עריכת הדף "רש"י/בבא קמא/קיח/ב" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''מ"ט דרב חסדא.''' בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת ועוד מתני' ניחא לתרוצי כוותייהו טפי:

'''הואיל ואנקטה נגרי ברייתא.''' למדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה אבל לדעת מנין פוטר שהרי הכירו שנגנבה והחזירה ומעכשיו יזהרו בה:

'''האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה.''' כדי לגונבה:

'''אע"ג דמני.''' אלמא לדעת צריך דעת:

'''החזירו לעדר.''' שיש לו לבעל הבית במדבר יצא ואע"ג דליכא לא לדעת ולא מנין ורב לא סגי ליה בלאו חד מהני:

'''ברקועתא.''' שהטלה ניכר הוא כשנגנב וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו ואפי' לא מנה:

'''אית להו דרבי יצחק.''' והבעלים יודעין בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר חזרה מנו והיא שלימה:

'''מאי לאו בסלע.''' פליגי לדעת כדפרישית וידעו הבעלים בגניבתו וקאמר רבי ישמעאל מנין פוטר שאדם עשוי למשמש בכיסו ומנה והיא שלימה פטור וכשמואל דאמר לדעת מנין פוטר ור"ע כרב דאמר לדעת צריך דעת:

'''בטלה פליגי שלא לדעת ובפלוגתא דרב חסדא ור' יוחנן.''' דרבי ישמעאל דאמר למקום שגנב יחזיר כרבי יוחנן דאמר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך ור"ע כרב חסדא דאמר שלא לדעת צריך דעת:

'''ה"ג א"ר זביד משמיה דרבא בגונב מרשות בעלים דכ"ע לא פליגי.''' דסבירא להו כרב חסדא כדמפרש טעמא משום דאנקטה ניגרי ברייתא והכא בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה וכ"ע כרב חסדא דאמר שלא מדעת צריך דעת:

'''ר"ע סבר.''' כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו דתו לא מהימן להו לבעלים דהא ה"ל גונב שלא לדעת צריך דעת ולא אמרינן סגיא בדעת שומר והא איהו ידע בחזירתו:

'''ורבי ישמעאל סבר.''' עדיין הוא שומר עליו וסגי בדעת דידיה:

'''והבליע לו בחשבון.''' לאחר זמן לקח הימנו מקח וכשנתן לו דמים הוסיף עליהם מעות הגזילה והבליע בחשבון שהיה בוש לומר הרי גזילתך יצא:

'''אדם עשוי למשמש.''' ולמנות כמה בכיסו וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח והכיר שהחזיר לו גזילתו:

'''לית ליה דר' יצחק.''' וליכא מנין:

'''והא.''' דקתני יצא דמני גזלן ורמא לכיסיה דנגזל וכיון דאית לן דר' יצחק מנין פוטר:

'''הא.''' דקתני לא יצא דמני גזלן ורמא לידיה דנגזל הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן:

'''אית ליה זוזי אחריני בכיסיה.''' ולא ידע כמה:

'''מתני' אין לוקחין מן הרועים.''' דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם:

'''צמר ביהודה ופשתן בגליל.''' זו היא מלאכת הנשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

'''ועגלים.''' הרועים בשרון ברחבה לעין כל מאחר שמוכרין בפרהסיא לא גנבום. ל"א שרון שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן ושלהן הן לשון זה עיקר דתניא במנחות בפרק כל קרבנות {{ממ|[[בבלי/מנחות/פז/א|דף פז.]]}} אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון:

'''גמ' ולא תלושין.''' שנתלש הצמר שעל הרחל מעט מעט:

'''תפורים.''' בגדים תפורים דאי נמי גנבו קננהו בשינוי:

'''חלב וגבינה במדבר.''' דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם והרועה נטלן:

'''אבל לא בישוב.''' שדרך להביאו לבית בעל הבית:

'''ארבע וחמש צאן.''' שחסרונן ניכר בעדר ואין יכול לישמט ולומר זאב טרפה:

'''בייתות לוקחין מהן.''' שהרי בעל הבית יודע מניינם:

'''מרגיש.''' מבין:

'''ארבע מתוך חמש.''' אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע מותר ליקח דכולי האי לא גניב מדבר מועט:

'''בברייתא.''' בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן ומרגיש בשלש:

'''כחושות.''' אין חשובות לו ואין עינו עליהם לפיכך אין מרגיש כלומר אין יודע כשמוכרם זה:

'''ארישא קאי.''' ארבע וחמש דשרי ת"ק:

'''אסיפא.''' שתי צאן דקאסר ת"ק:

'''ארבע וחמש צאן.''' שחסרונן ניכר בעדר ואין יכול לישמט ולומר זאב טרפה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:רש"י: בבא קמא]]