עריכת הדף "שו"ת הב"ח (הישנות)/י" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
בחור ואבי הכלה עשו שידוכין ואבי הכלה פסק לו כך וכך והבחור הי' עני והרב שבעיר ושאר אנשי חשובי העיר היו מקובצים והרב כתב ראשי פרקים ושני הצדדים תבעו מהסופר שיכתבו התנאים והסופר נתעצל ויהי כמשלש חדשים בא הבחור ומיחה בהסופר ובעדים שלא יכתבו השטרות ולא יחתמום כי התחרט על השידוך ואבי הכלה שואל שיכתבו בעל כרחו הדין זה עם מי:

תשובה בפרק הספינה אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר ובין בשדה והרא"ש בתשובה כלל ל"ד דין ג' למד משם לשידוכין שנעשה בפני שני עדים בקנס חמשת אלפים זהובים וקנו בקנין ואמרו לעדים שיכתבו על כל אחד ואחד שטר חוב מחמשה אלפים זהובים על מנת שיכתבו אלו השטרות ויהיו בנאמנות ביד אחד מן העדים שאם יחזור בו אחד מן הצדדין שיתן הנאמן שני שט"ח לשכנגדו וחזרה בו האשה ומחתה בעדים שלא לכתוב השטר עליה ושלא ליתן שום שטר עליה ביד נאמן ועם כל זה הכריחו המשודך שכתבו השטרות והניחם ביד נאמן ופסק הרא"ש דכיון דקאמרי על מנת וכו' והיא חזרה בה קודם שבאו השטרות ליד נאמן נתבטל כל הענין ולא יכתבו אלו השטרות כלל וע"ש וכן פסק הרב בש"ע בהג"ה באה"ע סי' נ' ובח"מ סי' רמ"ג ומשמע לכאורה דבנדון דידן דלא קאמרי על מנת יכול כ"א לחזור בשטר אכן נראה לפי ע"ד דליתא דלא מבעיא להרשב"א בתשובה אלף ל"ד דסוף קנין לכתיבה עומד וכותבין בעל כרחו ואין הפרש בין שטר מכר למתנה ובין שטר מלוה וחיוב ושכן דעת הגאונים ובעל העיטור והרמב"ן ז"ל אלא אפילו לדעת התוספות והרא"ש פרק זה בורר ופרק חזקת הבתים ופרק הספינה והטור ח"מ סי' ל"ט ורמ"ג דאם מיח' בשטר אין כותבין בע"כ בנ"ד מודו דכותבין בעל כרחו דלפר"ת שכתבו התוספות בשמו דבמתנה דווקא חוזר בשטר דמדעתו קא יהיב ליה מתנה ונותן הוא דעבדינהו שלוחין דידה הלכך מצי למהדורי ולבטל השליחות אבל במכר דשלוחו דקונה נמי נינהו אין יכול לחזור ולבטל השליחות בלא דעת קונה דמסתמא אדעתיה דכתב ליה שטרא זבין ליה פשיטא היא דבשידוכין נמי הני סהדי שלוחים דחתן ודאבי הכלה נינהו ומסתמא אדעתיה דיכתבו שטרי לכל צד וצד שטרא דידה נשתעבד בכך וכך בקנין ועשה כל צד וצד שלוחין להני סהדי ודליהוו שלוחין דידיה והלכך לא מצי כל צד וצד לבטל אצא שליחות דידיה אבל לא מצי לבטל שליחות דחבריה ולפירש ריב"א דבהגהות אשר"י פרק הספינה דכתב איפכא דבשטר מכר דווקא קאמר דחוזר בשטר וכשחוזר בו המוכר יד הלוקח על העליונה אם רצה יעמוד במקחו בלא אחריות ואם רצה לחזור בו חוזר אבל בשטר מתנה אף בשטר אינו חוזר ע"כ בנדון דידן נמי אינו חוזר וזה דנראה דטעמו דריב"א הוה דבמכר כיון דהמוכר חייב באחריות אית ליה למוכר טענה דלשטר אית לי קלא טפי מדאית ליה לקנין בלא שטר ולא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי דזיילי נכסאי דלא אוכל למכור ולא ללות דסבורין כל נכסאי משועבדין אבל מתנה דלית בה אחריות אדרבה מצוה לכתוב שטר כדי שלא יכפור הנותן ולהכי במתנה אינו חוזר אף בשטר ולפי זה וודאי בנדון דידן נמי כיון שאין על כל צד וצד שום אחריות ושיעבוד לטרוף ממשועבדין דבשידוכין בלא קידושין אין בהן אלא פסוקא גרידא אתן כך וכך ואינו חייב לקנס אלא מכח הבושת דמיא למתנ' דלית בה אחריות וכיון דלא מצי' לחזור בו מצד הקנין והקנס לא מצי נמי חוזר בו מן השטר ואדרבה מצוה היא לכתוב השטר כדי שלא שלא יכפור בו הנה מבואר דבין לר"ת ובין לריב"א בשטרא קנסות כותבין השטר בעל כרחו:

ותו נראה דאפילו אם ת"ל דבשטרי קנסות נמי איכא למימר לא ניחא לי לאפושי שטרי עילוואי מה שאינו לפי האמת מכל מקום אין זה צודק אלא היכא דכל צד וצד פסק על עצמו סך כך וכך כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך התם אפשר דכיון דכל אחד מתחייב ליתן סך כך וכך מצי למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילוואי דזיילי נכסאי אבל נדון דידן שהחתן עני ולא היה מתחייב בכלום ולא מצי למימר זיילו נכסאי א"כ פשיט' דלא מצי לחזור אפילו בשטר:

ותו נראה דלמאי שכתב הרא"ש בפרק זה בורר דטענ' זו דזיילו נכסאי אינו מועלת אלא למנוע שלא לכתוב עליו שטר חדש אבל אם היה לו שטר ואבד בשביל טענה זו אינו נמנעים מלכתוב לו שטר אחד כדאמר בפרק גט פשוט דמי שבא ואמר אבד שטרי ואמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו דבשטר מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו והיינו משום דמאחר שכבר נתרצה בכתיבת השטר ונכתב ונמסר ביד הלוקח ולא מיחו בעדים מלכתוב ולמסרו הרי גילה בדעתו דלא חייש לאפושי שטרי וכן כתבו בהגהות אשר"י פרק הספינה ונתיישבה בזה קושיות התוספות בפרק הספינה ע"ש השתא וודאי בנדון דידן דחשובי הקהל היו מקובצים עם הרב וכתבו ראשי הפקרים א"כ נתרצו בכתיבת שטרי הקנסות וגילה בדעתו דלא חייש לאפושי שטרות פשיטא דפשיטא דכותבין שוב בעל כרחו ואף ע"ג דבח"מ סי' רמ"ג כתב ע"ש תשובות הרא"ש אביו דאף עפ"י שעשו העדים כתב זכירה יכול להחזור בו ולמחות שלא לכתוב השטר התם מיירי דבשעת הקנין לא היתה כתיבה כל עיקר אלא אמירה גרידא אלא דלאחר כך כתבו העדים לעצמם מעשה הקנין לזיכרון א"כ כתב הזכירה לא נעשה בפרסום אלא לעצמם כתבוהו ביחידות שלא בפני הנותן והמקבל ואפילו היה בפניהם מכל מקום לא נתפרסם ברבים הלכך יכול לחזור בו אבל נדון דידן שכתב הרב ראשי פרקים בפני שני הצדדים ונתפרסם בפני רבים שמדעת שני הצדדים כתב הרב את התנאים בראשי פרקים אין ספק דלא מצי למימר לא ניחא לי לאפושי שטרא עילואי דאי איכא למימר דזיילי נכסיה כבר זיילי משעה ראשונה בכתיבת ראשי פרקים שאז נתפרסם ונודע כמה יתן כך וכך ותו דבנידון דידן החתן עצמו היה תובע מן הסופר שיכתבו שטרי התנאים ויתן לכל צד וצד א"כ גליה אדעתי' דלא חייש לאפושי שטרות והשתא זכינו לדין דמאחר דלא מצי החתן לבטל הקנין והקנס כיון דלא אמרו בשעת הקנין על מנת שיכתבו השטרות ויתנו לכל צד וצד אלא סתמא הקנה בקנס כך וכך והקנין קיים וחזקתו לא מצי חוזר אף בשטר והסופר והעדים כותבים שטרי הקנסות וחותמין בע"כ מהני טעמי דאמרן הנראה לע"ד דבר פשוט וברור כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן והצעיר יואל מקראקא:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>