עריכת הדף "שו"ת מבי"ט/ב/מב" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<big>'''תשובה'''</big> שמעתי טענות ר' דוד על ה"ר החכם מנחם וראיתי חתימ' ידו וטען ה"ר דוד על החכם שנתן על פיו ועל ידו ת"ק לבנים ונתחייב החכם לפרעם והחכם טען שלא נתן שום דבר על פיו וחייבתיו שבועה והלך להחכם כמה"ר יוסף נר"ו וסדר החכם הטענות והצדיקו בכל טענותיו כמו שכתוב כאן באו לפנינו ב"ד ח"מ ר' דוד והחכם ה"ר מנחם בכה"ר שבתי לבית רופא ותבע ר' דוד לחכם הנז' שחייב לו ת"ק לבנים שנתחייב לו בכתב ידו שהוציא עליו וזה נוסחו מודה אני מנחם איך נתחייבתי לתת ליקר כ"ר דוד ת"ק לבנים בעד כ"ר אברה' ישראל בתנאי זה שיעשה כ"ר דוד כל השתדלותו מערעור מרדכי הנאמן של ארטא ממאתים פרחי' שטען כנגדו של אברהם ישראל והפרעון של ת"ק לבנים יהיה עד ט"ו ימים לחדש סיון הקוד' עליה' הטרוד מנחם בכ"ר שבתאי לבית רופא עכ"ל הפתק' והחכם ה"ר מנחם השיב שאינו חייב לו כלום בדין מחמש טענות הא' שלא נתחייב לו אלא בתנאי שיעשה כ"ר דוד כל השתדלותו להבטיח לר' אברהם ישראל ממרדכי הנאמן של ארטא ממאתי' פרחים שטען כנגדו של אברהם ישראל ור' דור לא עשה השתדלותו וא"כ לא נתחייב לו כלום ה"ר מנחם ור' דוד טוען לא כי עשיתי השתדלותי באופן שלא נתפש הב' ה"ר מנחם אינו אלא ערב שכך הוא לשון הפתקא נתחייבתי לתת לר' דוד ת"ק לבני' בעד ר' אברהם שלשון זה הוא מבואר שהוא לשון ערבות ור' דוד לא נתן הת"ק לבנים וא"כ ערב שלא בשעת מתן מעות בעינן קנין וכיון שלא נתחייב בקנין אינו כלו' ואפי' לפי דברי ר' דוד שטוען שעל ידו נתנם לנכרי עכ"ז הוא פטו' מפני שלא נתחיי' לו אלא בתנאי שיעש' כל השתדלותו והוי אסמכת' וערב באסמכתא אינו מתחייב ואעפ"י שר' דוד אומר שהוא הלו' המעות לחכם כדי לתתם להבאלה הכתב מכחישו שכת' נתחייבתי בעד פלוני ואם כדברי ר' דוד היה לו לכתוב לויתי מר' דוד הג' שאפי' היה ערב לחוד מאחר שכ"ר אברהם יש' אינו נמצא פה אינו יכול לתבוע את הערב כי שמא ר' אברהם ישר' פרעו וכ"ש אחר כמה שנים שבלי ספק אם היה לו שום זכו' עליו לא היה מניח מלתובעו בכל זה הזמן:

'''הד'''' שאפי' היה ערב גמור ואפי' היה מלוה בשטר שלא פרעו אם היה נמצא פה ר' אברהם ישר' ומודה אינו יכול לתבוע מהערב עד שיתבע לחייב תחלה ולא יוכל לגבות ממנו מכל הני טעמי אינו יכול לתובעו אפי' היה ערב גמור:

'''ועל''' פי הטענות האלו הוא פטור אף משבועה הה' שאפי' אם היה חוב גמור ובשטר מקויים היה פטור מפני שעברו עליו שמטה ושמיטו' ושביעית משמטת בין ממון בין שבועה ואח' ששמענו כל הטענו' הנ"ל עייננו ונתננו ונשאנו בדבר ונראה לנו שטענות החכם ה"ר מנחם הם צודקות כמו שנבאר אם הטענה הראשונה היא טענה אמיתות שאפי' אם היה ביד ר' דוד שטר מקויים אם הוא על תנאי צריך המוציאו להביא ראיה בעדים שקיים התנאי וכל שלא הביא עדים אינו גובה כלו' והדבר פשוט שמאחר שהחיו' אינו אלא על תנאי היאך נוכל לחייבו אם לא יביא הלה עדים שקיים התנאי הא איכא למיחש שמא לא קיימו ומספק' לא נחיי' את זה לא ממון ולא שבוע' וכן כתב הר"ן האומ' לחברו הרי אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלו' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו:

'''והטענה''' הב' שהיה ערב שלא בשעת מתן מעות דבעי קנין וכיון שלא היה קנין אינו חייב כלום גם זה דבר פשוט ואעג"ב שר' דוד טוען שהי' בשעת מתן מעות עכ"ז הוא פטור מפני שלא נתערב אלא על תנאי והוי אסמכתא וערב באסמכתא אינו מתחייב טענה טובה היא זאת שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ה ממלוה ולוה על הערב והקבלן שחייבו עצמם על תנאי אפי' שקנו מידו לא נשתעב' מפני שהיא אסמכת' כגון שאמר תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה שכל התולה שעבוד שאינו חייב באם יהיה או לא גמר והקנה קנין שלם ולפיכך לא נשתעבד ועל מה שטען ר' דוד שהוא נתן המעות לחכם כדי לתתם להבאלה והשיב החכם שהכתב מכחישו דברים נכונים ופשוטים הם:

'''והטענה''' הג' שאפי' אם היה ערב גמור מאחר שר' אברהם ישר' אינו נמצא פה אינו יכול לתבוע את הערב גם טענ' זו פשיט' שהרי כ' הרמב"ם בפ"כ מה' מלוה ולוה מי שהיה ערב לחברו במלוה ע"פ ובא המלוה לתבוע את הערב והרי המלוה במדינת הים אומר הערב הביא ראיה שלא פרעך הלוה ואני אשלם לך עכ"ל והדבר ידוע שכתב ידו דין מלוה על פה יש לו לדעת הפוסקים שאנו סומכי' עליהם ובנדון דידן אפי' החולקים עליהם יודו דשאני הכא שהמלוה שחייב ר' אברהם ישר' אינה בכתב כלל והטענה הד' שאפי' אם היה ערב גמור והיתה בשטר מקויי' והיה נמצא פה כ"ר אברהם ישר' והיה מודה שלא פרעו אינו יכול לתבוע את הערב עד שיתבע מהלוה ולא יוכל לגבות ממנו משנה שלימה הוא בסוף בתרא ופסקוה הפוסקים והטענה הה' שאפי' היה חוב גמור ובשטר מקויים היה פטור מפני שעברה עליו שמטה ושמיטות דבר פשוט הוא ואעפ"י שבאותם הארצות לא נהגו להשמיט כספים כיון דמדינא שביעית משמטת מה לנו ולמנהגם ואינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מאחר שלא נהגו בכך וכמבואר בדברי הפוסקי' כלל העולה שחכם ה"ר מנחם פטור לגמרי אפי' משבועה דחיוב אין כאן שבועה אין כאן:

{{מרכז|יוסף קארו:{{רווח קשיח|8}}ישראל בר' מאיר:}}

'''עד''' כאן צידוק כל טענותיו ועל הטענה הא' שהביא מהר"ן ז"ל שכתב שעל המקבל להביא ראיה שקיים תנאו לא דמי לתנאי זה והוא הרגיש שלא היתה ראיה ולא הביא תשלום דברי הר"ן ז"ל ולא תחלתן והעלים ולא כתב אי זה מקומן ואני בקשתיו ומצאתיו ואחזתיו פ' מי שאחזו שכתב ולפי זה משמע דהאומר לחבירו הרי אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלו' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו עכ"ל וקאי אתנאי דמתני' הרי' זה גיטי' ע"מ שתתני לי מאתי' זוז או ע"מ שתתני לי אצטלית דהוו תנאים כי א"א לקיימן אלא בידיעת המתנה ואם מכחיש המתנה שלא קיימה צריך להביא ראיה המקבל וכן תנאי אם באתי וע"מ שתניקי את בני ושתשמשי את אבא וכו' הוו תנאים בדברים ידועים שא"א לקיימם בינו לבין עצמו להכי צריך להבי' ראיה אבל התנאי שאפש' לקיימו בינו לבין עצמו או בתנאי שאין מי שמכחי' אותו הוא נאמן שקיימו ולא חלק הר"ן ז"ל אלא בין שתעשה או שלא תעשה דבע"מ שתעשה צריך להביא ראיה ובלא תעשה אין צריך הוא להביא ראיה אלא הנותן אבל ה"ה דאפי' בע"מ שתעשה אם הוא דבר שאינו מצוי לעשות בגלוי נשבע שעשה ונפטר כי ה"ג שהתנה שיעשה כל השתדלותו מערעור מרדכי וכו' הרי האמינו שיעשה כל השתדלותו כשילך שם שידע שבינו לבין מרדכי הוא שיעשה השתדלותו כשילך שם כי זה ההשתדלות הוא בדברים שידבר למרדכי דבר פיוס או דברים שיפיס דעתו מלתבוע עוד אות' תביע' והוא נאמן לומר הרי עשיתי כל השתדלותו אעפ"י שחזר אח"כ מרדכי לתבוע מן היהודי וכיוצא בזה חלק מהרי"ק ז"ל שורש י' על שמעון שאמר ליעקב השתדל וכו' וכל מה שתוציא אפרע שחייב לפרוע כל מה שישבע מדלא התנה עמו בעדים וכל דהאי ידע והאי לא ידע נשבע ההוא דידע ככתוב במרדכי וה"נ בהשתדלות האי ידע והאי לא ידע ונשבע שעשה השתדלותו וישלם לו מה שנתחיי' דמה לי ידע ולא ידע בהוצאה ומה לי בתנאי כי היכי דנשבע התם מי שידע נשבע הכא מי שידע וכ"ש שאינו כתוב שיעשה כל השתדלותו להצילו אלא מערעור הטענה הב' שהוא ערב שלא בשעת מתן מעו' ומיד הרגיש שהיה בשעת מתן מעות לדברי ר' דוד והיה חייב אלא דכתב שהיה אסמכת' ולא היא דכל היכא דלא גזים ובידו לא הוי אסמכתא דאיכא תרתי לטיבותא כמו שכתב הרא"ש ז"ל כלל ע"ב והמרדכי פ' המקבל בשם רבי' מאי' ז"ל דהוי דומי' דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וה"נ הוי בידו ולא גזים דת"ק לבנים שנתחייב לתת לו טען ר' דוד כי הם ת"ק שנתן על פיו שנתחייב ליתנם לו ומה שהשיב החכם ה"ר מנחם שהכתב מכחישו אין דבריו נכוני' כי מה הכחשה יש במה שכתב שנתחייב לתת לר' דוד ת"ק לבני' במה שאו' ר' דוד כי אותם הת"ק הם אותם שנתן על פיו הרי אינו כתוב אלא שנתחייב לתת לו ת"ק ור' דוד אומר שהם הת"ק שנתן לידו או על פיו ואין כאן הכחשה כלל וכ"ש שלא הזכיר לישנא דאי דכל דאי הוי אסמכת' אלא שנתחייב לתת בתנאי השתדלותו והרי הרמב"ם ז"ל ריש פ' י"א מהלכות מכירה כתב אם יתקיי' תנאי זה אם לא יתקיי' דהוי אסמכתא ואפי' נתקיים לא קנה שזו אסמכתא היא וכו' כיצד המוכר וכו' ע"מ שילך לירושלים וכו' הרי קנה כשילך וכו' אבל אם התנה אם ילך וכו' לא קנה וכן הביא לשונו בח"מ סי' ר"ז והכ' לא כתב אם יעשה כל השתדלותו אלא בתנאי שיעשה ועל הטענה הג' שמאחר שר' אברהם ישר' אינו פה אינו יכול לתבוע את הערב כי אולי פרעו הלוה שהוא ר' אברהם וגם הטענה הד' שאפי' היה נמצא פה לא היה יכול לתבוע מן הערב עד שיתבע מן הלוה כדתנן במתני' סוף ג' בבי אין נדון דומה לראיה דהכא ליכא ערב כלל דהא שניהם מודי' כי ר' דוד לא התנה עם ר' אברהם ולא דבר עמו והח' ה"ר מנחם הוא שנכנ' בתגר זה וכתב שיפרע הת"ק לבנים לר' דוד בעד ר' אברהם כי ר' דוד היה בא עם הבאלה לבקש את ר' אברה' והודיעו כדי שיתחבא ולא יתפוש אותו הבאלה וא"כ הר' מנחם הוא הלוה והערב כי לא נתחייב ר' אברהם בשום דבר לר' דוד כדי שיכנס החכם ה"ר מנחם ערב בעדו אלא הוא נתחייב בעדו להצילו ומסתמא קבל הוא הת"ק לבנים ממנו קודם שנתחייב וא"כ אינו יכול לטעון שמא פרע לו כי גם שהיה ר' דוד תובע את ר' אברהם לא היה חייב לו שום דבר בדין תורה וכתב שהמלוה שחייב ר' אברהם אינה בכתב כלל ואני אומר לא בכתב ולא בע"פ כי הוא לא נתחייב שום דבר ולא דיבר עם ר' דוד כלל וגם אינו חייב ר' אברה' הנז' לפרוע שום דבר לחכם הנז' אם יפרע עתה אם לא אמר לו ר' אברהם שיתחייב בעדו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ו שאם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן וכו' אין הלוה חייב לשלם לו כלום אלא שאינו חושב שלא נתחיי' הוא בכתב עליו עד שקבל הת"ק לבני' ממנו הכלל כי נראה לי כמו שפסקתי קודם שחיי' שבועה החכם ה"ר מנחם שלא פרע ר' דוד על פיו שום דבר או יפרע לו אחר שישבע ר' דוד שעשה כל ההשתדלות ועל טענת הה' דשמטה הצדיקו ג"כ וכתב שאעפ"י שבאותם הארצות לא נהגו להשמיט כספים כיון דמדינא שביעית משמטת מה לנו ולמנהגם וכבר ראה הוא התנצלו' הרא"ש ז"ל כלל ס"ד שכתב על שמטת ז' שאיני מתעורר לבטל מנהגם אומר אני כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאלו התנה בפי' המלוה ע"מ שלא תשמיטנו בשביעי' עכ"ל וא"כ לא היה לו לכתו' בדבר פשוט מה לו ולמנהגם דכיון בפשט מנהג' דאותם הארצו' הוי כאלו התנה כמו שכתב הרא"ש ז"ל ולא תועיל לחכם כר' מנח' יצ"ו גם טענה זו והיה מן הראוי לפי מדותיו הטובו' להחזיר חוב שעבר עליו שביעית כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כדתנן במתני' שלהי שביעית ומכלל הן אתה שומע לאו גם לא היה ראוי שתהא רוח החכמים המצדיקין אותו בטענה זו נוחה הימנו והחכם כהר' ישראל נר"ו שחת' בפסק לא הוה ליה למשכוניה נפשיה אאחריני כי יחתור להשיב ולא יוכל נאם המבי"ט:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>