עריכת הדף "שו"ת הרשב"א/ה/קע" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


שאלת: מלוה לזמן קבוע, וללוה אין לו מטלטלין, ומבזבז אותם הנכסים, או שרוצה לילך למדינת הים, והוי זמן החורף קרוב, שאינו יכול לבא משם קודם הזמן. מי חיישינן דילמא שמיט, ואכיל להו, ומחייבינן ליה להעמיד הממון ביד שליש, או בב"ד?

תשובה: כבר מצאתים לרב נטרונאי גאון ז"ל שכתב: שהמבקש לילך למדינת הים, אין למלוה לדוחקו ולעכבו, ולא להעמיד הממון ביד שליש, אלא כשיגיע הזמן, הדין ביניהם אבל רבינו הגדול, כתב בתשובה אחרת בענין זה, בראובן שמכר שדה לשמעון, ונטל ממון, ויצאו עליו עסיקין, ובא לב"ד וטוען חוששני שמא תאבד ממוני, ואם תצא השדה מידי לא נמצא לך כלום, על כן קנה באותו ממון, קרקע שיוכל לטרוף אותו. והשיב הרב ז"ל: טענה זאת, יפה היא והביא ראיה ממ"ש: כותבין אדרכתא למקרקעי, אבל למטלטלי לא, דילמא שמיט ואכיל להו, וליכא לאשתלומי. אלו דבריו של רבינו הגדול ז"ל ואף על פי שאימת חכמתו מוטלת עלינו, אין משוא פנים בדין, שלא מצינו בתלמוד, במי שאינו חייב עדיין כלום, שנעמיד ממונו בב"ד משום חשש שמא יזכו אחרים בממונו. ומה שהביא ראיה מאדרכתא, התם מעשה ב"ד הוא, ואין ב"ד מוציאין מידם דבר שאינו מתוקן. ואי שמיט ואכיל, וליכא לאישתלומי, ב"ד הוא שהפסידו ממונו, והזיקו נכסיו בגרמא שלהם. לפיכך, אין כותבין עד שיהא מעשה ברור, שלא יבא על ידם תקלה לאחרים, שלא כדין. אבל מלוה למי שאין לו נכסים, וכן הלוקח קרקע ממי שאין לו קרקע אחר, הוא [אינו] רצה להזיק בנכסיו, מה נעשה לו לכשיבא הזמן לגבות חובו, הרי הדין ביניהם. ותמה על עצמך! אם כדעת רבינו, אית ליה למלוה מקרקעי, ניחוש דילמא מיכספן, כדחיישינן גבי אדרכתא, ויעמיד הממון בב"ד. אלא שאין הנדון דומה לראיה. ולא מצינו דבר זה, אלא בדיני נפשות, דכתיב: ונקה המכה. ואמרינן {{ממ|בכתובות דף לג:}}: מלמד דחובשין אותו. אבל בדיני ממונות, עד שיתחייבו אין תופסין ממנו כלום וסוף הדין גבי מלוה ולוה, אין ב"ד נזקקין להם עד שיגיע זמנן. אבל גבי מוכר ולוקח, שמא יש לדון כדברי רבינו, מפני שהוא קרוב למקח טעות וכ"ש היכא דאיתנהו לזוזי דיהיב ליה כדאמרינן: עד שלא החזיק בה, יכול לחזור בו. ועוד נתיישב בדבר


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}