשה שתאמר או פרנסני כתורה או גרשני ואמצא מי שיפרנסני דאין לומר באשה שתחזור על הפתחים דלאישות ניתנה ולא לזילזול הילכך נראה בעיני שאין לפקפק בדינו של הרב ז"ל מאחר שלא מצינו לאחד מן הפוסקים שנחלק עליו בפירוש והא שהביאו התוספות בפרק אף על פי משם רבינו תם שנחלק על הר' אליהו שהיה אומר שאדם מחוייב להשכיר עצמו לעשות מלאכה לפרנס את אשתו דממס' כתובתה נלמוד שכותב אפלח ואוקיר וכו' ואומר רבינו תם דלא מחייב וההיא דאפלח ואוקיר לאו היינו שכירות אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו. וכן כתב הטור בסימן ע' בשם הרמ"ה דחייובי למעבד לא מחייבינן ליה לאו למימרא דשבקינן לה הכי שתהא מתכוונת והולכת תחתיו אלא כופין אותו ויגרש ויכתוב עליו הכתובה בתורת חוב לכשתמצא ידו כדכתב הרמב"ם ז"ל כיון דלדידהו לא מחייב להשכיר עצמו לזונה יוציא בגט.

ולענין הכפיה הרי הראשונים נוחי נפש נחלקו בכל אותם שאמרו יוציא ויתן כתובה אי כייפי' במילי או בשוטי וכמו שהאריכו התוס' בריש המדיר שר"י הוכיח מכמה מקומות שכל מקום שאמרו יוציא כייפינן בשוטין דבדברים לא יוסר עבד ורבינו חננאל הביא מהירושלמי דכל הנך יוציא דמתני' אין כופין אלא היכא דמפרש בהדיא כופין מדאמרינן בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות אמר שמואל תנינא המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' שמענו שמוציא שמענו שכופין. אבל מדברי כלם נשמע שבמקום שאמ' כופין כייפינן בשוטין ועל ידי הגוים. וגבי מומין דאיש דתנן ואילו שכופין אותו להוציא פרכינן אמאי לא תני בהדייהו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ומשני רב נחמן לא קשיא הא במילי הא בשוטי פי' אפריה ורביה במילי ומתקיף לה רבא בדברים לא יוסר עבד וקיימא לן כרבא אלמא בכל מה שאמרו כופין בשוטין הוא דאמור ואם נכפה בכלל מומין דאיש ועדיפא מנייהו כדכתבי' לעיל הרי שנינו בהם כופין.

וגם לענין מזונות מפרש בהדיא בגמרא דכפיה היא מדאמר שמואל עד שיכפוהו להוציא יכופוהו לזון ורבינו חננאל גריס בהדיא במילתיה דרב כופין אותו ויוציא ויתן כתובה. והרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ג סימן ד' האריך בזה והוכיח דכל כפיה בשוטין היא דבפרק אע"פ פריך למאן דאמר דמודר על אשתו היינו שאמר איני זן ואיני מפרנס מהא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כלומר כיון שהדין כך שיוציא ויתן כתובה מאי קאמר במתניתין דמוסיפין לה על כתובתה מאי תוספות שייך הכא כיון דצריך לגרש לאלתר ואי כפיה הויא במילי מאי פריך דלמא כגון שלא רצה לגרש בכפית דברים ובהא קתני דמוסיפין לה על כתובתה אלא שמ"מ כפיה דשוטין בין ע"י ישראל בין ע"י האומות כאותה ששנינו בשלהי גיטין גט מעושה בישראל כשר ובגוים חובטין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומרים לך עד כאן דבריו. ובמרדכי בשלהי גיטין הביא מירושלמי דאמרי' התם גוים שעשו כמעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס ומתני' אמרה כן ובגוים חובטין אותו ואומר לו עשה מה שישראל אומרים לך פירוש היכא שהגוים מכריחין ומעשין אותו ליתן גט כמעשה ישראל כלומר לעשות כדייני ישראל כיון שהדיינים ישראל והדין אמת כגון איני זן ואיני מפרנס כשר ומתניתין אמרה כן עד כאן לשונו.

אלא שיש לפקפק בנדון דידן שחמיה אומ' לכשתבא לביתי אזונה כמו שהייתי זן אותה בתחלה אם כן אין כאן טענת חיי נפש שהרי יכולה לגלגל עמו בבית חמיה כמו שהיתה מגלגלת עמו עד עכשיו. איברא שאין האיש יכול לכוף את אשתו שתדור בבית אביו עם קרוביו וקרובותיו וגם לא שתהא נזונת על יד אביו וכאותה שאמרו בירושלמי בפ' המדיר דפריך ויעמיד פרנס ומשני רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והתנן המשרה אשתו על ידי שליש כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה אי בשלא קבלה עליה אפילו יום אחד לא יעמיד מגלגלת עמו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו עד כאן אלמא בשלא קבלה עליה לא מצי כייף לה ושלשים יום מיהת היא דמגלגלה בהדי' שמא ימצא פתח יתר מכאן יוציא ויתן כתובה. וכאן אינה צריכה להמתין אפי' שלשים יום שאין לה פתח תקוה שתהא משמרת לו ומכל מקום נהי דלא מצי כייף לה אלא אמרינן ליה שיוציא ויתן כתובה וכפיה במילי וקרינא ליה עבריינא אבל לכופו בשוטין כדין האומר איני זן ואיני מפרנס לא כייפינן ליה.

ועדיין יש לבעל דין לומר דשאני התם שאף על פי שעברו שלשים יום ולא מצא פתח לנדרו מיכף לא כייפינן ליה לגרש שעדין אפשר שימצא פתח לנדרו הילכך מגלגלין עמו לכופו על הכתובה וכופין במילי על הגט שמא מתוך כך ימצא פתח לנדרו אבל היכא דאין ידו משגת ואנו יודעים שאי אפשר לו לזונה אם לא יהא על ידי פרנס והיא אינה מתרצית בכך הדין נותן לכופו מיד לגרש. ותדע לך דיש לחלק בכי האי גוונא דבס"פ החולץ אהא דאמרי' ההיא אתתא דאמרה לא בעיא ההיא גברא חוטרא לידה ומרא לקבורה דכיון דבאה מחמת טענה כופין אותו לגרש וכתוב במרדכי שם משם הר"ם ז"ל דה"מ דהוי איהו עקר ואין לו תקנה לעולם אבל המדיר את אשתו מתשמיש המטה דרתח עלה וסופו להתפייס בהא לא אשכחן שכופין אלא למקריא עבריינא כדפי' ר"י בפרק המדיר עד כאן. הרי דבביטול תשמיש חלקו בין אפשר ללא אפשר דהיכא דלא אפשר כופין מעכשיו לגרש אף כאן לענין מזונות אע"ג דהיכא דאפש' לו אם לא מחמת הנדר לא כייפינן ליה אלא למקרייא עבריינא דשמא יתפייס אחר כך אבל היכא דלא אפש' ליה לגמרי כופין דכי היכי דהתם בא' מחמ' טענ' הכא נמי באה מחמת טענה דאין רצונה לדור עם חמיה וחמותה וקרוביו אי משום שיוציאו ממנה דברים לספר בחוץ כדאמרינן בפרק האיש מקדש על מנ' שיש לו בת או שפחה מגודלת ואין לו או שאין לו ויש לו דאמרינן בגמרא דאפילו לרבי שמעון דאמר אם הטעה לשבח מקודשת שאני הכא דאמר לא ניחא לי דנקטה מילי מיני' ואזלא ונדיא בשבבותאי שכשהיה שפחה מגיבלת ובעלת שכל דבריה נשמעי' אצל הבריו' שתתן אותי לעג וקלס בפיהם ואם בשפחה אמרו כל שכן בחמותיה ויבמתה שהם מחמש נשים שהם בחזקת שונאות דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכל שכן שתהיה נזונית על ידה דמצ' אמרה אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי ואביו נמי לגבי בעלה כאחר דמי ויכולה שתאמר איני נזונית ממנו מאותה ששנינו שלהי נדרי קונם שאינו נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך הרי זה יפר וטעמא משום דתלינהו לאבא ואביו בדידיה דהוה ליה דברים שבינו לבינה כדכתב הרא"ש והמפרשים ז"ל הא אלו אמרה סתמא קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך אינו יכול להפר דומיא דקונם שאיני נהנה לבריות דתנן בר"פ אינו יכול להפר אלמא אין הבעל יכול לכופה שתהא נהנית מן הבריות ולא מאביו. ומכל מקום לענין כפיה אף על פי שיש לחלק בין זו לההיא כמ"ד שלשים יום יעמיד פרנס אכתי אין לנו ראיה ברורה לכוף על הגט בטענה זו ואין לנו אלא במקום שמצאנו מפורש אבל מטענת חולי הכפיה להיות הדבר חמור מאד וראוי לכל אדם לברוח ממנו כבורח מן הנחש לבי נקפי בדבר אחר שנסתפ' ראבי"ה גם הה"ר יוסף בר חיים שכתב הרא"ש אמר אחר שרבינו יואל היה מסופק אין בידי להכריע והא דרב יוסף בר חיים גברא רבה הוא שהרי הרא"ש היה שואל הוראה מאתו כדמוכח בכלל ק' ששאל ממנו על היזק ראיה. מכל מקום אם נתישן החולי אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני רבותינו חכמי הדור שלא לחוש לספקו של רבינו יואל ז"ל מפני ודאן של אותם הגדולי' אף אני אהיה סניף להם.

ולענין מה שבא בשאלה אם יכולה לבא לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין נדוניאתה בין מתכשיטין שנתן לה בעל' וללכת אל עיר מקום שדר אביה שם מילתא דפשיטא היא דלכ"ע דינא הוא דיוציא ויתן כתובה ואפילו אם לא תפסה מפקינן מיניה כדכתב המרדכי בריש פרק המדי' משם הר"ם ז"ל דבכל היכא דקתני יוציא ויתן כתוב' נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין מכל מקום כתובה מאי טעמא לא נפיק מיניה כיון שחייבוהו חכמים ליתן לה ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דמציעא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה אע"פ שנתן לה כתובתה כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו ולא עוד אלא אפילו גרשה ולא נתן לה כתובתה משלם אמרו שם בירושלמי חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוט' אחרונה ואע"פ שהרי"ף כת' דגמרא דילן לית ליה הך סבר' הרי הוכיח הרא"ש ז"ל דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי וכדברי בעל העיטור ז"ל כל שכן כאן שהיא מעוכב' על הגט ועל הכתוב'. ואין הבעל יכול לטעון תהא נזוני' ממה שתחת ידה כי מה שיש תחת ידה שהן המטלטלין שהכניס' בנדונית' אין הבעל יכול למכרן וכדאמרי' בפרק מציאת האשה דתנן וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ומפרש בירושלמי מה ראו לומר בשום פחות חומש שמו דע' האשה שהיא רוצה נבלות כליה ולפחות חומש הדא אמרה אין אדם רשאי למכור בלי אשתו וגדולה מזו אמרו בפרק אלמנה לכהן גדול גבי היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן דקי"ל כרב יהודה דאמר הדין עמה משום שבח בית אביה ותניא כוותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ואיכא מרבוות' דפסקו דאפילו מכר הבעל הוא עצמו מוציא לאלתר מיד הלקוחות דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ואיכא מאן דפסק שהיא מכורה עד שתבא לידי גביה הילכך הלוקח יחוש לעצמו ומיהו דוקא גבי קרקע אמרי' הכי שהארץ לעולם עומדת לפניה שתטרפנו אבל מטלטלי' כסף וזהב בין שהכניסה בין שהכניס לה משלו אע"פ שיש לבעל נכסים אחרים מקחו בטל לאלתר הילכך אם לאח' זמן תמצא לטרוף למזונות טורפת וגם אין לעכב על ידה שלא תלך אצל אביה בעיר שהוא דר בה דמאחר דלא כייפי' לה לדור עם בעלה עם מי תדור שיהא כבודה יותר מאביה ומי יחוש עליה חוץ ממנו אלא שאם מזונות שבעיר דירתה הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול.

קצרו של דבר דיניה דההוא גברא שיוציא ויתן כתובה ומה שיש בידה מחפצי נדוניתא ומתכשיטין שהכניס לה אין להוציא מידה והלך לדור במקום אביה וכל זמן שלא יגרשנה בעלה חייב במזונותיה ולענין כפיה על הגט אם יראה בעיני הרבנים חכמי הדור לכוף על הגט מן הטעמים שנתפרשו למעלה אף אני אהיה סניף להם והנלע"ד כתבתי וחתמתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>