עריכת הדף "רש"ש/כריתות/יא/א" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
'''גמרא ומאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי היא דכתיב כו'.''' עיין סוטה {{ממ|מב ב}}:

'''שם ואב"א אם תכתוש את האויל כו'.''' כצ"ל:

'''תד"ה דהא. דהא כי האיש קטן האשה חייבת.''' כן העתיק הלח"מ בפ"ט מהלכות שגגות ה"ג. ומש"כ כדאיתא בת"כ כו'. הובא ג"כ בגמרא דסנהדרין {{ממ|ר"ד סט}} בקיצור לפרש"י שם. אבל י"ל דשם הכוונה לואיש כי תצא ממנו ש"ז {{ממ|ויקרא טו טז}} דדריש שם בת"כ ג"כ בכה"ג והובא בגמרא דנדה {{ממ|לב ב}}: והתוי"ט כתב בדעת הרמב"ם בפירושו דס"ל דה"נ הוקשה אשה לאיש לענין דאף כשהיא שוגגת חייבת מלקות. והא דת"כ ל"ק דיליף ליה מקרא ע"ש. לכאורה אישתמיטתיה דעת הרמב"ם בחבורו שם דקטן בן ט' חייב הוא נמי בקרבן. וא"כ אין כאן קושיא כלל מהא דת"כ. ואולי יכוון להקשות מדוע לא ילפינן נמי לקטנה שתהא חייבת כמו דאם הוא קטן דחייב {{ממ|לשיטתו בחבורו}} וכדילפינן לחייבה שוגגת ממה שהוא חייב בשוגג. ולזה אמר דילפינן מקרא ור"ל מדכתיב אשה דמשמע גדולה. אמנם באמת נראה דבפירושו ס"ל כהתוספות דבקטן הוא פטור ולא מרבינן בת"כ אלא לחייב אותה. וזה מוכח בפירושו דהתחיל לבאר דבשאר עריות קטנה שבא עליה גדול חייב. וכן קטן חייבת הנבעלת אם היא גדולה. וכשבא לבאר דין דש"ח לא כתב רק דא"ח אם היא קטנה. משמע דבהוא קטן אין דינה חלוק משאר עריות. ונראה עוד מפירושו דגם בהוא ישן והיא ערה היא חייבת כבשאר עריות מדלא כתב בה חלוקא דלפטור אלא כשהיא ישנה. ויליף זה מקטן דת"כ דמרבה לה לחיובא. וכ"מ מלשון התוי"ט שכתב ולענין זה לרבות שוגג כמזיד. משמע ולא זולת: הקשה לי חכם א' דלפי מה שפסק הרמב"ם כר"ע דלעיל דש"ח היינו חציה שפחה וחציה ב"ח ומאורסת לע"ע היכא מ"ל בקטנה דהרי אין קידושיה כלום. ועי' בגיטין {{ממ|מג}}. והשבתי לו דמ"ל עפ"י האמור בירושלמי כתובות פ"א סוף הלכה ב' בת ג' שנים ויום א' ונמלכו ב"ד לעברו הבתולין חוזרין כו'. וכ"נ פשוט בבת יב"ש ויום אחד וא"כ מ"ל שקבלה קדושיה בהיותה בת י"ב שנים ויום אחד. ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר אה"ש והרי היא קטנה. וקידושיה לא פקעו דהרי אז היתה גדולה. אולם יש לבעה"ד לחלוק ולומר דנעשה קטנה למפרע וא"כ פקעו ממילא הקדושין. והחכם השואל תירץ דמ"ל בישראל שבא על ח"ש וחב"ח וילדה לו בת וגם היא דינה כח"ש וחב"ח. ולצד חירות שבה הוא אב ויכול לקבל קידושיה: התו"ח הקשה הלא משנה זו נמי מיירי בחילוק שבין כל העריות לש"ח כמו משנה הקודמת. ומדוע לא שנאן ביחד והפסיק בינם בבבא דאיזו שפחה כו'. ועוד דקדק למה לא סיים כאן משא"כ בשפחה כדלעיל. {{ממ|הן גם שם לא סיים בבבא אחרונה. ואולי דשם סמיך על הקודמים. או על מה דתני אח"ז זו חומר מכלל דהא דחשיב ראשונה קילי בש"ח}}. ונדחק בישובם ע"ש. ול"נ משום דדיני משנה זו נוהגין בחד צד גם בש"ח דהיינו באם הוא קטן או ישן או שוגג והיא לא. היא חייבת {{ממ|עמש"כ לעיל ובהה"מ פ"ג מהלכות א"ב}} משא"כ בחילוקי משנה דלעיל. ולזה נכון מאד פירוש הרמב"ם לעיל בחייב על כל ביאה וביאה דהיינו אפילו שלא כדרכה ונד מפרש"י. משום דאזיל לשיטתיה {{ממ|בחבורו שם}} הלכה י"ד דהיא חייבת על כל ביאה וביאה וא"כ בצד זה שוה ש"ח לשאר עריות ולא ה"ל לחשבה שמה ונכון בעז"ה:

{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}