עריכת הדף "שו"ת הריב"ש/קעג" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''עוד''' שאלת אם מותר לדבר עם המוחרם שהרי אמרו בפ' ואלו מגלחין מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו וכו' ומדיוקא דלא שונין לו נראה דמותר דאם איתא דדבור בעלמא אסור פשיטא דבור בעלמא אסור דבור ושנון מבעיא או דילמא דבור אסור ושנון אצטריכא ליה מהו דתימא משום דמצוה היא לשתרי קמ"ל:

'''תשובה''' אף אם אין להוכיח מההיא דלא שונה ולא שונין לו לא התר דבור בעלמא ולא אסור כמו שדחית אתה מכל מקום יש להוכיח התר ממ"ש לא נשכר ולא נשכרין עמו ואיך אפשר להשכיר בשתיקה בלא דבור אלא משמע דדוקא שכירות הוא שאסור שהוא עסק משא ומתן אבל דבור בעלמא מותר ובמנודה פשיטא שמותר לדבר עמו שהרי נשכר ונשכרין עמו ואפי' בשאלת שלום הוא בעיא בגמרא ולא איפשטא והריא"ף ז"ל פסק בהנהו בעיי לקולא וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ואם שאלת שלום מותר כ"ש דבור בעלמא ואף אם נאמר שזהו דוקא במנודה אבל מוחרם אסור בשאלת שלום דומיא דשנון ושכירות שמותר במנודה ואסור במוחרם עדיין יש לומר דדוקא בשאלת שלום אבל בדבור בעלמא מותר. וכן יש להביא ראיה ממ"ש בפרקי רבי אליעזר ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים וא' לאבלים ולמנודים היו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני השערים הללו והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרין לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות והנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל והיו אומרין לו השוכן בבית הזה ינחמך והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין בו שהוא מנודה והיו אומרין לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע אל דברי חבירך ויקרבוך כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ע"כ. והרמב"ן ז"ל הביא הגדה זו בספרו בשער אחוי הקרע הנה מכאן שמותר לדבר עם המנודה שהרי היו גומלין עמו חסד בדברים טובים דברים ניחומים ונראה שגם המוחרמי' בכלל המנודין שהזכירו כדי שיגמלו חסד עם כלם ועוד נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר במה שיתר המוחרם על המנודה רק שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו אבל הוא שונה לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו ואיך נשכר ואין נשכרין לו ואין נושאין ונותנים עמו ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו ע"כ. ואי אפשר להתעסק עמו שום עסק אלא בדבור. וכן נראה שכל אותן הבעיות ששאלו בגמרא אם המנודה אסור בהם וסלקו בתיקו ופסק בהן הרי"ף ז"ל לקולא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל נראה שגם במוחרם הדין כן שהרי לא הזכירו בו אסור רק שנון ושכירות ועסק זולתי בכדי חייו וכן נראה מדר' אליעזר הגדול שהיה מניח תפלין כדאי' בסוף פרק ארבע מיתות {{ממ|סח.}} שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו ערב שבת סמוך לחשכה ופרש"י ז"ל תפלין של אביו ובפרק אלו מגלחין {{ממ|טו.}} היא בעיא אם מנודה אסור בתפלין וסלקא בתיקו. ומיהו קשה לי אמאי לא פשיטו בפרק ואלו מגלחין דמותר בתפלין מההיא דרבי אליעזר ואפשר לומר לפי שהיה יכול לדחות דתפליו של הורקנוס עצמו קאמר והרמב"ן ז"ל פירש דרבי אליעזר חרם היה דלשון ברכוהו הוא כנוי הקללה שהוא החרם והביא ראיה ממה שחלץ מנעליו ובמסכת משקין {{ממ|טו:}} איבעיא לן במנודה אם אסור בנעילת הסנדל או לא ולא אפשיטא ומדלא פשטוה מהכא ש"מ דלאו מנודה היה. ויש ספרים שכתוב בהן וקרע בגדיו וכן בפי' רש"י ז"ל ואלו מנודה אינו חייב לקרוע. ועוד ראיה מדאמרי' בפ' ד' מיתות שלא נכנסו תלמידיו אצלו ללמוד תורה עד שעת פטירתו שבאו להתיר לו הנדר ואלו מנודה בלבד היה בודאי לא היו תלמידיו נמנעים מלבא אצלו דהא מנודה שונה ושונין לו. וא"ת למה החמירו עליו כל כך והא מנדין על כבוד הרב אמרו אבל מחרימין לא אמרו{{הערה|רמ"א שם סעי' י"ח:}} כת' הוא ז"ל דיש לומר דכיון דלא רצה לחזור בו ואמר להם חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש ומן השמים יוכיחו מחזי להו כאפקרותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי{{הערה|רמ"א שם:}} לפיכך ברכוהו ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה והוא היה אומר כך היא בעיני לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו כל זה כתב הרמב"ן ז"ל. נראה שדעתו שהמוחרם אסור בכל אותן דברים שלא נפשטו בגמרא במנודה כגון בנעילת הסנדל וחייב בקריעה אע"פ שלא אמרו כן במנודה וכ"כ בפירוש במשפט החרם ושנוהג בדברים של אבל כנ"ל ומ"מ אפשר שלא בכל הדברים שהאבל נוהג שהרי אבל אסור בדברי תורה והמוחרם מותר וכן שלא ראינו לרבי אליעזר שנהג בעטיפת הראש ובכפיית המטה וכן לא נאסר בתפלין כמו שנראה מההיא דפ' ארבע מיתות {{ממ|סח.}} אבל באותם דברים שראינו שנהג בהן רבי אליעזר הוא סובר שאסורים במוחרם אע"פ שמותרין במנודה. ומיהו אחרים אומרים דההיא דרבי אליעזר נדוי היה ומה שחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע משום צער בעלמא עשה זה ואין ללמוד ממנו חיוב במנודה דעלמא וכן קריעת בגדיו מפני צער עשה שנצטער על הדבר הרבה שנמנו עליו חבריו לנדותו והוא גדול בסנהדרין ומי כמוהו בישראל ומה שלא באו תלמידיו אצלו לפי שהיה גנאי לו שיבאו תלמידיו לפניו וינהגו בו מנהג נדוי וזהו שאמר להם כשאמרו לו ללמוד תורה באנו ועד עכשיו למה לא באתם כלומר שהרי מותרין אתם כך פירשו האחרונים ז"ל. ונראה לי להכריע כדבריהם שנדוי היה מדאמרי' בפרק מי שמתו{{ממ|יט.}} בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וכלן שנינו במשנתינו ור' אלעזר דק ואשכח תלת וכו' ומקשינן ותו ליכא והתניא תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים וכו' ומתרצינן במשנתינו קאמרינן והא ברייתא היא והקשו עוד ובמתני' לא תנן והתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וכו' ותנא אותו היום הביאו כל טהרות שטהר רבי אליעזר ושרפום ונמנו וברכוהו ותירצו אפי' הכי נדוי במתניתין לא תנן כלומר אע"פ שמחלקותם שנוי במשנה מ"מ הנדוי אינו שנוי במשנה אלא בברייתא ששנו בה ונמנו וברכוהו אם כן מבואר בכאן שנדוי היה כדברי האחרונים ז"ל. ואנא חזיתיה לדעתיה דמר שמותר לאשתעויי בהדיה ושאם בא לבית הכנסת שאין מכריחין אותו לצאת משם ומותר להתפלל בצבור כל שיש שם עשרה זולתו{{הערה|רמ"א יו"ד סי' של"ד ס"ב:}}. ונ"ל שכיוונת להלכה שלא אסרו אלא לכוללו לכל דבר שצריך עשרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ומה שאמרת שהשיב הרב רבינו אשר מלוניל בשם רבינו האיי גאון ז"ל וז"ל הכי חזינא דמוחרם סתם אסור לדבר עמו ולישב לפניו בתוך ד' אמות ולהתפלל בבית הכנסת אשר הוא שם כדכתיב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכ"ש שאין שותין ואוכלין עמו ואין משמשו אלא אשתו ובניו כהורקנוס בנו של ר' אליעזר ואין מוכרין לו מזון אלא כדי פרנסתו והמתפלל עמו בבית הכנסת או נתחבר עמו בדברים אשר אמרנו הרי הוא מוחרם כמותו דכתיב כל יושביה וכן נהגנו ונהגו הקדמונים דאי לאו הכי לא הועילו חכמים בתקנתם כלום להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל. ואמר מר שפירוש השמועה הוא דאית רשותא לב"ד לאחרומי מאן דאכיל ושתי בהדיה וקאי גו ארבע אמות אבל מסתמא נהי דאסור לא הוי מוחרם וכן נוכל לומר דשרי לאשתעויי בהדיה ממה שהתירו לו חנות קטנה כדי פרנסתו וכל מאי דאמר מר אמת וברור מדינא דגמרא. אבל הגאונים נהגו להחמיר הרבה בגזרתם והעובר על דינם שהרי כתבו אדם שנתחייב לחברו בב"ד וסרב ועבר על גזרות ב"ד כותבין לקהלות ישראל פלוני גזרנו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזדמן בשלשה ואל תמולו לו בן ואל תקברו לו מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו את הדין ע"כ. ובס' אורחות חיים תשובה לרב פלטוי ז"ל שהוסיף עוד בכתב שכותבין לקהלות בלשון הזה ואף אתם נדו אותו והחרימוהו בכל יום תמיד והכריזו עליו שפתו פת כותי ויינו יין נסך ופירותיו טבלים ספריו ספרי קוסמים וחתכו ציצית שלו ועקרו מזוזותיו ולא תתפללו עמו ולא תמולו לו בן ולא ילמדו בניו בב"ה ולא תקברו לו מת ולא תכניסו אותו לא לחבורת מצוה ולא לחבורת רשות ושטפו כוס אחריו ונהגו בו מנהג עובד כוכבים ע"כ. וכבר אתה רואה שכל אלו חומרות יתרות שהיו נוהגים הגאונים ז"ל למי שעבר על גזרתם ומסרב בדינם כי היו גאוני עולם והיו על בני הגולה כסנהדרין על כל ישראל אבל לאחר דורם לא נהגו כן רק כפי דין הגמ' וכבר ידעת שאמרו ז"ל נדוי שלנו כנזיפה שלהם. והרשב"א ז"ל כתב בתשוב' שהדבור מותר בין במנודה בין במוחרם ומ"מ אף אם מן הדין מותר לדבר עם המנודה או המוחרם אומר אני שאין ראוי להרבות שיחה עמו{{הערה|רמ"א שם:}} כיון שהוא מרוחק ומובדל משאר העם ובמקומות נהגו להכריחם לצאת מבית הכנסת ואפשר שהם מכוונים שלא לדחוק היחידים שצריכים להתרחק מתוך ארבע אמות שלו{{הערה|רמ"א שם:}} ואנו נוהגים להכריז על המנודה או המוחרם בשווקים וברחובות ומצוים עליו שישב בביתו ולא יצא לחוץ ידבר כדי שלא יכשלו בו רבים ושינהוג אסור בדברים האסורים לו וכן שינהוג אסור בנעילת הסנדל כדי שיכנע לבבו ואע"פ שמן הדין אינו אסור בו שהרי פסק הרי"ף ז"ל לקולא בהנהו בעיי דלא אפשיטו בגמרא וכן הסכים הרשב"א ז"ל. והירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בהלכות {{ממ|פ"ק דתענית}} תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ומשבאו לעיר חולצין וכן בת"כ וכן בתענית צבור כתב הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שלא הביאו אלא ללמוד ממנו לאבל ולת"ב לא לאסור מנודה בנעילת הסנדל בעיר שהרי הוא עצמו פסק להקל ואנחנו מחמירין עליו כדי שיכנע לבבו ולא מן הדין וכשמבקשין אוהביו בעדו להתיר לו אנו חוקרים עליו אם נהג אסור במה שגזרנו עליו ואז אנו מתירין לו. זהו שהעלתה מצודתי בכל אלה ואתה תבחר ושבת וראית בין טעם בריא ובין טעם רזה כי איש חכם אתה עדיף מנביא וחוזה עוקר הרים וטוחנן זה בזה על יושר לבך אמריך ודבריך במשפט תכלכל ואם יש שמה שכתבתי סבר' אולי נטתה מדרך השכל בחרוצות שכל תדוקנה ותדושנ' אדוש ואת אשר תבחר בו הוא הקדוש נאום דורש שלומך וטובתך לעולם אם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין דבר נעלם החותם בפרשה אל מול פני המנורה יאירו נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שו"ת הריב"ש]]