עריכת הדף "שו"ת הרשב"א/ה/קעג" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


שאלת: שמעון תפוס בכוס של כסף, וראובן טוענו: שלי הוא והשאלתיו לך. ושמעון משיבו: לא כי אלא מאבי ירשתי אותו. והלך ראובן, והביא עדים שהוא השאילו לשמעון זה בפניהם. וכוס זה, הוא מהדברים העשויין להשכיר ולהשאיל. טען שמעון: עדי שקר הם, ששכרם ראובן להעיד בכך. והביא עדים, והעידו שראו כששכרם ראובן להעיד בכך. אח"כ, הביא ראובן עוד עדים אחרים, והעידו: שהכוס הזה הוא של ראובן, והשאילו לשמעון זה בפניהם. הודיעני: אם נדון כאן, כאותה שאמרו בפ' אלו נערות {{ממ|כתובות ל"ו ע"ב}}: כיון דטרח לזייופי, אימא זייופי זייף א"ד התם בדידיה, הוא דאמרינן דטרח וזייף. אבל הכא אמרינן, אם אלו הוחזקו בפיסול, כל העולם מי הוחזקו. וגדולה מזו אמרו: נהי דאיתכחוש באכילתה, באהבתו מי איתכחוש. אלמא: אפי' בעדות אחד לא אמרינן. כ"ש בשני כתי עדים, שלא בפסול לאחרונים, אעפ"י שנפסלו הראשונים.

תשובה: דבר ברור הוא, דאפי' נתברר דשכר לראשונים להעיד לו בשקר, אין לפסול לאחרונים בכך, שאם הוא הוחזק, כל ישראל מי הוחזקו. ומחלוקת ר' יוחנן ורשב"ל בפ"ק דמכות {{ממ|ה ע"ב}} הוא, דגרסי' התם: ההיא איתתא דאייתי סהדי, ואישתקור. אייתי סהדי, ואישתקור. ארשב"ל: הוחזקה זו. א"ל רבי יוחנן: אם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו? וקי"ל כר' יוחנן. וכ"ש בזה, דאפשר כששכרם זה, לא להעיד לו בשקר שכרם, אלא להעיד לו על מה שראו. ונהי דעדותן בטלה, מדתנן {{ממ|בבכורות כ"ט ע"א}}: הנוטל שכר להעיד, עדותיו בטלות מ"מ הענין אינו מתברר בכך, שהוא שקר. ועד שיעידו אלו שהוא שכרם להעיד לו בשקר, אין ראובן זה מוחזק בשקרן. ואפילו לא באו עדים אחרים על השאלה, מוציאין הכוס מיד שמעון, ונותנין לו, כיון דהוא מהדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. דדל העדים מהכא, הו"ל כלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכל שראה, מוציאין ונותנין לו, ואף על גב דליכא עידי שאלה. כההיא דספרא דאגדתא, וזוגא דסרבלא {{ממ|בב"מ קט"ז ע"א}}. ואף על פי שאין אנו צריכין לדון זה בנדון שלפנינו, כתבתי לך להתלמד ממנה למקום אחר.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}