עריכת הדף "שו"ת מבי"ט/ג/קנה" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<big>'''שאלה'''</big> הרא' ר' אברהם תיבה טופס שטר מתנה שנתן לו אביו הספרים והבית הגדולה אשר הוא דר בה והבית הקטנה שלפני' ממנה ושני בתים של מטה עם החצרי' וזכיותיהם והנאותיהם עם המוציף וכו' כל זה נתתי לאברהם בני כו' ואח"כ כתוב כל מה שנז' כו' והחצרים נתן לבנו וכו' זהו תורף מה שכתוב בטופס עם חיזוקי שטר המתנה כו' ועל זה תובע רבי אברהם הנז' הבור שבחצר העליון שאמר שהוא בכלל החצר הנזכ' ועל זה אמרתי לר' אברהם שיראה גוף השטר עצמו אשר ממנו נעתק תופס זה והראה אותו קרוע קצת קריעו' בכפליו וקצתם קריעות שנראה שנעשו בידים וגוף השטר לא היה מחוק או בלוי ולא היה יכול להתפיסו דתנן פ' גט פשוט מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד והן עושין לו קיומו וכו' ובברייתא איזהו קיומו איש פלו' בן איש פלו' הוציא שטר מחוק ביום פלו' ופלו' ופל' ופלו' עדיו כו' וכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ג ופירושה כך מי שנמחק קרוב לימחק אבל עדיין רישומו ניכר ומתיר' שמא ימחק לגמרי ולפיכך מעמיד עליו עדים שיראוהו פן ימחק בטרם הראותו אותו לב"ד ואחר כך בא לפני ב"ד עם העדים שראוהו עתה או עם השטר לב"ד אם עדיין ניכר רישומו והן עושין לו קיומו כו' וכן כתב רש"י ז"ל מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק מעצמו או נטשטש על ידי מים מעמיד עליו עדי' ויודעי' מאימתי נכתב ומה כתו' בו וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו. הרי שאין מתפיסין שטר אחר אלא כשנמחק או נטשטש שהוא קרוב לימחק וירא שמא ימחק לגמרי לפיכך מעמיד עדים וכו' ושטר זה לא היה קרוב לימחק כי לא היה בו אפי' תיבה או אות א' קרובה לימחק וכפי עדות המתפיסו שלם הראה אותו אלא שאמר שעברו עליו כמו י"ד שנה ושהיה קרוב ליקרע מחמת כפליו ואחר כך הוא קרעו קרעים שלא היו בכפליו ובמקום שחשש שיראו בו שהיה זיוף לא הראה קצת (רק) הנייר שהיה כתוב בו קצת התיבה שהיה בה הזיוף. ואם כן לא עשו כהוגן הב"ד להתפיסו אף על פי שנתקרע כי כיון שאינו קרע ב"ד הוא כשר כמו שכתוב בברייתא שם נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר היכי דמי נקרע קרע ב"ד נתקרע קרע שלא בב"ד וכתב רש"י ז"ל נקרע קרע ע"י אדם פסול נתקרע מעצמו כשר ולא נאמר בברייתא שיעמידו עליו עדים להתפיסו כמו שאמרו במשנה גבי מי שנמחק שטר חובו ומה שאמר כשר רוצה לומר כשר לגבות בו שיש עדים שנתקרע ולא על ידי ב"ד ויכתבו לו ב"ד שנתקרע בעדים ויגבה בו בכל זמן שיוציאנו שאינו קרוב לימחק וכן מה שכתוב בברייתא נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר רוצה לומר לגבות בו אם הגיע זמנו ואינו צריך להתפיסו ואם לא הגיע זמנו ויראו שמא ימחק לגמרי קודם הגעת זמנו ליגבות אז יעמיד עדים וכו' כמו שכתוב במשנה. ונתבאר שלא היה רשות לב"ד להתפיסו אלא אם נקרע בעדים יכתבו לו שנקרע בעדים ויהיה כשר לגבות בו כמו בשאר שטרות וכיון שבעל השטר הפציר בהם שיתפיסוהו לו בלי סבה היה ראוי שיסתכלו בתורף גוף השטר הקרוע ויראו אם יש שום דבר שיכול להזדייף והם לא חששו והתפיסו השטר בלי השגחה בתיבות ובאותיות:

'''ומפני''' כי זה השטר בא לפני זה ימים בחילוק שהיה בין בעל השטר עם הקהל על בית הכנסת שמכר להם אביו וטען זה כי המוציף שכתוב בשטרו היה כולו שלו אף על שקצתו היה בצד בית הכנסת ונסתייע בעל השטר שהיה כל המוציף שלו מפני מה שכתוב וזכיותיהם והנאותיהם עם המוציף הכל זה נתתי לבני כו' כמו שכתוב למעלה לשון זה ואני אמרתי אז כי זה הלשון הכתוב המוציף הכל זה נתתי וכו' אין פשוטו מובן המוציף הכל זה אלא שהיה כתו' הנאותיהם עם המוציף ואחר כך היה כתוב כל זה נתתי וכו' ועל זה אמרתי לו שיביא גוף השטר עצמו ומצאתי הה"א של הכל קטנה ומשונה מחברותיה ונתאמת לי כי בעל השטר הגיה אותו שחשב להסתייע בטענתו שכל המוציף היה שלו כי אין סברא לתלות טעות הכל זה כו' שאין בו הבנה בסופר כי הסופר שכתב אותו השטר הוא חכם ובפרט באומנות הסופרים ובעל השטר הוא שהוסיף אותה הה"א וזכה הקהל בקצת אותו מוציף. ועתה חזר והוציא תופס שטר זה על מה שתובע כי הבור שבחצר כולו הוא שלו מפני שכתוב שנתן לו אביו הבתים והחצרים ובכלל החצר האחד היה הבור ואביו בצואתו נתן הבור לג' אף על פי שהזכיר גם כן בצואה מתנת זה בנו הספרים והבתים של מעלה ומטה ולא הזכיר הבור אלא לנשותיו ולאחר ועל זה דקדקתי בגוף השטר ומצאתי מה שכתו' והשני בתים של מטה עם החצרים שכתוב החצרים בסוף השטה ובכלל מיעוט הנייר הקרוע וחסר סוף מלת החצרים קצת דצדי והריש יו"ד מ"ם והסתכלתי כי הסופר לא כתב מקודם כי אם החצר לבד שהוא חצר של הבתים של מטה אשר אין הבור בתוך חצר זו כי אין מקום בסוף שטה זו לכתוב החצרים אלא כשתצא הרי"ש והיו"ד מ"ם חוץ לשיטה לפי השיטות של מעלה ושל מטה ממנה ולא היה כתוב אלא החצר והיה שוה שטה של מעלה ושל מטה והוא הוציא חוץ לשטה ריבוי החצרים וכדי שלא יראה שהיה חוץ לשטה קרע מעט מן הנייר מסוף השטה של החצרים וכתבו המפרשים ז"ל והוא מימרא דאביי שם משלש עד עשר אין כותבין בסוף שיטה שמא יזייף ויחזיר השלש לשלשים ע"כ וכן מה שכתוב כאן החצר בסוף שיטה היה לו לסופר לחשוב שמא יכתבו יו"ד מ"ם אלא שסמך על שכתב אח' כך החצר וכשראה זה שהיה כתוב אחר כך החצר זייף וכתב יו"ד תחת הרי"ש ונקודה א' למעלה כדי שיראה החצרים ומי שיסתכל בתיבה זו בגוף השטר יראה שלא היה כתוב אלא החצ' שהרי כתו' שם כך החצרי' הנ"ל כי זה החצרי' דחיק' להו עלמא טובא כדאמרינן בגמרא שם בכיוצא בזה שיש מקום כי לא היה מקום לכתוב שם החצרים אלא שכתב היו"ד למטה מן הרי"ש ולא מצא מקום לכתו המ"ם והניח נקודה א' כי הרי"ש של חצר היא דבוקה עם הנ"ל הכתו' אצל החצר כי אין שום סופר שיכתוב באמצע שיטה תיבה חסרה עם נקודה למעל' בפרט במקום שיש חשש לזיוף וסברא היא שאינו כתו' אלא החצר ולא החצרים כי כשכתב למעלה הבית הגדולה שאני דר בה היה לו לכתוב עם החצר כמו שכתב בשני הבתים עם החצר כי לא היה לו לכלול החצר של הבית של מעלה שיש בה הבור עם החצר של הב' בתים של מטה וכ"ש שבחצר של מעלה יש בה שני פתחים פתוחות לחצר א' של ב"ה שאין לה מוצא ומובא כי אם דרך חצר זו וכשנתן המתנה לבנו היה עדיין הבית הכנסת שלו והיה משכירו והיה צריך לסגור הפתח אם היה נותן לבנו מתנת החצר ופתח אחר של עליה קטנה שעל קצת אויר החצר ויש סולם שיורדים ממנה לחצר עוד דקדקתי בשטר זה כי אם היו ב' חצרות היה הסופר כותב עם החצרות ולא עם החצרים כי חצרים אינם חצרות שלפני הבתים אלא עיירות קטנות פתוחות כמו שכתב רש"י ז"ל על בתי החצרים כתרגומו פצחייא וכן חצרים תשב קדר וזה המזייף ראה שלא היה יכול לכתוב בחצר הכתוב אח"כ חצרות כי היה יותר נקל לכתוב חצרים ביו"ד תחת הרי"ש ולא וא"ו ולכן טעה והגיה למעל' ולמטה חצרים ואפי' היה חצרים כמו חצרות מי סני ליה לסופר לכתוב חצרות כמו שכתוב במקרא יותר מעשרה פעמים חצרות ואינו נמצא במקרא חצרים כי אם בשלש או ד' פעמים ובכל אלו הענינים היה ראוי לחכמים הדיינים לדייק בשטר זה ולא היה לו מקום לבעל השטר להתחזק בשטר ולא תעשינ' ידיו תושיה ושלום על דייני ישראל נאם הצעיר המבי"ט:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>