עריכת הדף "שו"ת בית הלוי/א/ח" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{קטן|יחקור בזט"ה שנתנו בהכ"נ במתנה לא' אם נפקע הקדושה מינה ויכול להשתמש בה או לא:}}}}

במסכת מגילה דף כ"ו איתא מתנה פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר במה תפקע קדושתה ומאן דשרי אי לאו דהוי להו הנאה מיניה לא הוי יהיבי ליה הדר ה"ל מתנה כזבינא וכ' הטור אורח חיים סי' קנ"ג דיכולים ליתן לו מתנה וכתב על זה הב"י דהוי פלוגתא דר"א ורבינא וקיי"ל דכל היכא דפליגי הלכה כדברי המיקל וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ודלא כרבינו ירוחם שכתב ליתנה במתנה ספק אם יצאה לחולין בזט"ה הלכך אם נתנוה אסור להשתמש בה ולכאורה דברי רבינו ירוחם צע"ג דמה ספק יש כאן דכיון דהלכה פסוקה בגמרא בכמה דוכתי דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הוי ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבינא לקולא אמנם לדעתי לאו יחידאה הוא בזה וכן מוכח מדברי הרא"ש דהאלפס במגילה שם הביא הך פלוגתא דר"א ורבינא וסיים בה והלכתא כמאן דשרי והרא"ש בהעתיקו דברי האלפס לא כ' רק הפלוגתא ודלג הך והלכתא שסיים האלפס ומוכרח להדיא דלא פסיקא ליה הך והלכתא והניחה בלא הכרעה ומש"ה דילג לסוף דברי האלפס ורבינו ירוחם תלמידו ס"ל כוותיה אכן עכ"פ קשה לשניהם דמאי ספק יש כאן אחרי דבגמרא הוכרע ההלכה ולכאורה היה נראה לומר דדעתם דהנה בב"מ דף ט"ז אמרינן גבי גזלן שמכר שדה גזולה ואח"כ קנאה הגזלן מהנגזל דאינה טורפה מהלוקח דאמרינן דלאוקמה קמי לוקח קנאה משום דניחא ליה דלא נקרי' גזלנא או דניחא ליה דליקו בהמנותא ואמרינן שם דאם נפלה לפני הגזלן בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו קטרח אבתרה ומש"ה טורפה מהלוקח יהביה נהליה במתנה פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר מתנה כירושה דהא ממילא וחד אמר מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה להכי טרח וארצי כי היכי דליקו בהמנותא וכתב שם הנמוקי יוסף דההלכה דהוי כירושה דהגזלן הא נקרא מוחזק בקרקע כיון דקנאה מהבעלים הראשונים וקרקע לעולם בחזקת בעלים הראשונים עומדת וכבר ראיתי בטורי אבן במגילה שהקשה הני ב' מימרות אהדדי דכיון דקיי"ל דבכל מקום דפליגי הוי ר"א לחומרא ורבינא לקולא וא"כ בהך דב"מ ע"כ רבינא הוא דאמר דהוי כירושה דהוי לקולא להגזלן דהוי מוחזק ובהא דמגילה הא הוי קולא אי נאמר דהוי כזביני וס"ל לרבינא דהוי כזביני א"כ ר"א ורבינא סותרים את עצמם וא"כ הא י"ל דהרא"ש ורבינו ירוחם ס"ל משום הך קושיא דר"א ורבינא לא נחלקו כלל להדיא בהני ב' מקומות רק חדא מכלל חברתה איתמר ובעיקר הדבר דנחלקו בו באמת הוי ר"א לחומרא ורבינא לקולא וממילא בדין השני דדייקינן מפלוגתתם הוי להיפוך דהרי הך כללא דר"א לחומרא ורבינא לקולא הא לא נאמר בגמרא רק על עיקר מחלקותן אבל במקום אחר ודאי דיוכל להסתעף מחומרא של ר"א קולא וכן להיפוך לרבינא יסתעף חומרא דהא כמעט אין לך שום קולא בש"ס שלא יסתעף ממנו חומרא במקום אחר וכמו שדרה וגולגולת וא"כ הא לדידן לא ידעינן באיזה מקום נחלקו א' בב"מ וס"ל לרבינא דהוי כירושה והלכה כותי' לקולא או במגילה וס"ל דהוי כמכר ומש"ה גבי גזלן הא גם מספק אי אפשר להוציאה מחזקתה של בעלים הראשונים ומש"ה טורפה מהלוקח והכא גבי בית הכנסת ס"ל דהוי ספק איסורא ולחומרא ומש"ה כ' דאם נתנו לא ישתמש בו וגם מדברי הרמב"ם שפוסק כאן לקולא דיכולים ליתן במתנה וכמו שהביא הב"י אין סתירה לעיקר הדברים דאדרבה גם דברי הרמב"ם מיושבים לנו בזה דבפרק ט' מה' גזילה פסק הרמב"ם דיהביה נהליה במתנה הוי כמכר ואינו טורפה מהלוקח וכתב שם המ"מ דהר"ח פוסק לקולא דהוי כירושה והרמב"ם דפוסק דהוי כמכר משום דמסתבר טעמו ולכאורה דברים אלו צע"ג דזה היה שייך אם לא היה נקבע בגמרא הלכה כדברי מי ושייך לומר דס"ל להרמב"ם דמסתבר טעמו של זה אבל בפלוגתא של ר"א ורבינא דהגמרא נתן כלל דהלכה לקולא וצ"ל להקל על המוחזק היאך יכריע הרמב"ם מסברת עצמו דלא כהגמרא אבל לדברינו ניחא דכיון דאינו ידוע היכן הוי עיקר המחלוקת והיאך ס"ל לרבינא מש"ה פוסק הרמב"ם דהוי כמכר משום דמסתבר ליה טעמו ומש"ה לשיטתו פוסק כאן בביהכ"נ דיכולים ליתן במתנה וע"ש באלפס בב"מ שהביא פלוגתא דר"א ורבינא ולא כ' כלום דההל' דהוי כירושה ואפשר ס"ל כהרמב"ם ומש"ה פוסק כאן להקל והרא"ש שדילג כאן במגילה לסוף דברי האלפס ושם בב"מ אחרי שהביא דברי ר"א ורבינא סיים והלכה כרבינא דהוי להקל מה מאד מדוקדקים דברי האלפס והרא"ש בשני המקומות כל א' הולך לשיטתו וא"כ נתבאר לנו לכאורה דגם מדברי הר"ח שהביא המ"מ בה' גזילה ומדברי הרשב"א שהובא בנימוקי יוסף שם שפסקו שם דהגזלן מוציא דהוי כירושה לכאורה ס"ל כאן כהרא"ש דהוי ספק ומש"ה בב"מ מוציא השדה מהלוקח גם מספק והכא צ"ל לדידהו ספק איסורא ולחומרא:

ועוד יותר נראה בדעת הרמב"ם דמש"ה פוסק גבי גזלן דהוי כמכר לא משום דמסתבר ליה טעמו דזהו דוחק גדול לומר כן דהרמב"ם הכריע מסברת עצמו בדבר שנחלקו בו האמוראים בגמרא ובפרט דהוי להוציא מחזקת בעלים הראשונים רק טעמו נראה לומר דהנה התוס' בב"מ שם כתבו דהא דבלקחה הגזלן מהנגזל דאמרינן דלאוקמה קמי לוקח קבעי דאיירי רק בלא הכיר בה הלוקח שהיא גזולה וכן כתב המ"מ בפרק ט' מה' גזילה וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרנב"ר וכ' דבהכיר בה שהיא גזולה לא שייך הני סברא דניחא ליה דלא נקרי' גזלנא או דליקו בהמנותא וכ' דכן משמע מדברי האלפס וכוונתו דבגמרא איתא בעי מניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כו' והאלפס כתב וז"ל בעי מיניה שמואל מרב הלוקח שדה מחבירו ונמצאת שאינה שלו דמקחו בטל אם חזר ולקחו ולשון ונמצאת משמע דאיירי רק בלא הכיר בה אמנם הבעה"ת כתב דאפי' בהכיר בה שהיא גזולה מ"מ אין הגזלן טורף ממנו הביאו המל"מ שם ובלשון הרמב"ם אין הכרע בזה ועי' בשו"ת חות יאיר שהביא מה שהקשה הגאון מהר"ם גראטויל מהא דב"מ דף ע"ב דפריך הגמרא לרבא דס"ל דשטר שלא ניתן לכתוב אינו גובה ממשעבדי מהא דתניא דהגוזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה וה"ה יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מנכסים בני חורין ואמאי נימא לא ניתן לכתב ומשני אי למ"ד ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא אי למ"ד ניחא ליה דליקו בהמנותא מפייס ליה למרי' ומקיים ליה לשטרא הרי דהא דגובה ממשועבדים הוי רק משום הך סברא דניחא ליה והרי הרמב"ם פסק בפרק ט' מה' גזלה הלכה ח' דגם בהכיר בה הלוקח שהיא גזולה גובה הקרן ממשועבדים וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' שע"ג וא"כ הא מוכרח דגם בהכיר בה אמרינן הך סברא דניחא ליה דלא נקרי' גזלנא וכן מצאתי בביאורי הגר"א סי' שע"ג ס"ק ו' שהוכיח מזה דהרמב"ם ושו"ע ס"ל כהבעה"ת וא"כ להרמב"ם איירי הך סוגיא דב"מ גם בהכיר בה שהיא גזולה ולפי"ז שוב ליכא שום סתירה כלל מהך דב"מ למגילה דהא כתב הרמב"ם בפ"ח מה' גזלה ה"ח דבהכיר בה גובה הנגזל מהלוקח גם הפירות שכבר אכל משעה שלקחה עד שעת הטירפא והלוקח אינו חוזר וגובה אותם מהגזלן וא"כ אם נאמר דכשקנה הגזלן הקרקע מהבעלים עומד הוא במקום הבעלים הראשונים וטורף מהלוקח השדה והפירות שאכל ממנה וא"צ לשלם להלוקח עבור הפירות ואם נאמר דמתנה הוי כמכר ואינו טורף מהלוקח השדה הא פשיטא דא"צ הלוקח לשלם לו הפירות כיון דגם הקרקע הוי של הלוקח וא"כ בהך דב"מ לא שייך כלל הך כללא דמבואר בגמרא דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הוי רבינא לקולא ובממון צ"ל רבינא לקולא להמוחזק דהרי לכל צד הוי קולא וחומרא דבהפירות שאכל כבר הא הוי הלוקח מוחזק ובגוף השדה נקרא הגזלן מוחזק וא"כ להך מ"ד דמתנה הוי כמכר מוציאין הקרקע מחזקת בעלים הראשונים והפירות שאכל הלוקח מוקמינן ביד המוחזק בהם ונשאר הכל להלוקח ולמ"ד דמתנה הוי כירושה מוקמינן הקרקע בחזקת הבעלים ומוציאין מהלוקח גם מה שאכל כבר אע"ג דהוי מוחזק בהן וא"כ לא שייך הך כללא הכא ושפיר נוכל לומר דרבינא ס"ל דהוי כמכר כיון דמהך דב"מ אין הכרע כלל היאך ס"ל לרבינא ושוב הדרינן לכללא בהך פלוגתא דבמס' מגילה דרבינא לקולא והלכה לקולא דהוי כמכר ושוב א"צ לחדש כלל דחדא מחברתא איתמר כיון דאין סתירה בהסוגיות כלל ומש"ה פשיטא דלהלכה הוי כמכר לגבי גזלן וכן כאן גבי ביכה"נ ושפיר פסק הרמב"ם גבי גזלן דמתנה הויא כמכר אבל הרא"ש כתב בב"מ לשון האלפס ונמצאת שאינה שלו ומשמע דס"ל כהתוס' דאיירי רק בלא הכיר בה והרי בלא הכיר בה חוזר הלוקח וגובה מהגזלן הפירות שטורפין ממנו וא"כ הכא שהגזלן הוי הטורף הא אינו נוטל ממנו הפירות כלל וכל השקלא וטריא הוי רק על גוף הקרקע וא"כ לא נ"מ בפלוגתא דר"א ורבינא רק לגבי הקרקע דהוי הגזלן מוחזק ומוכרח לומר דחדא מכלל חברתא איתמר ועוד דגם אם נאמר כהבעה"ת דגם בהכיר בה אמרינן דלאוקמא קמי לוקח קבעי מ"מ לדעת רש"י בגיטין דף נ' הביאו המ"מ דס"ל דאין הנגזל טורף מהלוקח פירות רק אותן המחוברין לקרקע וא"כ הרי גם בזה הוי הגזלן מוחזק כיון דעדיין הם מחוברין לקרקע ובחזקת בעלים הראשונים הם וע"כ חדא מכלל חברתה איתמר ומש"ה ס"ל כאן דהוי ספק ואסור להשתמש בו אמנם הרא"ש בפ"א דב"מ כ' להדיא דאפי' הפירות שאכל טורף הנגזל ממנו וכהרמב"ם:

ובדעת הטור דפסק בחו"מ סי' שע"ג דהוי כירושה והכא פסק דהוי כמכר צ"ל דס"ל להטור דודאי דבעיקר הסברא דאי לאו דהוי ליה הנאה לא יהיב ליה מתנה לא פליגי כלל ר"א ורבינא דזהו דבר שהחוש יעיד עליו רק במגילה פליגי אם יוכל להיות נפקע קדושת ביהכ"נ בהך הנאה או לא ובב"מ פליגי אי ההיא טירחא דטרח קמי נגזל דיתנה לו במתנה אי הוי גילוי דעת דניחא ליה לאוקמא קמי לוקח או לא והם שני סברות דאינם שייכים זה לזה כלל ושפיר נוכל לומר דרבינא ס"ל בתרווייהו לקולא דס"ל דלא הוי גילוי דעת ומ"מ קדושת ביהכ"נ נפקע עי"ז ורבינו ירוחם ס"ל דהני ב' פלוגתות שייכי אהדדי וכבר נתבאר דגם הרמב"ם ס"ל בעיקר הסברא דהם חדא פלוגתא רק לדידי' הוי הכא לקולא כיון דגם שם פוסק דהוי כמכר ודע דעיקר מה שנתבאר לעיל דהרמב"ם דס"ל דגם בהכיר בה גובה הקרן ממשעבדי ומוכח דס"ל דגם בהכיר בה אמרינן הך סברא דניחא לי' דלא נקרי' גזלנא וכתבנו לעיל בשם הגר"א דמזה ראי' דהרמב"ם ס"ל כהבעה"ת דגם בהכיר בה אין הגזלן טורפה מהלוקח יש לפקפק בו קצת דודאי דלפי"ז צ"ע דברי המ"מ שכ' על הרמב"ם דדוקא בלא הכיר בה והנראה דס"ל להמ"מ לחלק ביניהם דהנה לכאורה קשה על הא דבב"מ דף ע"ב אמרינן דלהכי הוי שטר שניתן לכתוב משום דניחא לי' דלא נקרי' גזלנא מפייס לי' למרי ומקיים לשטר' והרי לעיל ד' טז אמרי' דאם נפלה לפני הגזלן בירושה ירושה ממילא הוא ולאו איהו קטרח אבתרה וטורפה מהלוקח וכ' רש"י וז"ל והכא ליכא למימר ניחא לי' דלא נקרי' גזלנא דהא לא טרח אבתרה דנימא גלי דעתא דניחא לי' וכן אמרינן שם דאי גבי' בחובו ול"ל לנגזל קרקע אחריתא לאו לאוקמי' קמי לוקח קבעי הרי דלא אמרינן הך סברא דניחא לי' רק היכא דטירחתו הוי הוכחה דניחא לי' אבל היכא דאתי ממילא או אפי' גבי בחובו כיון דליכא לנגזל ארעא אחריתא ויש לנו טעם על הא דנטל אותה קרקע שוב לא אמרינן הך סברא ועיי' בנימוקי יוסף שלמד מכאן דה"ה דכל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של זו כגון שהיא עידית או סמוכה למיצר שלו לא קנה לוקח דלא אמרינן הך סברא דניחא לי' רק היכא דאיכא הוכחה מטרחתו דניחא לי' וא"כ הא ודאי קשה היאך קאמר בדף עב דמש"ה ניתן לכתוב משום דניחא לי' דלא נקריי' גזלנא מפייס למרי' והרי אז כשמוכר הגזלן ללוקח ליכא שום הוכחה דניחא לי' ואמאי ניתן לכתוב ובודאי דוחק גדול לומר דרבא דקאמר דשטר שלא ניתן לכתוב אינו גובה ממשעבדי ולדידי' הוא דמוכרח לתרץ משום דניחא לי' ניתן לכתוב חולק על הסוגייא דלעיל וס"ל דאמרינן הך סברא גם בלא גילוי דעתא ועוד דהרי התוס' כתבו בב"מ שם דגם אביי דחולק על רבא וס"ל דשטר שלא ניתן לכתוב גובה ממשעבדי מ"מ מודה דפרעתי יוכל לטעון על שטר כזה וכתבו התוס' דלפי"ז כשפריך על רבא מהך ברייתא ה"ה דגם לאביי הוי מצי להקשות כן דהיאך גובה ממשועבדים כיון דנאמן לומר פרעתי הרי דלכ"ע צריך לומר כתי' זה משום דניחא ליה ואע"ג דזה יש לדחות חדא דבלא"ה כמה מהראשונים חולקים על התוס' וס"ל דלאביי גם פרעתי אינו נאמן ושפיר גובה ממשעבדי ועוד דגם אם נאמר כהתוס' דבפרעתי כ"ע מודים מ"מ הא ניחא הך ברייתא דשפיר מצינן לאוקמא דאיירי באופן דליכא חשש פרעתי וכמו שכ' הנמוק"י בשם הרנב"ר בב"מ דף מ"א גבי הא דמוכר בעדים דגובה ממשעבדי יעו"ש ועוד דהא בב"מ דף י"ד איתא הך ברייתא גופה ומוקמי' לה בבע"ח הטורף מהלוקח וא"כ הא הוי שטר המכירה ניתן לכתוב וי"ל דלא פריך רק לרבא דס"ל שם להדי' דאיירי בגזלן ולדידי' הוא דצריך לומר דגם בעת המכירה איכא הך סברא דניחא לי' וחולק על הסוגי' דלעיל דמצריך גילוי דעת אמנם הא ודאי דוחק גדול לומר דסוגי' דלעיל הוי כרבא ועוד דא"כ דברי הרמב"ם קשה דאיהו הא פסק דנפלה לפניו בירושה לאו לאוקמי' קמי לוקח קבעי הרי דפוסק דלא אמרי' הך סברא רק היכא דאיכא הוכחה ואיהו פסק בפרק כ"ג מה' מלוה דשטר שלא ניתן לכתוב אינו גובה ממשעבדי ואפ"ה פסק בלוקח מגזלן דגובה הקרן ממשועבדים ותיקשה הא לא ניתן לכתוב ובע"כ ההכרח לחלק בינייהו דאע"ג דגם בלא גילוי דעת אמרינן דמסתמא ניחא לי' ומפייס למרי' ומש"ה יכולים העדים לכתוב השטר מ"מ אם נפלה לפניו בירושה או גבי' בחובו דכיון דהוא הוי מוחזק בקרקע דבחזקת בעלים הראשונים עומדת א"א להוציאה מחזקתה אם לא בידוע בודאי דניחא לי' וצריך דוקא שיהי' הוכחה גמורה לזה דבלא"ה אע"ג דסתם בני אדם ניחא להו מ"מ הא אין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש היכא דאפשר דלא הוי רוב ובודאי א"א להוציא מחזקת בעלים הראשונים ומש"ה צריך הוכחה גמורה לזה וא"כ הא י"ל דאע"ג דחזינן מדברי הרמב"ם דס"ל דאמרינן הך סברא דניחא לי' גם בהכיר בה מ"מ ז"א רק לענין דהוי ניתן לכתוב דהעדים מותרים לכתוב בשביל זה אבל לענין שלא יוכל להוציא הגזלן מן הלוקח י"ל כהמ"מ דהוי דוקא בלא הכיר בה אבל בהכיר ליכא בירור גמור דלאוקמא קמי לוקח קבעי אכן הא גם בלא ראי' נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל כבעה"ת דהוי גם בהכיר בה וכמש"כ:

ואגב אכתוב כאן מה דאיתא ביו"ד סי' רנ"ב סעי' א' שאם קנו עצים ואבנים לצורך בנין בית הכנסת מותר למוכרם לצורך פדיון שבוים אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו וכ' שם הש"ך דהדרישה הקשה על מה שכ' הב"י דמותר למכור ס"ת לצורך פדיון שבוים והרי קדושת ביהכ"נ קיל משל ס"ת ואפי' ביהכ"נ אסור למכור כ"ש ס"ת והש"ך השיג עליו דע"פ דין מותר למכור ביהכ"נ ואפי' בנו והא דכ' בשו"ע בנו לא ימכרו היינו אם יכולים לגבות לפדיון שבוים וראיות הש"ך הוא מהא דב"ב דף ג' דקאמר ר"ח לא נסתור בי כנשתא עד דבנו בי כנשתא אחריתא דלמא יתרחש פ"ש ופריך א"ה אפי' בנו נמי ומשני דירתיה דאינש לא מזבני הרי דע"פ דין שרי למכור רק דלא מזבני והנראה דמ"מ עדיין קושי' הדרישה במקומה ואדרבה מהך סוגי' דב"ב דפריך א"ה בנו נמי דבס"ד לא הוי ס"ל סברא דדירתי' דאינשי לא מזבני א"כ מאי פריך בנו נמי והרי אם יתרחש פ"ש גם ביהכ"נ הישנה מותר למכור והיאך ס"ד דבנו ג"כ יהי' אסור לסתור והרי ליכא שום חיסרון בהחדש מבישנה וההכרח לומר דס"ל דישנה שכבר התפללו בה בודאי אסור למכור גם לפ"ש ומש"ה פריך בנו נמי יהי' אסור לסתור עד שיתפללו בה דשוב לא ימכרו אותה וז"ל התוס' שם בד"ה א"ה אפי' בני נמי פי' עד שיתפללו בה וכוונתם נראה למש"כ והתרצן השיב דבנו ליכא למיחש דדירה דאינשי לא מזבני אבל בהתפללו הא מוכח דאסור וא"כ קשה קושי' הדרישה דהרי ודאי קדושת ביהכ"נ ואפי' בהתפללו בה קיל משל ס"ת וא"כ אמאי מותר למכור ס"ת וההכרח לתרץ כמש"כ הש"ך ביו"ד שם בשם אביו דשאני ס"ת דגם כשמוכרין אותה נשארת בקדושתה בכל מקום שהיא אבל ביהכ"נ אסור למוכרה להוציאה לחול אבל דברי הרמב"ם וטור שכתבו דבנו לא ימכרו ולא כ' דוקא כשהתפלל בה ע"כ מוכרח לפרש כהש"ך לכאורה דלא ע"פ דין קאמרי דהרי מסוגי' דב"ב מוכח דבנו מותר למכור שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ב דף ג' שכ' בשם ר' יונה וז"ל א"ה בנו נמי לא לסתור עד שיתפללו כי אז ודאי אין דרכם למכור אפי' לפ"ש ואע"פ שמותר להם ולדידי' לא קשה כלל קושי' הדרישה:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>