עריכת הדף "שו"ת הרשב"א/ה/צח" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


{{עוגןד|עוד השיב. גרסי'|'''עוד''' השיב. גרסי'}} בפ' הניזקין {{ממ|1=ד"ן [= דף נ'] ע"א}}: אין מוציאין לאכילת פירות, ולשבח קרקעות, ולמזון האשה והבנות, מנכסים משועבדים, מפני תקון העולם. בעי רב אחדבוי בר אמי: במתנה, היאך? תקנה הוא דעבוד רבנן מפני פסידא דלקוחות, אבל מתנה דלית בה פסידא דלקוחות לא? א"ד מתנה נמי, אי לאו דאית ליה הנאה מיניה, לא יהיב ליה במתנה, הלכך כלקוחות דמי? א"ל רב קשישא בריה דרב חסדא: ת"ש, שכ"מ [= שכיב מרע] שאמר תנו מאתים זוז לפלוני, וג' מאות לפ', וד' מאות לפלוני, אין אומרים: כל הקודם בשטר זכה, אלא {{ממ|הוציא}} [יצא] עליו שטר חוב, גובה מכולם. אבל אמר: תנו מאתים לפלו', ואחריו לפלו', ואחריו לפ'; אומרים: כל הקודם בשטר, זכה. לפיכך, יצא עליו שט"ח [= שטר חוב], גובה מן האחרון. אין לו, גובה משלפניו. אין לו, גובה משלפני פניו. ואף על גב דקמא בבינונית, ובתרא בזיבורית. מזיבורית גבי, ולא מבינונית. ש"מ במתנה נמי, עבוד רבנן תקנתא. ואף על גב דהתם כי הלכתא: דמתנה כמכר, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל. ומדאתי למפשט לה ממתנת שכ"מ, ש"מ דדין מתנת שכ"מ, כדין מתנת בריא, ואין מוציאין ממנה לשבח קרקעות, ולמזון האשה והבנות. וכן כתבו קצת מחכמים הראשונים. והא דגרסי' בפ' יש נוחלין {{ממ|בבא בתרא קל"ג ע"א}} אמר רב הונא: שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר, רואין אם ראוי ליורשו, נוטלן משום ירושה. ואם לאו, נוטלן משום מתנה. ואמרי' עלה. סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא למימר: אם ראוי ליורשו, אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואם לאו, אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. אמ"ל רבא: מיגרע גרע! הרי פירושא: כשם שאם נתנן למי שאינו ראוי ליורשו, אין אלמנתו ניזונת מנכסיו, כך אין אלמנתו ניזונת מנכסיו, כיון שנתנם לו במתנה. שהרי לא רצה שיטול אותם מחמת ירושה, אלא מחמת מתנה. והרי"ף ז"ל גורס: א"ל רבא: מיגרע גרע. בירושה דאוריי' אמרת: אלמנתו ניזונת מנכסיו; מתנה דרבנן לא כ"ש? וכן נמצאת הגיר', בכל הספרים. ולפי גירס' זאת, אלמנתו ניזונת, בין מן היורש, בין מן מקבל מתנה, במתנת שכ"מ. והפרש יש בין מתנת בריא, שהיא מן התורה, למתנת שכ"מ שהיא מדרבנן. וה"ה במלוה על פה, שהיא נגבית ממתנת שכ"מ. והקשה הרי"ף ז"ל על סברא הראשונה: אם איתא, הויא מתני' דהנזקין פליגא עליה דרב אדא בר אהבה, דאמר: אם ראוי ליורשו, אלמנתו ניזונת מנכסיו. והו"ל לרבא, לאותביה מינה לרב אדא. זו אינה קושיא! לפי שהגאונים ז"ל, כך מפרשים. דרב אדא, ודאי כמתני' אמרה. ומש"ה, הוא דאמר: שאם אינו ראוי ליורשו, אין אלמנתו ניזונת. אלא שהוא סבור: דכל שנתן למי שראוי ליורשו, אינו לשון מתנה אלא לשון ירושה, והאלמנה ניזונת מן היורשים. ואתא רבא: למימר: דלא גרע היורש. דכל שנתן במתנה, הרי הוא כמקבל מתנה דעלמא, ואין אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואף על פי דטעמא דמתנה שהיא כמשעבדי, הוי משום דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה, לא הוה יהיב מתנה, כדאיתא התם. ולכאורה לא שייך הך טעמא גבי יורש, דבין כך ובין כך אדם נותן ליורשים, ואין להם פסידא כלל. אפי' הכי, לא פלוג רבנן. וא"כ ליורש בעצמו, לא היה נותן לו בלשון מתנה, אלא מניחו על דינו סתם, אלא א"כ נהנה ממנו. וגדולי האחרונים מכריעין כדברי הרי"ף ז"ל. ומביאין ראיה לדבריהם, ממה ששנינו בברייתא, פ' אין נושאין על האנוסה {{ממ|צ"ט ע"א}}, עלה דמתני': דחמש נשים שנתערבו וולדותיהן, שמוכר לאביו להגבות לאמו כתובתה. כיצד: ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק, ולהם בן, ושחרר את השפחה ונשאת, ועמד וכתב כל נכסיו לבנו, נמצא זה מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה. קמ"ל: כולה ר"מ היא, וקמ"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה. וע"כ כן הוא, כשכתבה לו במתנת שכ"מ. דאי במתנת בריא, לא עדיפא כתובה לר"מ דאמר: מטלטלי משתעבדי לכתובה, מבעל חוב דעלמא לרבנן. ואילו לר"מ, אפי' עשה מטלטלין אפותיקי, ומראן [ומכרן] אין ב"ח גובה מהן. וכדאמרי' בפ' ח"ה {{ממ|מ"ד ע"ב}}: עשה שורו אפותיקי ומכרו, אין ב"ח גובה ממנו. ודין המתנה כמכר. וה"ה, אם נתנן, אין ב"ח גובה ממנו, אלא כשכתבו לאותו הבן במתנת שכ"מ. והלכך, מתנה זאת לא עדיפא מירושה. ולר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, אם נתנן במתנת שכ"מ, האשה גובה מהם כתובתה. ואותה דהנזקין, תירצה הרמב"ן ז"ל בקנין, דדינה כמתנת בריא. ואין פשט ההלכה מוכח כן. וההיא דפ' נושאין על האנוסה, בשכתב לבן כל נכסיו, חוץ מזכות אמו. וכן ודאי נראה. ולא באו שם אלא להשמיענו, דמטלטלי משתעבדי לכתובה. ומ"מ הלכה למעשה, עושין כדברי הרי"ף ז"ל, וכהכרעת האחרונים.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}