עריכת הדף "שו"ת חתם סופר/ב/רלז" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''יראה ''' בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה ידידי הרב המא"הג המופלג מהו' יודא נ"י אב"ד דק"ק רעטא יע"א:

'''יקרתו ''' הגיעני מגלה עפה כתובה פנים ואחור צלל במים אדירים והעלה חר"ז בש"ס ופוסקים מענין לענין ושרש דבריו בנידון שאלה א' אשר ז"ל אשה א' וז' בניה אשר במות בעלה ואביהם עמדו איזה יחידי סגולה המתנדבים בעם ופסקו להם סך ידוע קצוב לכל שנה על משך זמן ג' שנים רצופות וכן עשו כדבריהם עד סוף שנתים ימים שאז נשאת האשה לאיש אמיד באופן שכל בניה מתפרנסים עם כל צרכיהם מהם אצל אבי חורגם ומהם אצל קרובי האשה והן עתה ממאנים המתנדבים לתת עוד קצבתם בטענה שלא ע"ד כן נדרו אדעתא שתינשא לאיש רק אם תחזיק אצלה כל בניה בימי מיגר אלמנותה כל משך ג' שנים הנ"ל ויש מיחידים שאין רוצים בחזרה מאשר יצא מפיהם לצדקה אך להיות כי האשה וילדיה מתפרנסים עתה שלא בצער א"כ א"צ לצדקה זו לכן הם רוצים ליתן סך נדבתם לקרובי' עניים ממשפחתם ואשה הנ"ל תובעת סך הנ"ל לטובת היתומים לכשיגדלו ונפשו היפה בשאלתו אם יכולים לחזור בלי התרה או צריכים התרה הן כת הא' שחוזרים לגמרי מנדר צדקה שלהם הן כת שני' שרוצים לשנות מצדקה לצדקה:

'''גרסי' ''' במתני' ספ"ב דשקלים מותר שבוי' לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי וכו' ובירושלמי גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא יש לו ר' ירמיה סבי אומר מותר המת להיורשים א"ל רב אידי דחוטרא הגע עצמך דלא כווין אלא ליה אמר ליה אנא לא אמרית את מנן לך ופי' מהר"א וקרבן עדה וכן בשירי קרבן שם דמותר המת ליורשים היינו היכי דלא גבו בטעות אבל גבו בטעות צריך להחזיר המעות:

'''ולכאורה ''' יש לעיין א"כ מותר המת נמי עד"מ שגבו מאה זהו' ולא צריכא אלא לשמנים נמצא עשרים זהב האחרוני' כשגבו אז כבר היה לו כדי צרכו שמנים זהובי' הראשוני' ועשרי' האחרונים גבו בחזקת שאין לו ונמצא יש לו ונראה שזה היה סברת ר' ירמיה דפשיט ממתני' דזכו היורשים וא"כ קשה אמסקנת הירושלמי דמשמע שאינה דומים לדינא וי"ל דהא כל הדין הזה הוא מכח אומדנא שלא נתכוונו הנותנים אלא למצוה ולא להאכיל היורשים וכמ"ש במרדכי פ' אע"פ סי' קע"ו תשו' ר"ח כהן במי שנדר להשיא יתומה ומתה היתומה שהובא בי"ד סי' רנ"ג ס"ז ובא"ע סי' נ"ג ס"ד ובח"מ סי' רנ"ג סי"ו ומ"מ מסיק שם במרדכי אין כל האומדנות שוות אלא שזו אומדנ' גדול' היא ע"ש ובגליון מרדכי מה שחסר בפנים וכל התשוב' ההיא עד גמירא ימצא בפסקי רקנטי סי' שס"ג יע"ש וס"ל להירושלמי דודאי אי לא נעשה כוונת הנותן כלל וכלל כגון שהמת אינו צריך כלל והוה גביי' בטעות הוה אומדנא דמוכח אבל כל שקבצו סך מרובה וערבו המעות וקנו ממנו צרכי המת נמצא גם ממעות שנתקבצו באחרונה נעשה המצוה כמו ממעות הראשונים כדין כל שותפים מכיון שנתערבו המעות וקונים מהם שום דבר הוה לאמצע וזה מוכח מדברי תוס' סוטה י"ח ע"א ד"ה חזר וכו' מדין תערובות קינים דאל"ה אין פי' לדבריהם ואין להאריך בכאן מה שאינו לעניננו ועכ"פ יעשה המצו' גם בממונו והמות' הוא ג"כ מתערוב' כל המעות וע"ז אין אומדנא לומר שאינו רוצה שיאכלו היורשים המותר כיון שעכ"פ יעשה מצותו כצ"ל בפירוש דברי הירושלמי:

'''והנה ''' הרב"י בי"ד סי' רנ"ג מייתי תשו' רשב"א בגבו לצורך שבוי ומת שצריך ליתן להיורשים מטעם מתני' מותר שבוי לשבוי זכה בו השבוי ושוב זכו יורשים ממנו ולכאו' ק' עליו מירושלמי הנ"ל כיון שלא נעשה מצותו כלל אמדינן דלא נתן מעותיו לאכול ליורשי' ונ"ל הא כ' רשב"א דזכה השבוי מטעם משנתינו פי' הואיל ונתבזה קנה בבזיון דילי' וא"כ בירושלמי לא נתבזה שסבורי' היו שאין לו ושוב נודע שיש לו והיא כבודו ולא בזיון לא קנה אבל הכא שצריך אלא שמת שפיר קנה בבזיונו וזכו היורשים ממנו והשתא לא שייך לומר אומדנא כיון שכבר קנה וכאלו בא לידו שוב לא מפקי' משום הך אומדנא כנ"ל לדעת הרשב"א:

'''מיהו ''' הרא"ש בתשו' דמייתי שם ב"י וכן מייתי לי' טח"מ ס"סי רפ"ג פשיט' לי' להיפך בגבו מעו' לצורך שבוי' ונטמע' בין הנכרים דאין זכות להיורשי' אפי' כבר בא ליר אמה וזכתה בשבילה מ"מ אין לה אלא יחזרו להמתנדבים אם אפשר הא למה זה דומה לגובה לגוסס לצרכי קבורה ושוב הבריא שאין לו כלו' וה"ה אם מתה או נשתמד' ע"ש צ"ל דס"ל דלא כרשב"א אע"ג דרשב"א כ' שכבר קנה מטעם מתני' פי' שקנה בבזיונו ופשוט אם קנאו ואח"כ נשתמד שכבר קנה ומכ"ש מת או הברי' מ"מ נ"ל סברת הרא"ש הא קנין דבזיונו אינו אלא כיון שנדר הנודרים נדר ואין להם בהם שום זכות עוד כגון שגבו והותירו שכבר כתבתי לעיל כיון שנעשה מחשבתו שוב אין כאן אומדנא נמצא מותר המעות יצא מכח הנותנים רק שהספק אם ינתן ליורשיו או לעניים אחרים אמרי' נגד עניים אחרים זכה הוא בבזיונו אבל היכי שלא נעשה רצון המתנדבים כלל ואומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא התנדבו אין שום ה"א שיקנה זה בבזיונו מן הבעלים כנ"ל סברת הרא"ש ונכונה היא וכן פסק ר"ח כהן המובא בפסקי רקנאטי דבתוספת' אי' דהיכי דאין העני צריך ה"ל של הנודר ויוצא לחולין אלא שכ' א"ז דהוה אפשר לפרש לו לעני אלא שהעיקר כר"ח כהן ובש"ע בב' מקומות פסק כהרא"ש דלא כרשב"א ונ"ל דרשב"א נמי לא אמר אלא בשכבר גבו אבל לא גבו אלא שאמר ליתן ולא גבה יודה רשב"א להרא"ש דאם אינו צריך לו שחוזר דבורו ודאמרי' בירושלמי מתנה לעני הוה נדר כבר כ' ר' חיים היינו כשהעני קיים וצריך לכך והוא רוצה לחזור מדבורו אבל כשהעשיר או מת וכדומה לא אמר הירושלמי:

'''והנה ''' בענין זה תשו' רשב"א סותרים זא"ז כבר הרגיש והאריך בזה בתשו' מה"ו בצלאל אשכנזי סי' ט"ו שבסי' תקס"ג כ' דבעניים לא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ובסי' תרנ"ו כ' דאינו יכול לחזור בו ונהי בסי' תקס"ג מיירי מטעם העני יכול לחזור אבל מ"מ עבירה בידו מטעם נדרו לא ניחא ליה במשמעות לשון התשו' והניח בק' שסותרים זא"ז וצ"ל דלא ניחא לי' להגאון למימר דשאני בסי' תרנ"ו דמיירי שכבר התפיסו ביד אחרים גם זה אינו דהרי כ' שם שאין יכול לחזור בלא התרה ואפי' בהתרה נמי לא יועיל דכיון שכבר ניתן ביד אחרים שמע מיני' מתחלה מיירי אפי' אי לא הוה ביד אחרים וע"כ הניח בקושי':

'''והנלע"ד ''' בישוב קצת סתירת הרשב"א ואומר הא דאמרי' דמטעם עניים היינו יכול לחזו' בו משו' דלא הוה כאתי לידם ממש היינו למתנת עניי' ממש אבל המקדיש ס"ת וכדומה ללמוד בו או לקרו' בו חפצים שגופם קדוש להקדש ההוא אעפ"י שאיננו קדושה ממש והרי הוא לכל דבריו כהקדש עניים מ"מ לענין שאינו יכול לחזור בו חמור דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולא בעי' עניים ולא יד עניים שיזכו בו וע"כ התם בסי' תרנ"ו שהי' בכלל הקדשו ספרים שראוים ללמוד בהם לומדי תורה וגם ממון לחלקו לעניים אמרי' מיגו דחייל הקדשו כמסירה על הספרים חל נמי על מעות העניים ע"כ החמיר אפי' לא הי' בא ליד הגבאי כן נ"ל ולחלק אפשר:

'''הדרן ''' לדידן דעכ"פ היכי דלא נתנו רק נדרו ליתן והעשיר או מת וכדומה לית דין ולית דיין דאפי' התרה אינו צריך ע"כ בנידון שלפנינו שאע"פ שנדרו על ג' שנים מזונות להבנים וכבר נתנו על ב' שנים מ"מ השנה השלישית שעדיין לא גבאו והעשירו הבנים ואינם צריכים מזונות לא מבעי' אותן שרוצים ליתן סכומם לעניים קרוביהם דשפיר עבדו אלא אפי' אותן שאינם רוצים ליתן כלל נמי אומדנא הוא אדעתא דהכי לא נדרו כדעת ר"ח כהן דפי' תוספתא דהמותר לו ר"ל להנודר ומ"מ מהיו' טוב יפירו נדרם לחוש לדעת א"ז דכ' דאפשר לפרש לו לעני מיהו איהו נמי לא אמר אלא כשהוא עני ולא כשהעשיר:

'''ואע"ג ''' דכבר התחילו ונתקיים נדרם בשני שני' הראשונים מ"מ לא נימא שמשו"ה יגבו גבי' חדשה בשנה השלישית דלא מצינו שום מעליות' במה שכב' התחילו ליתן אלא בא' מב' מקומות ואבארם א' לא' בעזרת השם יתברך (א') בתשו' הרא"ש ותשו' ר"ח כהן דלעיל שכ' משו"ה המותר ליורשים משום שכבר נעשה מקצת מעות רצון המתנדבי' וכבר פירשנו לעיל שהכונה דמאחר שנתקימ' מחשבת הנותן ונעשית מצותו שוב אין כאן אומדנא שיקפיד על המותר אבל הכא להוציא ממנו ממון לכתחילה אחר שאינו צריך אין לך אומדנא גדול מזה (ב') מצינו בתשו' המיוחס' סי' ר"ע דהביא ב"י בי"ד רכ"ח דאפי' באה קצת ליד גבאי מ"מ יכול לשאול על השאר באמת לשון זה איננו בגוף התשובה אך הרב"י הוסיף לשון אפי' פי' אע"ג דצדקה שבאה ליד גבאי לא מהני שוב שאל' וחרט' וא"כ הוה ס"ד כיון שא"א לעקור הנדר מעיקרא שהרי אותו חלק שכבר בא ליד הגבאי אינו נעקר וא"כ א"א לשאול גם אהא דנשאר בידו דממ"נ אי יעקר יעקר לגמרי ואי לא הותר לא הותר הכי הוה ס"ד קמ"ל ואין זה לנידון שלפנינו כלל והוא פשוט ע"כ נ"ל פשוט שיכולים לחזור וכנ"ל:

'''אך ''' אי לאו הא דמעיקר אדעת' דהכי לא נדר בודאי לא היו יכולי' לשנות מעני לעני כי כן דעת רוב הפוסקים ועיין תשו' רדב"ז ח"א סי' קל"ד וקצת ראיה מש"ס ב"מ פ' השוכ' גבי מגבת פורים דלא חיישי' לחשדא אע"ג דנודר ע"ד חבירו אין מתירים לו אלא בפניו וי"א מפני החשד ולא תלי' שהתיר נדרו אלא חשדינן לי' וא"כ ה"נ אמאי ליכא חשדא אע"כ משום דהעני יכול להוציא ממנו בדיינים ומדשתיק ש"מ פיוסי פייסי' וליכא חשדא:

'''וראיתי ''' מעלתו הביא ראי' ג"כ מספ"ג דגיטי' למ"ד ע"א המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' ומוקי ליה במכירי כהונה ולא חייש לתרץ ישראל דלא שייך מכירי אע"כ בישראל בלא"ה לק"מ דכיון שאמר שיתן מתנה לישראל עני אינו יכול לשנות ומסחי שארי עניים דעתיהו אלו דבריו ותמוהים הם מאוד מאוד חדא אם אינו יכול לשנות מעני לעני ה"ה ומכ"ש שאינו יכול לשנות מכהן לכהן ומלוי ללוי ולמה לי דמוקי במכירי כהונ' ולוי' כלל כיון דהלוה לו לכהן מסחו כל כהנים דעתיהו ותו צ"ע נהי הוא אינו יכול לשנות נדרו אבל מעשר עני מה לי ולו הלא נוטלים ממנו בעל כרחו דמשו"ה לא שייך מכירי עניים א"כ מאי אהני לי' אמירה דילי' ליתנו לעני זה ואין מובן לדבריו בזה:

'''הנה ''' מעלתו נמשך אחר הירושלמי דמייתי משנה למלך פ"ז מה' מעשר ה' וי"ו דפריך וכי יש מכיר לעני וע"ז נמשך מעלתו ובאמת דברי ירושלמי תמוהים לכאורה דודאי יש ויש מכיר לעני במ"ע המתחלק בתוך הבית כמ"ש מ"ל עצמו אם אין עניים בגורן ומחלקו בביתו אז יש לו בו טובת הנאה ושייך מכיר ועוד בהדיא תנן משנה וי"ו פ"ח דפאה היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה וע"ש בתי"ט וא"כ דברי ירושלמי תמוהים:

'''ואמנם ''' ז"ל הירושלמי בתר דמוקי ר"ל מתני' כר' יוסי שעשו אינו זוכה כזוכה הקשה על זה כלום אמר ר"י אלא בקיים אבל הכא בעי מיזרע פי' שר"י לא אמר אלא דבר שבעולם עשו שאינו זוכה כזוכה אבל הכא בשעה שהוא מלוהו עדיין לא זרע וע"כ תי' ר' אבוהו בשם ר' יוחנן במכירי כהונה והדר פריך והא תנן עני ויש מכיר לעני ולא תי' כלום והנה ק' אש"ס דילן ק' הירושלמי עדיין בעי מיזרע ואיך מזכה לי' אך אח"ז אית פלוגת' בירושלמי דאתא עובדא קמי ר' אמי כהן ולוי שהיו כבר חייבי' מעות לישראל וא"ל הפרש עליהם מחלקי ואמר המלוה מעות תנן אבל לא חוב שמכבר ר' זעירי אמר אפי' לא הלוה ע"מ כן ומייתי שם ברייתא מסייע לזעירי וכן הלכה ואולי י"ל פליגי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקים אי קונין במלוה כמו בכסף בעין או לא והנ' מה דמשקה ירושלמי עדיין בעי מיזרע לא ק' אלא למ"ד דוקא מלוה מעות בעין אבל לזעירי דאמר אפי' במלוה שמכבר יכול לומר הפרש עלי לק"מ נהי בשעת מתן מעות בעי מיזרע ולא זכה בו מ"מ לכשיבואו הפירות לעולם ויהי' הכהן חייב לו מכבר יפריש עליו על חוב שחייב לו ועשו שאינו זוכה כזוכה ולק"מ אלא למ"ד דבעי' מעות בעין ואז עדיין לא נזרע והוכרח לתרץ במכירי כהונה והוא זוכה אפי' עד שלא נזרע והדר פריך וכי יש מכיר לעני אע"ג דאם יארע שלא יהיו עניים בגורן ויקח המעשר לביתו יש לו ט"ה ויתנם למכירו או אם יהיה די לעניים מועטים שיכול להציל לקרוביו ומכיריו מ"מ היינו אם יארע כך אבל לא יארע כך לא נמצא אין המכי' זוכה אלא אז כשעת הגרן ואז כבר נאכל המעות ובמלוה אין קונים ולא דמי לכהן שאעפ"י שלא נזרע מ"מ בודאי יהי' לו כיון שהוא מכירו אבל העני אעפ"י שהוא מכירו אם יארע מ"מ כיון שאינו ודאי אינו קונה עד אז וכבר הוי מלוה ואינו זוכה בו ושפיר הקשה הירושלמי אך ש"ס דילן ס"ל כזעירי דלאו דוקא מלוה מעות אלא ה"ה חוב ישן ולק"מ ב' הקושי' לא קו' דבעי מיזרע ולא קו' דיש מכיר לעני וא"ש בעזה"י. ואחתום בברכה א"נ דש"ת: פ"ב עש"ק ער"ח אב קצ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ. ???


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שו"ת חתם סופר: ב - יורה דעה]]