עריכת הדף "שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ב/א" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''סימן ב'''}}{{ש}}{{גופן||דרוגולין|בענין אכילת חמץ בפסח}}}}

א) '''חמץ שיש בו ספק ספקא אי שרי באכילה בפסח.''' עיין להרמ"א בסי' תס"ז ס"ב שכ' בשם האגור דאין להתיר באכילה בפסח מכח ס"ס ולפי מה שפירשו דבריו רבנן בתראי הוא דלא אמר כן אלא דרך חומרא היכא דאפשר בלא הפסד מרובה וליכא שעת הדחק ומניעת שמחת יום טוב עיין להרבנים ט"ז וח"י ונתיב חיים שם והעלו כן לדינא דהיכא דאינו שעת הדחק ואין הפסד בשהיה ישהנו לאחר הפסח ולא נתיר לאכלו בפסח ועיין ש"ע הרב מוהרש"ז בסי' תנ"ג סי"ב ותס"ו סי"ד ותס"ז ס"ח וחק יעקב סי' תס"ו ס"ק י"ג. והרב בית חדש בסי' תס"ז ס"ג מסיק גם להחמיר כפסק הרמ"א אלא דלפי מה שפירש בכונת האגור הוא דדוקא משום שיש להסתפק שמא כל הכרי חמץ הוא דלא שרינן בס"ס לאוכלו בפסח אבל במידי דתערובת דעל כל פנים אית ביה שאינו חמץ מודה האגור דשרי בס"ס עי"ש בדב"ק ועיין להרב יד המלך פרק ד' מהלכות חמץ ומצה דין [ד"ה מעשה] שכתב וז"ל ואף שהרב המפה כתב דבס"ס לא שרי אלא להשהותו היינו באותו נדון דאפשר שנפלו מים בכל הפרי והוי הס"ס בדאוריתא אבל בנדון זה וכו' דנתבטלו ברובא וכו' דליכא אלא איסורא דרבנן וכו' ע"כ ואם כן בתערובת דליכא חשש איסור תורה כגון דאיכא רובא או ששים כל חד כדיניה שרינן בס"ס לאוכלו בפסח כיון דליכא אלא חשש איסור דרבנן ומשמע ודאי דאף בלי שום דוחק והפסד מותר לדעתו והרב פרי חדש בסי' תס"ז חולק בפשיטות על פסק הרמ"א הנ"ל ומשמע דלא חש לסברא הנ"ל אפילו שלא בשעת הדחק וליכא הפסד גם הרב שלחן גבוה שם סק"ז כתב דדעת מרן להתיר בס"ס לאכילה וכן עיקר וכן פוסק הפרי חדש עי"ש [אלא דלכתחילה יש ליזהר היכא דאפשר] ועיין עוד שם סי' תנ"ג סקי"א שכתב להתיר המצות לכתחילה לאוכלם בפסח מכח ס"ס ועיין להרב יד אהרן במהדורא בתרא סי' תמ"ז הגב"י אות כ"ד בשם הרבנים בית דוד ודבר משה שכתבו להתיר בס"ס דפלוגתא עי"ש. גם הרב נחפה בכסף בח"ב ד' ז' כתב להתיר בכמה עובדי בס"ס וכן הרב חכמה ומוסר בדף קס"ט אות נ"ז ונ"ט עי"ש גם מרן אחרון חבי"ף בס' נשמת כל חי סי' ט"ז כתב להתיר בנדונו בס"ס וכתב כן גם בשם הרבנים הנ"ל שהתירו בס"ס ובד' כ"א ע"ב [ד"ה ובר] נרגש מסברת הרמ"א הנ"ל דאין להתיר לאכול בפסח בס"ס וכתב כבר תמהו עליו ט"ז ופר"ח וכן הסכים ח"י להתיר בס"ס וכן התירו הב"ד והד"מ וכו' עי"ש:

'''גם''' בשו"ת לב חיים ח"ב סי' ע"ט וסי' פ' כתב להתיר בשופי בס"ס עי"ש גם הרב משנת ר' אליעזר בח"ב בשו"ת א"ח סי' ט"ו התיר בנדונו בס"ס עי"ש והרב בית אהרן ד' י"ג אות ה' ואות ז' העתיק דברי הרב נחפה בכסף הנז"ל ולא ערער עליו נראה דכן פשטה ההוראה להקיל בס"ס ובדף כ"א ע"א אות ד' כתב כן בשם הרב לב מבין עי"ש ובשו"ת לב חיים ח"ב סי' קל"ח כתב בשם הרב חקת הפסח סי' תס"ז סק"ד דהעלה דבס"ס מותר אפילו לכתחילה והוא כתב דאם יש שהות לעשות מצה לא יסמוך בזה לכתחילה ואם אין שהות יש לסמוך לאוכלן והביא בשם הרבנים מוהרי"ם וחקרי לב דהתירו בס"ס בשעת הדחק שהיה סמוך לפסח עי"ש והנה אמת דראוי לכל ירא שמים לחוש ולהחמיר לכתחילה בכל מאי דאפשר. אך להורות לאחרים נראה דיש להורות להקל בדבר שיש הפסד כמו במצות דהדבר ידוע דהא לחמא עניא אתייקורי הוא דמתייקרו ביוקר עומד לנו בכפלי כפלים מלחם חמץ ולכן המורה בענין זה וכיוצא לזה לא אדון הוא בדבר הזה להחמיר על אחרים בדבר שיש להם על מה שיסמוכו רבנן קדישי הנ"ל בכחא דהיתירא ועיין עוד בלב חיים הנ"ל סי' פ"ה דאחר שכתב להתיר בספק ספקא סיים דיש להחמיר לכתחלה כיון דאפשר לאכול אותן המצות קודם הפסח או שיחליף עם אחרים שיאכלום בערב פסח [ויש לפקפק במה שכתב שם וגם לא מהני יישון יב"ח כמ"ש בפוסקים עי"ש ואינו מובן יישון מאן דכר שמיה בנדונו כמו שיראה הרואה] עי"ש ועיין להגאון נודע ביהודה בח"א סי' כ"ה [סוף ד"ה נשאלתי] שכתב דדברי הרמ"א דלענין אכילה בפסח אינו מועיל ס"ס היינו לאכול אותו דבר דהוי ס"ס באיסור תורה אבל לענין תערובת משהו דהוי ס"ס בדרבנן מועיל אפילו לאכול עי"ש ועיין להרשב"ץ ח"ג סי' קי"ז הובאו דבריו ביקהיל שלמה בפסק המאקינה ד' ג' ע"ב שהתיר בנדונו מכח ס"ס ומה שכתב המחבר דאין סברא זו מוסכמת להתיר לאכול בפסח בס"ס והביא דברי הרמ"א הנ"ל וסיים דאין להקל לכתחלה עי"ש הנה כבר נתבאר מכל האמור דכל דליכא חשש איסור תורה עבדינן עובדא להתיר בס"ס מפני הדחק ובנדונו גם כן מה שהתירו רבני הדור היה מפני הדחק והלחץ ובנדונו רחוק מאד חשש איסור פורה וליכא אלא חשש משהו דרבנן ומה שכתב שם בד קא ע"ב [ד"ה האמנם] דספק דאוריתא לחומרא וכו' אין דבריו נראין דפשיטא ודאי דאין בנדונו חשש איסור תורה כמו שיראה הרואה ועיין עוד זכרנו לחיים בח"א וח"ב במערכה זו שכתב להתיר על פי ס"ס בכמה עובדי:

'''והן''' עתה נדפס ספר ימי שלמה להרב יקהיל שלמה וראיתי בד' כ"ז ע"ג שכתב בפשיטות להתיר בס"ס ומסתמא ודאי כונתו להתיר לאוכלם בפסח עצמו [שאם לא כן היה לו לפרש דדוקא בערב פסח הוא דשרי ועיין שם בדברי הרב המגיה יצ"ו] ולא העלה על שפתיו סברת האומרים דאין להתיר באכילה בס"ס נראה דחזר בו ממה שכתב בפסק המאקינ"ה ודבריו אחרונים עיקר. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ג סי' פ"ד על מה שתמה הט"ז סי' תס"ז סק"ד אמאי לא מהני ס"ס לענין איסור משהו דיש לומר כיון דצריך שימור מן התורה משעת קצירה או משעת לישה שלא יחמיץ לא מהני ספק ספקא דומיא למה שכתב באסיפת זקנים לב"מ דף ז' דכל דבעי ודאי אף רוב לא מהני וכו' עי"ש ובלי ספק שדעת רבנן קדישי הנ"ל בזה עיקר לדינא והוא חשב לדחות דברי הרבינו הרקח שהובא בהרא"ש ובטור סי' תס"ו בדין צואת תרנגולים שהוכיח מהש"ס דרק משום הקריבהו לפחתיך אסור למנחות ולא משום חמץ ודחה זה דלמנחות כשר משום ס"ס אבל לפסח לא מהני ס"ס וכו' ומי ישמע לסברת רב אחרון אף שהוא גאון מופלא [כהגאון שואל ומשיב דרב גובריה ורב חיליה] נגד סברת הראשונים אשר לבם פתוח כפתחו של אולם ואדרבא על פי מדותיו יש לנו להכריח דגם בחמץ בפסח מהני ס"ס מדיליף למצה ממנחות אלא שאינו מוכרח דיש לומר דלאו משום ספק ספקא שרינן במנחות אלא כדכתב הגאון במגן האלף סי' תס"ו סק"ז דמסתמא במעיים ודאי נתרככו טובא שיהיה קרוב לביקוע ואפילו הכי אינם חמץ עי"ש ובשאר מפרשים ובעיקרא דהאי דינא עיין בספר ישועות יעקב סי' תס"ז ס"ק ב' וסק"ג באיזה ענין סמכינן אס"ס לגבי אכילה ובשו"ת הרב רמ"ץ ריש סי' ל"ז כתב דאף דמעיקר הדין מותרים גם באכילה מכח ס"ס מכל מקום כיון דאפשר להשהותן ואין להם הפסד מחמירין למיעבד בהיתר וסמך לדבר כמו בדבר שיש לו מתירין דלא סמכינן על ס"ס עכ"ל וגם בישועות יעקב הנ"ל כתב הטעם להחמיר באכילה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ועי"ש בסק"ג ויש לדון לפי זה בעניינים דלא אמרינן בהו חומרת יש לו מתירין וכגון במין שאינו מינו למאן דסובר דבטיל וכיוצא עיין ביו"ד סי' ק"ב ושקיל וטרי בישועות יעקב אי קימא לן כמאן דאמר דחמץ חשיב דשיל"מ ועיין מה שרשמתי בזה בקונטריס הכללים מערכת הדל"ת אות ע"ז [בשדי חמד ח"א]:

'''ונדפס''' עתה שו"ת עין יצחק להגאון מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו וראיתי שם בסי' ט"ז ענף ב' שעמד בענין זה וכתב בשם ביאורי הגר"א ומקור חיים סי' תס"ז סק"ג שכתבו דטעם הרמ"א הוא משום דסובר כהרמב"ם דחמץ חשיב דבר שיש לו מתירין דלא מהני ס"ס וכתב לפקפק על זה מדקיימא לן בסי' תמ"ז ס"ב דחמץ בערב פסח בטיל בששים ושוב יישב סברתם דטעם הרמ"א הוא משום דבר שיש לו מתירין והעלה מתוך זה דכשהס"ס הוא בדין ולא בגוף ומעשה לא החמיר הרמ"א והוא על פי מה שכתבו בשאגת אריה סי' צ' ופרי חדש סי' תצ"ז סק"ג ושו"ת רע"ק איגר סי' ס"ה דבספיקא דדינא אף בדבר שיש לו מתירין אזלינן לקולא והיה מקום להתיר אף בחד ספקא בדרבנן לולא חומרא דחמץ אבל אם יש ס"ס בדינא בודאי יש לסמוך להתיר אף באכילה ולאו דוקא כששני הספקות הם בדין אלא הוא הדין אם ספק אחד בגופו וספק אחד בדין אלו תורף דב"ק. והביא שם דברי הרב ט"ז בסי' תס"ז ס"ק י"ז שהעיר אמאי מהני שם ס"ס ומני"ר כתב ליישב דשאני התם דחד ספק הוי ספקא דדינא ומהני ס"ס בזה אף בדבר שיש לו מתירין עי"ש ועם כי לא זכר שר דשיטת הרב ט"ז בסי' תצ"ז סק"ט דגם בס"ס דדינא לא מהני בדבר שיש לו מתירין ולשיטה זו אזיל בסי' תס"ז הנ"ל מכל מקום להלכה יפה אמר חנן ליישב הערת הרב ט"ז על פי כלל זה שהוא מוסכם מכל הפוסקים ויש לו סעד גדול מדברי הרא"ש בפרק חמישי דמסכת ביצה סי' י"ד בשם בעל הלכות גדולות כמו שהבאתי בקונטריס הכללים במערכת הדל"ת אות ל"ט [בשדי חמד ח"א] ועיין עוד שם בסי' י"ז שכתב להתיר בספק ספקא באכילה בפסח בדבר שיש לו חזקת היתר על פי דברי הנודע ביהודה דבדבר שיש לו חזקת היתר מהני ס"ס אף בדבר שיש לו מתירין וכן בדבר שיש בו צורך מתירין בס"ס אף בדבר שיש לו מתירין כמו שכתב הרמ"א סי' ק"ו ס"ח ולכן בנדונו שהיתה השאלה על כל המחוז דזה מיקרי לצורך ומותר בס"ס ושוב צדד עוד בכל זה דאפשר דלא מהני חזקת היתר על פי דברי הפרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה שכתב לדון על פי מה שאמרו בחולין ד' קל"ד דלא מהני חזקה במקום שיש חשש עון מיתה כמו שפירש רש"י שם גבי חלה וכו' עי"ש דב"ק ובקונטריס הכללים כתבתי קצת בזה במערכת החי"ת אות י"ט:

'''ועל''' דברי הרב מקור חיים שכתב בטעם הרמ"א שפסק שאין היתר אכילה על ידי ספק ספיקא משום שחמץ הוי דבר שיש לו מתירין ראיתי לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו בספר כרם חמד ח"ב בדף ז' ע"ד בנימוקיו לסי' תס"ז שכתב שאין זה מן הישוב שהרי הרמ"א פסק בתורת חטאת כלל ע"ד דין ט' דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין וכן בהגהותיו ביו"ד סי' ק"ב סעיף ד' הביא דעה זו בסתם ואם כן קושית הטורי זהב על הרמ"א קמה וגם נצבה ובאמת שלכאורה שפיר קמותיב ויש לתמוה כן גם על כמה רבנים שהבאתי למעלה שכתבו גם הם דטעם הרמ"א משום דהוי דבר שיש לו מתירים דלא מהני ביה ספק ספיקא איך נעלם מכולם שדעת הרמ"א דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ואין לומר דלא שמיעא להו ולא סבירא להו בשיטת הרמ"א דכשמביא דעה אחת בסתם הכי סבירא ליה לעיקר [כמו שהיא שיטת מרן בשלחן ערוך] דמלבד דמסתברא ודאי שכן היא שיטת הרמ"א וכמו שכתבתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב בשם כמה מחברים ועוד דהכא ודאי אית לן למימר דדעתיה כדעה קמייתא כיון דהכי כתב מר ניהו גופיה בספרו תורת חטאת אם כן ילמד סתום מן המפורש וספר תורת חטאת אף שאין יד הכל ממשמשין בו ליוקר מציאותו הלא כבר הביא דעתו בזה הרב שפתי כהן ביו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ד שפסק כדעה הראשונה והא ודאי תימה איך נעלם דב"ק מעיני העדה הנ"ל ולפי סיגנון לשון הגאון מקור חיים בסוף סע"ק ג' [וז"ל הט"ז למה לא יועיל כאן ס"ס לא ק"מ דהחמיר משום דהרמב"ם סובר דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין דלא מהני ביה ספק ספיקא] יש ליישב קצת דכונתו [ומסתמא כן גם דעת שאר הרבנים שכתבו ישוב זה] דאף דהרמ"א נקיט דלא הוי דבר שיש לו מתירין מכל מקום משום שהרמב"ם סובר דהוי יש לו מתירין חש לו רב הרמ"א להחמיר לענין אכילה בפסח אבל ודאי אין כונתו לומר שהרמ"א סובר דחמץ הוי יש לו מתירין כן אפשר ליישב בדוחק לפי חומר הנושא ועיין עוד בכרם חמד שם בנימוקיו לסי' תס"ו ובדף ח' ע"א איזו הערות קצרות ויקרות בהא דספק ספיקא אי מהני בפסח:

'''ובשו"ת''' שאילת שלום במהדורא תניינא סי' צ"ב כתב אף דהרמ"א כתב דלהתיר באכילה לא מהני ספק ספיקא כבר תמה עליו בטורי זהב דבכמה מקומות מבואר דמהני ספק ספיקא אף באכילה ומה שכתב הש"ך ליישב כיון דלמר עוקבא אפילו לא נתבקעו אסור הוי ספק ספיקא דפלוגתא ולא במציאות ולא מיקילינן כולי האי כבר דחאו בחק יעקב דספיקא דפלוגתא עדיף טפי ובלאו הכי גם למר עוקבא הא דאסור בלא נתבקעו אינו אלא משום ספק נתחמצו כדכתב המגן אברהם בס"ק י"ב ואם כן אכתי הוי ספק במציאות גם מה שכתב שם ליישב דלכן החמיר באכילה משום דדעת הרמב"ם דחמץ הוי יש לו מתירין ולא מהני ספק ספיקא אינו נכון שהרי דעת הרמ"א להקל לצורך בספק בדבר שיש לו מתירין כמבואר בסי' ת"י סעיף ח' ועיין בש"ך שם דהיכא דהספק ספיקא הוא אם יש כאן איסור כלל יש להקל אפילו שלא לצורך ובחמץ יש להקל יותר שהרי יש אומרים דחמץ לא הוי כלל יש לו מתירין והרמ"א גופיה בתורת חטאת פוסק כדעה זו ועיין בסי' ק"ב ובש"ך שם אם כן ודאי אין להחמיר בספק ספיקא ועיין בישועות יעקב שם שכתב דאם לא נסמוך על הספק ספיקא גם להשהותו יהיה אסור ולא הוי דבר שיש לו מתירין ולכן גם באכילה מותר מטעם ספק ספיקא ודבריו נאמנו מאד לכן יפה כתב הרב ט"ז דבמקום הפסד או מניעת שמחת יום טוב יש להתיר באכילה לכולי עלמא והסכים עמו החק יעקב ושאר אחרונים עכ"ל ועיין בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב שהבאתי לקמן סי' ג' אות כ"א:

'''וידידי''' הרה"ג אברהם הכהן אבד"ק חארסן יצ"ו כתב לי בענין זה שהשיב על דברי הרב חק יעקב שכתב הטעם דספק פלוגתא עדיף הא יש לומר דהא דלמר עוקבא אסורין אפילו לא נתבקעו הוא משום ספק שמא נתחמצו אף שלא נתבקעו עיין חק יעקב סק"ז ומג"א ס"ק י"ב ואם כן הוי ספק ספיקא בגוף המעשה עכ"ד יצ"ו וכיוונה דעתו לדברי הגאון שאילת שלום הנ"ל:

'''עתה''' קבלתי מכתב מידידי הרה"ג מוהר"מ קאצנילבוגין מעיר מעזריטש מח"ס אהל משה יצ"ו וכתב לי בענין זה וז"ל ראיתי בספרו סי' צ"ח משדד מערכה על חמץ שיש בו ספק ספיקא אי שרי באכילה והביא על זה דברי הגאון מאור עיני הגולה מהי"א נ"י דמפרש טעם הרמ"א משום דסבר כהרמב"ם דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין דלא מהני ספק ספיקא ושוב הקשה על זה מסי' תמ"ז דקיימא לן דבערב פסח בטל בששים ונכנס בישובים דחוקים ושמעתי ולא אבין הלא דינא דדבר שיש לו מתירין הוא דוקא במינו כמבואר בכל הראשונים ובשלחן ערוך סימן ק"ב ולהכי שם בסי' תלז דדברי הרמ"א סובב והולך על דגן שהיה מונח בעליה וירדו גשמים דרך אגג דהוה מין במינו מתיר הרמ"א מכח ספק ספיקא והואיל דדבר שיש לו מתירין הוא לכן אסור באכילה ולהשהותן מותר דלדבר זה הוא דבר שאין לו מתירים אבל בסי' תמ"ז דנתערב חמץ עם מצה דהוה מין בשאינו מינו בזה לא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל לכן פסקינן שם דבטל בששים וזה אמת ברור עכ"ד יצ"ו:

'''ובעיקר''' הדין אם על ידי ספק ספיקא מותר באכילה כתב בשו"ת חיים של שלום להגאון אבד"ק באטישאן יצ"ו בסי' ס"ט [על נדונו שכתב להתיר באכילה על ידי ספק ספיקא] אף על גב שדעת הרמ"א דלאכילה לא מהני ספק ספיקא והטעם כתב בכנסת הגדולה שם סק"ה כיון דספק אחד אינו אלא במציאות והשני בפלוגתא לכן לא מהני לענין אכילה אבל כששני הספיקות הם במציאות מהני ספק ספיקא גם לענין אכילה והכא נמי ספק אחד הוא בפלוגתא ולא מהני כבר הובא חילוק זה בחק יעקב סי' תס"ז סק"י בשם הש"ך ודחאו בשתי ידיו ועיקר כמסקנת הטורי זהב שם סק"ד דדוקא בחטים דאין פסידא בשהייה קאמר הרמ"א לא כן במקום הפסד מהני ספק ספיקא גם לענין אכילה ועיין מגן אברהם שם סקכ"ה עכ"ד יצ"ו [בד"ה אע"ג] וסיים שם דאף לפי דברי הרמ"א דלא מהני ספק ספיקא להתיר באכילה מכל מקום היכא דאיכא תלתא ספיקי מודה דמותר גם באכילה:

'''ושם''' בסי' ז"ך [בתוך ד"ה לתשובת] כתב לנדונו ולא מבעיא לדעת הרב חק יעקב סי' תס"ז דבמניעת שמחת יום טוב מהני ספק ספיקא אף להיתר אכילה דשרי אף לדעת רמ"א דספק ספיקא לא מהני רק לשהיה ולא לענין אכילה עי"ש בטורי זהב סק"ד ובמגן אברהם ס"ק ט"ז וכ"ה בנדון דידן יש לומר שגם רמ"א מודה שמותר באכילה חדא כיון דמאי דלא מהני בחמץ הוא משום חומר האיסור אפשר דהיינו בחמץ גמור ולא בחמץ דמי פירות עם מים דאינו אלא נוקשה ואף אם נאמר דחמץ נוקשה הוא מן התורה וכדעת הנודע ביהודה שכתב דאי אפשר לתפוס החבל בשני ראשון לומר דמי פירות עם מים הם חמץ נוקשה ונוקשה הוא מדרבנן מכל מקום אינו אלא בלא תעשה ובכי האי גוונא מהני ספק ספיקא לענין אכילה כמו דמהני ביטול ואף להמגן אברהם סי' תמ"ז סק"ה דלמאן דסובר חמץ נוקשה אסור מן התורה יש לומר דלא מהני ביה ביטול ששים כמו בחמץ גמור אכתי יש לומר דכי מחמיר הרמ"א היינו כששני הספיקות שקולים וכו' אלו תורף דב"ק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>