עריכת הדף "שו"ת דברי חיים/ב/יורה דעה/נד" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן נד'''}}
שאלה במקומות שא"א להם לעשות בארות מים ורק מסתפק מנהרות המושכין ובמים ההם נמצאים רחש נראה לעין השמש ומהם שנראים אפילו בלילה וא"א להוציאם אפי' ע"י סינון מה דינה של המים כיון שאין במקומות ההם מים אחרים:

תשובה ידוע דעת קצת מהראשונים שס"ל דברי' בטל באלף והנה הי' מקום קצת ליקח דבריהם לאיזה צירוף היתר אך באמת לפע"ד גם הגאונים מודים היכי דניכר האיסור לא בטל אפילו ברבוא והנה הרמב"ם מביאו הטיו"ד סי' קט"ו כתב וז"ל והחמאה מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה וחלב טמא אינו עומד ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוח חלב שישאר בה שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב בה שיתבטל במיעוטו וכל חלב שלהן חוששין לו שמא חלב טמא מעורב בו עכ"ל והרשב"א ז"ל כתב על דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל מביאו ב"י שם וז"ל והטעם שכ' דאיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפל לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל כו' עכ"ל הרשב"א והב"י שם כתב וז"ל ול"נ דלדעת הרמב"ם י"ל דל"ד לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין דהתם אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע מ"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל עכ"ל הב"י. והנה סברת הרשב"א ז"ל כיון דא"א להסיר האיסור אין המיעוט מעכב על הרוב מלאכול דבר הזה ולא איכפת לן בהיכר הדבר. והט"ז ז"ל סי' ק"ד כתב בס"ק א' וז"ל אלא שיש עדיין להקשות להרשב"א שכ' באיסור החמאה שנתן הרמב"ם טעם כו' והקשה עליו הרשב"א וכו' וכתב עליו שאעפ"י שאינו מעורב בטל במיעוט', א"כ מ"ש מכאן בעכבר שאינו מתבטל בשכר או חומץ דהא גם שם בקום שבחמאה מכירו והוי לח ביבש ומתבטל כיון שאין יכול להפרישו וגבי עכבר נמי דהוי [אין[ יכול להפרישו והוי יבש בלח ליבטל ונ"ל דבעכבר יש לחוש שמא יאכל חתיכת האיסור בפ"ע בשלמא יבש ביבש נהפך האיסור להיות היתר מכח הרוב דגזה"כ ומש"ה מותר בדגן בדגן אבל בזה אין האיסור נהפך להיתר אלא טעם בחמאה דמהני ביטול משום דא"א להפרישו לאיסור וזה עיקר ההיתר אבל כל שניכר קצת מהקום ודאי זורקו ואינו אוכלו אלא בכלל החמאה ע"כ מותר אבל אין שייך בזה האיסור נהפך להיתר מש"ה אסור בעכבר דשמא יאכל האיסור בפ"ע עכ"ל ולע"ד לדברי הרשב"א ז"ל בכל האיסורין אם א"א להוציא מיעוט האיסור בטל ברוב כאשר נראה מדבריו הנ"ל ובתשו' סי' פ"ה כתב וז"ל אפי' חתיכ' שאינה ראוי' להתכבד אין אומרים שתהי' מבוטלת בשאר שהרי ניכרת היא וצריך לחפש אחרי' ולסלקה עכ"ל הרי להדי' דאם אינו יכול להסירו אפילו שיש בעין חתיכ' גדולה בטל ודלא כט"ז ז"ל. והנה הח"ד ז"ל בסי' ק"ד ס"ק א' כתב וז"ל וליישב תמיהות אלו נראה דמיירי שהשום והשמן בעין וניכרין רק שא"א לברר השמן מהמקפה כדרך כל שמן הניתן במקפה ואז אין האיסור נהפך להיתר ע"י ביטול ברוב כמ"ש הט"ז ומש"ה זר לוקה עליהן בכא"פ ולא דמי לעיסה המדמעת דשם כיון שאין האיסור ניכר אם טעכ"ע דאורייתא ההיתר נהפך לאיסור והוי כאלו כולה תרומה ומאן דמכשיר ס"ל טעכע"ק לאו דאורייתא דאז האיסור נהפך להיתר והוי כולו חולין משא"כ כאן דאין ההיתר נהפך לאיסור ולא האיסור להיתר כיון שניכר וא"א לבררו מש"ה אינו פוסל רק מקום מגעו דההיתר מפסיק בין כל אחד כיון דלא נתבטל וגם התרומה לא נתבטל כיון שניכר ומש"ה נפסל מקום מגעו ומעיקרא ס"ד דמיירי בדליכא כבכא"פ וח"ש הוא וכיון שא"א לבררו וא"א לאכול האיסור בלא ההיתר רק ע"י תערובות מש"ה מקשה והא בטלי תבלין ברובא דח"ש ע"י תערובות מותר כמ"ש המהרש"א שם כו' ולפ"ז במקום שניכר האיסור וא"א לברר בעינן שיעור למלקות ואז אינו בטל ול"ק שוב כל הקושי' שהק' הטזז כנ"ל עכ"ל ואחר מחילה מעצמו' הקדושים לא ידעתי האיך נקל בחצי שיעור הא אמרינן בחולין לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד ח"ש אסור מה"ת הרי אפילו לענין ששים דהוא רק דרבנן לשיטת רש"י לענין הלכתא וגם תנאי ואמוראי דלא ס"ל טעכ"ע ואפ"ה לא מקילין בח"ש ה"נ אם באם יש שיעור שלם מה"ת לא בטל בניכר האיסור ולוקה עליו גם בח"ש לא הוי לן להקל והוי לן גם בשארי איסורין לאסור מדרבנן עכ"פ בניכר האיסור ותו קשה על דבריו הא כתבו התוס' פסחים (דף מ"ד ע"א) ד"ה לאו וז"ל לאו משום דהיתר מל"א ומטעם הואיל אם הי' מלקט מן השום או מן השמן כזית וילקה עליו לית לן למימר שלא תבטל אגב מקפה כיון שאין דרך אכילה בכך עכ"ל א"כ דמה שבא לתוך פיו האיסור לבד הוי שלא כדרך אכילה ובטל א"כ ה"נ נהי אם נזדמן לתוך פיו יהי' שלא כדרך אכילה וא"ל דבשרצים שאני מחמת דפוגם ואפ"ה חייב כמ"כ שלא כדרך אכילתן ז"א דהא מספק אי פוגם עכברא בשומנא וכלל הדברים שזה מחלוקת הרמב"ם והרשב"א דבר שניכר האיסור ואינו יכול להוציאו אם בטל אם לא אך בנ"ד גם הרשב"א מודה שהרי כתב בחי' כנ"ל הרי דאם יכול לעשות איזה פעולה להוציא וניכר האיסור שאינו בטל והנה בנ"ד נהי שאין נבדלין לגמרי ע"י סינון מ"מ ודאי הרבה הוסרו ע"י סינון וגם יש לעשות עוד פעולות שקצתן יפרדו וא"כ ודאי אינם בטלים מסתמא בלא השתדלות להוציא כל מה שנוכל ואם להתיר לאחר עשיית כל השתדלות להוציאם בכל פעם זה מסתבר דדבר זה לא נמסר לנשים וע"ה ולכן בודאי אפילו להאומרים דברי' בטלה באלף בנ"ד אינם בטלים לכ"ע ועיין בח"ר בחי' רשב"א] חולין [דצ"ח ע"ב סד"ה אבל] שכתב טעם כעיקר הוא משום שהוכר האיסור גם כשלא יוכל להוציאו:

והנה ראיתי מ"ש הרב הה"ג להתיר מכח דברי הראב"ד דאינו נחשב כמעין לענין מקוה רק במקום שעמד מתחלתו וא"כ לא אסור רק בפירש ולסמוך אהמתיר באינו יוצא וא"כ הוי כנולד עם ההיתר ביחד שמותר והנה אם כי בחכמה דיבר אך לא לדינא ח"ו דלפ"ד למאן דס"ל פירשה מתה מותר מותר לאכול דג טמא על שפת הנהר בעת גדול הגשמים ולהורג בתוך המים וזה לא ניתן להאמר דשאני דיני זחילה דמעיין עומד אינו מטהר בזחילה כמבואר אך לענין שנקרא עליו נהר מים נובעין לענין שרץ ודאי מקרי ים או נהר תדע דהא ים אינו מטהר בזוחלין לרבנן ואפ"ה אסור בדג טמא אפילו לא פירש מגזה"כ דימים וה"נ נהי שאינו מטהר בזוחלין אבל מ"מ מקרי ימים הואיל דנתערב במי הנהר שנובע וגם במקום הוספה גופא נובע כידוע שנפתחין מהארץ נביעו' כשהמים גדלים ורק להראב"ד אין דינם לטהר בזוחלין וגם תמה אני מי הגיד לו שבאים ממי גשמים הלא ראינו שאדרבה מי גשמים זכים וצלולים בלא שקץ ודג טמא מרבי מטינא כדאמרי' בסוכה [י"ח א'] וא"כ מי גשמים שרצים הולכים ונוטפים והטינא שמהם יתרבו השרץ טמא הוא כאן במקומה בודאי עלינו לומר שכאן במקומו נמצא כאן הי' כדברי כל הראשונים בב"ב (כ"ד ב' בד' הגמ' אבל עינבי מצנעי וע"ש ברמב"ן ז"ל] ומה"ת נאמר שהגשמים הביאום לכאן ועיין (בח"ר) (ביו"ד] ס"ג [ע"ש בתב"ש] ותו כיון דהגשמים אינם מולידים הרחש רק או שבא מעננים שהשקה מן הים או מנהרות כידוע או ששטפו שרצים בעת שוטפים והאיך נקרא עליהם שם שרץ דחריצים וזה דבר זר לומר שנרחשו מכאן על שפת ארץ דהוא לא מעלמא ולא מתוך הנהר בודאי הישר הולך יראה דהשרצים הללו או שבאו מתוך אמצעית הנהר לתוך קצוי הנהר או הגשם הוליכו מאיזה שרצי הארץ וגם מלבד זאת המעיין בסי' פ"ד יראה דכל הראשונים ואחרונים אוסרים אם נאבד רחש מפני שמתליע בתלוש בתוך המאכל זולת אם יש ס"ס שמא נימוח אבל זולת זה אוסרים וקשה הלא כשבא בעולם נתערב א"ו דז"א דהוכר הי' אפילו שעתה לא ניכר מ"מ כבר הי' באיסורו ולא בטל ואין להאריך בדברי' פשוטים:

וגם ההיתר שבנה חכם אחד מדברי הירושלמי כלאים יוצק זהב רותח לתוך פיו כי דבר על ד' ועל תורתו להתיר איסור תורה שלא במקום פיקוח נפש משום שבאותו מקום א"א בלעדו. והירושלמי אמר שהתורה לא אסרה כלאים רק במכוין לזרוע אבל בעניני אכילה התורה אסרה ואינו ניתר רק בפיקוח נפש ואפילו אם יש פ"נ אם יוכל לעזוב מקום הזה ואינו הולך משם מקרי מזיד ומומר כמבואר ברמב"ם ז"ל ביסודי התורה ועיין בברוך טעם ולכן לדעתי אין תקנה רק לבשל המים קודם שתי' ואח"כ לסננם ואז יבדקו ואם יראו שהוסרו התולעים מותרים ואם גם לאח"כ ימצאו אין תקנה לאותם המים רק מהשמים ירחמו כמ"ש אלישע הנביא ע"ה ירפאו המים:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}