עריכת הדף "שדי חמד/אסיפת דינים/מילה/ב/יא" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
י"א) גם השו"ת בנין ציון ח"א שכתב הגאון אבד"ק שאויל יצ"ו{{הערה|לעיל {{ממ|[[שדי חמד/אסיפת דינים/מילה/ב/ב|ס"ק ב]] בסופו}}.}} שכמדומה לו שדבר בזה {{ממ|כמו שכתבתי בשמו בסוף דבור המתחיל ובמכתבו מיום ב' תמוז}} הנה עתה ב"ה מצוי אצלי ספר הנ"ל אשר ידידי הרב היקר המזכה את הרבים הישר באדם מוהר"ר '''יוסף לעוו''' יצ"ו שלחו אלי למנה. יתברך מפי שוכן מעונה יאריך ימים ושנים ויפרח כשושנה. אכי"ר ואעתיק דבריו והם בסי' כ"ג שנשאל הגאון מה ענין מציצה שתקנו {{ממ|ששנו}} חכמים בלשון המשנה כשאמרו ומוצצין אם דוקא מציצה בפה או גם ביד והשיב הנה הרמב"ם בהלכות מילה פרק שני כתב ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה עכ"ל מזה נראה דמציצה בפה דוקא דלהוציא הדם ממקומות הרחוקים צריך כח משיכה ואי אפשר בדחיקה ביד אלא שראיתי בשו"ת דבר שמואל סי' צ"ח על דבר עשיית המציצה ביין בט"ב וביוה"כ שכתב וכבר חשבתי למנהג קצת המוהלים לעשות תחלת המציצה בזילוף היין שבפיהם הם שני הפכים בלתי הגון להעשות בבת אחת כי המציצה היא להוציא דם המוכן אז בטבעו לצאת על ידי החבורה ממקומות הרחוקים שעיכובו בפנים יגרום נזק או סכנה ח"ו והיין בטבעו עוצר יציאת הדם אלא הדרך הנכון הוא כמנהג אותם המוהלים שעושים בתחלה המציצה בלי יין להוציא במהירות הדם המוכן לצאת ואחר כך לעכב ולעצור שלא יצא וימשך יותר מכדי הצורך בזליפת היין ובסמים העוצרים וזה אפשר להעשות ביד או במוך מבלי אמצעות הפה והמוהלים פה נהגו זהירות בעצמם בימי התעניות שלא לזלף היין בפה עכ"ל והנה בהשקפה ראשונה היה נראה מדבריו שמתיר לעשות המציצה ביד או במוך גם כן ולפי זה יסתור דברי עצמו שכתב דהמציצה היא להוציא הדם ממקומות הרחוקים שזה ודאי אי אפשר ביד אבל באמת אחר העיון נראה ממה שכתב וזה אפשר להעשות וכו' אדרבא היפך זה דפשיטא לו גם כן דעיקר המציצה צריך לעשות בפה דוקא רק שזליפת היין שהיא רק לעצור הדם עלי' כתב שאפשר להעשות ביד או במוך בלי אמצעות הפה וזה ברור:

'''אלא''' שעדיין יש לחקור באמת מנ"ל להרמב"ם ואחריו להפוסקים כן שמציצה היא להוציא הדם ממקומות הרחוקים ושלזה צריך לעשות בפה דוקא ואין לומר דנפקא להו כן ממה דאמרינן שבת דף קל"ג מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד קמ"ל חבורי מיחבר ע"ש וס"ל להרמב"ם דחבורי מיחבר לא מקרי רק כשיוצא בכח ממקומות הרחוקים דז"א דחבורי מיחבר שייך גם בכל דם שיוצא מעצמו ע"י חבורה שנעשית אפילו אינו מוציאו במשיכה ממקום רחוק כדמוכח ממה דאמרינן בכתובות דף ה' דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ע"ש אבל נ"ל דמהלשון משנה עצמו יצא לו להרמב"ם כן דהנה השרש מץ שהוראתו הוצאה דבר מדבר לא נמצא רק במקומות מעטים בכתוב אבל נמצא על שלש גזירות שרש מוץ מנחי עין ומזה מיץ חלב {{ממ|משלי ל'}} ושרש מצה מנחי ל' ה' ומזה ונמצה דמו {{ממ|ויקרא א'}} שמרי' ימצו {{ממ|תהלים ע"ה}} ושר מצץ מהכפולים ומזה למען תמוצו {{ממ|ישעיה ס"ו}} והמדקדקים האחרונים חשבו כי שלשתם נרדפים אבל אחר התבוננות ראיתי הבדל רב בהוראותיהם {{ממ|וזה מפאר לשוננו הקדושה}} ששורש מיץ הוראתו הוצאה ע"י דחיקה וסחיטה ומזה מיץ חלב ומיץ אף ושרש מצץ הוראתו הוצאה ע"י כח המשיכה והעד למען תמוצו שנמשך אחר למען תינקו ושבעתם הרי ששוה בהוראתו ליניקה וכן פירש רש"י שם ושרש מצה הוראתו גם שתיהן ע"י דחיקה כמו ונמצה דמו וע"י כח המשיכה כמו שתית מצית:

'''והנה''' שרש מצץ לא נמצא רק בפעם א' בכתוב למען תמוצו הנזכר {{ממ|ואולי מגזרה זו גם אפס המץ (ישעיה ט"ז}} שפירושו יניקה ויהי' מץ מן מצץ במשקל צל מן צלל אבל יתכן ג"כ מגזרת מצה במשקל אש מן אשה) וד' פעמים נמצא במשנה הכא ופורעין ומוצצין ובפרה {{ממ|פרק ט'}} חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ובטבול יום {{ממ|פ"ג}} למוץ את גרעינתו שנשנה שם ב' פעמים ולא אדע יותר מזה במשנה. ובגמרא מצינו במקומות מועטים כמו כריתות {{ממ|דף כ"א}} של בין השינים מוצצו {{ממ|אבל מייץ בלשון ארמי אינו מזה הגזרה דזה מצינו בב' הוראות כמו שורש מצה דכל אומן דלא מייץ הנ"ל וכן בגיטין (דף נ"ו}} מייתי לי' גרוגרות מייץ מייהי הוא לשון מצץ משיכה בפה ובשבת {{ממ|דף פ"ח}} וקא מייץ בהו הוא לשון דחיקה ומיעוך כמו שפירש רש"י שם) ובכל המקומות שנמצא שרש מצץ הוראתו רק הוצאה ע"י כח המשיכה ולכן מדנקט המשנה גבי מילה ומוצצין ולא נקט לשון ומציץ מגזרת מוץ וגם לא נקט ומוצין מגזרת מצה שהוא השרש שנמצא ביותר במקרא ונקט ומוצצין מגזרת מצץ שלא נמצא רק פעם א' או שתים בכתוב מזה דן הרמב"ם דע"כ רצתה המשנה להורות דצריך דוקא כח המשיכה להוציא הדם ולא די בכח הדחיקה והסחיטה וזה ודאי להוציא הדם ממקומות הרחוקים ולזה צריך לעשות המציצה בפה דוקא ולא בדחיקת הידים כי זה מתנגד ללשון המשנה כאשר הראתי:

'''ואחרי''' ביארנו את זאת נבוא לחקור אם יש לחוש לאשר חדשים מקרוב באו מקצת הרופאים ואחריהם מקצת רבנים באמרם שראוי לבטל המציצה שחכמינו לא הבינו הדבר על נכון כי לא בלבד שלא יולד סכנה בחדול המציצה אדרבא תגרום נזק לפעמים אם יש בפה המוצץ ארס וליחות מורסא שעי"ז תתהוה חבורת המילה מכה טרי' ואם יש ארס כזה בהתינוק לפעמים יגרום חולי גם להמוצץ אך אחרי אשר הבינו מתנגדי המציצה כי נגד סכנה כזה יש להשתמר ע"י שיבדקו את המוהל טרם יותן לו רשיון למול ובחדול המציצה בתינוק ארסי לבד הוסיפו עוד כי עכ"פ המציצה היא שלא לצורך אחרי שהחכמים הקדמונים חשבו שהמציצה מעכבת קילוח הדם ע"י שנצמתו שפתי החבורה ונהפוך הוא כי המציצה תרבנו ורק היין גורם עיכוב וזה אפשר בלא מציצה ואחד מן המתנגדים הוסיף שהמוצץ בשבת עובר על איסור סקילה כי לא הותרה מפי חכמינו המציצה בשבת אלא מפני הסכנה כדאמר רב פפא בשבת קל"ג דהאי אומן דלא מייץ סכנתא היא תדע דמחללינן עליה שבתא ואחרי אשר נודע דליכא סכנתא יש בזה חילול שבת:

'''אכן''' על כל זה אשיב בראשונה טעו המתנגדים בחשבם שנתקנה המציצה לעכב הדם ואדרבה נתקנה להוציא הדם כמו שביארנו מדברי הרמב"ם וביארו לשון מציצה ושגם הם ידעו שהיין עוצר הדם כמו שמבואר בשו"ת דבר שמואל הנ"ל גם מה שנאמר דבמוצץ בשבת יש איסור סקילה הוא טעות דבשלמא הגמרא קאמר שפיר תדע דקא מחללינן עלי' שבתא כיון דברור הי' להם שהמציצה היא תיקון ולא קלקול שהרי תקנו אותה שחשבוה לצורך שפיר דייק דע"כ סכנה איכא בדלא מייץ דאל"כ אלא שיש תיקון בלא סכנה איכא משום חובל בשבת אבל לדעת המתנגדים למציצה באמרם שהיא שלא לצורך ולפעמים מזקת א"כ אפילו לפי דעתם הוי לי' המוצץ בשבת מקלקל בחבורה וקיימא לן דפטור כמבואר ברמב"ם הלכות שבת {{ממ|פ"א}} ואף דכל פטורי שבת אסורים מדרבנן עכ"ז יש נפקותא במה שהראנו שגם לדעת המתנגדים להמציצה אין בה איסור מן התורה רק מדרבנן למי שלבו נוקפו שמסופק אולי הדין עמם שעכ"פ יצא הדבר מכלל ספק איסור דאורייתא וליכא רק ספק איסור דרבנן דלקולא אבל נגד זה מי ישקיט את לב הנוקף בקרבו אולי באמת דברו חכמינו ז"ל נכונה אמר החח"מ שמא סלקא דעתיה אלא אימא ודאי) שיש סכנה בחדול המציצה וכי יצא אצל המתנגדים הדבר מכלל ספק לגמרי שמה שהיה נהוג על כל פנים מזמן המשנה ואילך זה קרוב לאלפים שנה בכל המדינות ממזרח שמש עד מבואו בכל תפוצות ישראל שהיה מיוסד על אדני השוא והטעות ומי יכריע אם לא באחד מני אלף או מני רבבות יתהווה סכנה על ידי חדול המציצה וכי יש חילוק בסכנה בין רב למעט בין נפש אחת ובין אלפי רבבות:

'''ומי''' יכריע עד כמה למעלה יגיע תיקון המציצה אם לא תיקון הנביאים היה ואם לא משה רבנו תקנה שהרי אנו רואין על כל פנים שבימי המשנה היתה המציצה כבר דבר ידוע ומפורסם אצלם ומי יכריע מאיזה טעם נתקנה שיאמר עלי' שבביטול הטעם נתבטלה התקנה שהרי במשנה לא הוזכר טעם המציצה כלל וגם רב פפא שהזכיר טעם הסכנה לא אמר שזה לבדו טעם המציצה וגם לענין הסכנה מה היא לא ביאר לנו עד שיאמר עליו שטעה בדבר ושאין סכנה ומלבד כל זה הלא רבות כהנה יש שאין חכמי הטבע מסכימים עם דברי רז"ל וכי עלה או יעלה על דעת המאמין להכחיש ח"ו דבריהם מפאת מניעת הסכמת הטבעיים הלא תראה מה שעבד עובדא רבה תוספאה ביבמות דף פ' באשה שהלך בעלה למד"ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה וכוותיה פסקו הפוסקים ראשונים ואחרונים וכבר שאלתי על זה את פי הרופאים והייתי כמצחק בעיניהם באמרם שעכ"פ אי אפשר לאשה שתתעבר יותר מקרוב לעשרה חדשים ואף שכבר הביאו הח"מ והב"ש באהע"ז סי' ד' דעת התוספ' שחולקת ג"כ על זה מכ"מ גם עם דעת התוספ' שפוסקים כשמואל דאינה מתעברת רק רע"א ימים או רע"ב או רע"ג הטבעיים אינם מסכימים:

'''וכן''' מה שנפסק שם ברמ"א שאפשר שתלד בן קיימא לה' חדשים וב' ימים דשפורא גרים הוא לשחוק בעיני הרופאים ובכל אלו וכיוצא בהם אנו הולכים אחר קבלת רבותינו ואפילו לדעת הי"א שהביא הרמ"א שם סי' קנ"ו זה דוקא בשהחוש מכחיש כמש"כ שם אבל לא בשיש ספק עיין שו"ת נ"ב אהע"ז סי' כ"ב וסי' ס"ט ושמע נא מה שכתב על ענין כזה אחד מגדולי האחרונים אשר היה נודע גם בין העמים לחוקר ואוהב ויודע חכמות הגאון ר' יהונתן בספרו בני אהובה {{ממ|הל' אישות פט"ו}} כאשר הזכיר שם דברי רבותינו שאפשר לאשה שתתעבר באמבטי כתב וז"ל ואל תשגיח בדברי רופאים אחרונים שרצו להשיב וכחשו ואמרו שלא יתכן כי נואלו וטפשו בשכלם וחשבו מה שלא השיגו בדמיונם הכוזב שאי אפשר להיות ולא השיגו במציאות הטבע ככלב המלקק מהים וכהנה רבות שחשבו להשיג על הראשונים וכולו כזב ופעולתם יוכיח שכאב קטן אינם יכולים לרפאות על נקלה מה שהראשונים פעלו בכל חלי גדול ומחלה כבדה עד שהוצרכו לגנוז ספרי רפואות כי לא שמו בה' כסלם עכ"ל:

'''סוף''' דבר אני אומר כי אין לנו לזוז מדברי חכמינו מפני דעות הרופאים אשר חדשים מקרוב באו ובפרט בדבר גדול כזה בהמציצה אשר מצוה עלינו מפי המשנה ואולי מפי משה רבינו ע"ה ואשר נהגו בה כל ישראל בכל קצוי ארץ זה אלפים שנה ויותר ולכן אין לחדול למצוץ גם בשבת ובפה דוקא כי זה עיקר המציצה כאשר הראתי אכן עכ"ז אין להעלים עין גם מהסכנה אשר ע"פ הרופאים החדשים אפשר שתתהוה ע"י מציצה ואפילו באחד מני רבבות כאשר נחלה המוצץ או יש מכה טריה בפיו ויש לשמור מאד ולהפקיד משמרת לבל יקרב למלאכת המילה ובפרט להמציצה איש אשר חולי בו ובזה תסור תלונת המתנגדים מעל המציצה לבל יניעו עוד את לבב אחינו ב"י לסור מאחרי דברי רבותינו אשר הם חיים ובאורם נראה אור כנלע"ד הקטן יעקב עכ"ל הגאון בנין ציון ב[[בנין ציון/כג|סי' כ"ג]]:

{{שולי הגליון}}
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>