עריכת הדף "ריטב"א/שבועות/כז/ב" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''אא"ב בדבר הרשות וכו' אא"א בדבר מצו' כתיב מאי קא ממעט.''' פי' דליכא לפרושי דמיעט מידי דליתי' בלאו והן או דליתי' בלהבא בפלוגתא דרב ושמואל דההיא מגופי' נפקא בלא טעמא דמיעט וכדפי' לעיל:

'''טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנ' וכו' עד כדרבא דאמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנ' כזית חייב.''' פי' דהכי משמע לישנא שלא אוכל שיעור אכיל' מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשי' באחריני וכן הלכתא ולענין הנשבע שבוע' שאוכל ככר זו י"א דפטר נפשי' בכזית דומיא דשלא אוכל דהכי נמי משמע שיאכל שיעור אכיל' מככר ומורי הרא"ה ז"ל הי' או' בשם רבותיו דלא פטר נפשי' עד דאכיל את (נפשי') [כולי'] דבלא אוכל דאתי למיסר נפשי' שריא מיעוטא בתר מיעוטא דאסר נפשי' אף בכזית אבל באוכל דאתי לחיובי' נפשי' שרי רבויי דבעי לחיובי' נפשי' באכילת כל הככר ולא עוד אלא דאפי' בשבוע' שלא אוכל כתיבא שבוע' בכל הככר דהא מחויב על כל כזית וכזית שבה וכדאמרינן לקמן מגו דמהנייא שאל' לכזית בתרא מהנייא נמי לכזית קמא אלמא בכל כזית וכזית שבה אסר נפשיה ואי תימא כי אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו כתיבא שבועה בכול' ונתחייב לאוכלה כולה א"כ ליכא הפרש' בין שבוע' שאוכל ככר זו או שבוע' שאוכלנ' דבין בזו ובין בזו חייב לאוכלה או אפשר שאמר שאוכלנ' לא חייב עצמו בכולה אלא היכא דאיתא לכולה קמיה ואם איבד מקצתה פטור מאכילת הנשאר וכשנשבע שאוכל ככר זו נתחייב בכולה היכא דאיתא או במאי דאישתאיר מינה דומיא דשלא אוכל דאיתסר בכזית ממנה וכן בכל כזית וכזית וכן נרא' עיקר וכן היה אומר מורי הרב ז"ל נשבע לפרוע לחביר סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת דעל כולי' ועל מקצתי' משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתי' ולאפוקי נשבע ללכת במקום מסויים שאם אינו יכול להגיע שם אין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת וכן כל כיוצא בזה:

בגירסת רש"י ז"ל הא תו למ"ל הא קמ"ל חיובא הוא דליכא וכו' ופירושא למ"ל למיתני לא אוכלנ' לא אוכלנ' תרי זמני דבשלמ' לא אוכל ולא אוכלנ' סגי לי' משו' דיוקא דאמרינן לעיל דאי אמר איפכא מחייב תרתי אבל לא אוכלנ' תרי זמני למ"ל ופריק דמיתורא קמ"ל דחיובא הוא דליכא הא שבוע' איכא ואפי' ללא אוכלנ' תניינא אם נשאל על שבוע' דלקמה ואין גי' זו נכונה דבלאו האי יתורא שמעינן לה מלישנא דמתני' גופה וגי' שלנו עיקר וה"פ חיובא הוא דליכא שבוע' איכא פי' מדקתני אינו חייב אלא א' ולא קתני אין השניה כלום משמע דחיובא הוא דליכא אלא בא' אבל שבוע' בתרתי איתה ותלוי' ועומדת היא שאם נשאל על הא' לחכם עלתה שניה תחתיה וחייב א' על השני' וק"ל לכולהו נוסחי אמאי לא קתני הכא והשני' שבוע' שוא וכדקתני לקמן שבועה שאוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' השנית שבועת שוא דהתם נמי אי איתשיל אקמייתא שניה חלה עליו ואסור לאוכלה וי"ל דבשלמא התם ששבוע' האחרונ' הפך הראשונ' ואין לו לקיימה כל שלא נשאל על הראשונ' ראוי לקרותה מעתה שבועת שוא אבל הכא שהשבוע' הב' קיום הוא לראשונה ועל קושטא אישתבע לה אלא שכבר מושבע עליה אין ראוי לקרותה שבועת שוא כיון דאיתא היכא דנשאל על הראשונה וזה נ"ל ברור:

'''דאמר רבא שאם נשאל על הראשונ' עלתה לו שניה תחתיה.''' פי' רש"י ז"ל שהוא נאסר בככר זו משום שבוע' שניה עכ"ל ודייקי בתוס' מהאי לישנא דס"ל למרן ז"ל דדוקא כשנשאל על הראשונה קודם אכילת ככר אבל אם נשאל על הראשונה לאחר אכילת הככר תו לא חיילא שניה למפרע על מה שאכל בהיתר שבוע' שניה ובמה שנשאל על הראשונה נפטר מחיוב שבועתו הילכך אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' ואכל מקצתה ונשאל על שבועה א' מותר במה שנשאר ממנה דהא בשבוע' שלא אוכלנה לא נאסר אלא בכולה מדרבא קמיירא דלעיל מה שאכל ממנה בהיתר שבוע' שניה אינו מצרפי למפרע עם הנשאר ממנה (כל) שיאסור באכילת הנשאר לדון אותו עם מה שאכל למפרע שאכלה כולה באיסור וכן כל כיוצא בזה אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דלהכי נקט רבא עלתה לו שני' תחתיה לומר שהיא חלה תחתיה אף למפרע וצריך להשאל על שתיהם הילכך לדידן דקי"ל כאמימר דלקמן דאכל' כולה (נשבע) [נשאל] עליה נשבע שלא אוכלנה ואכלה צריך להשאל על שתי השבועות והביאו עוד ראיה לדבריהם מהא דאתי לסיועי הא דרבא מהא דתנן במי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה וכו' והא התם כשנשאל על הראשונה ליתיה בעולם ואפ"ה חלה שנים תחתיה באותו מנין ואינו צריך מנין אחר:

'''לימא מסייע ליה וכו' עד הכי השתא איתא לשנייה וכו'.''' פי' דמי שקבל עליו ב' נזירות ואפי' באומר הריני נזיר היום חייב הוא לנהוג ב' נזירות דנפקא לן מדכתיב נזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות וכי נפיק מנזירות קמא מני נזירות בתרא שכך גזירת הכתוב נמצא שהמנין הראשונה שמנה ראוי הוא גם לנזירות הב' דהא הריני נזיר היום קאמר שהוא ל' יום הא' ונזירות קמייתא הוא דדחי לה לנזירות בתרא מל' יום אלו וכי שלמה האי נזירות חייב באידך הילכך דינא הוא דכי מיתשיל אקמייתא דחיילה שניה וגם למפרע כאלו נמנה על הב' אבל הכא מי איתא לשניה כלל הילכך כי מיתשיל אקמייתא ליכא למימר דתיחול שניה ואפי' איתיה לככר בעולם וכ"ש דתיחול למפרע היכא דליתיה כפי' התוס' ואידחייא לה סייעתא ומיהו מימרא דרבא לא אידחייא והלכתא היא דהא ליכא מאן דפליג עלה בעיקר דינא. אמר רבא נשבע על ככר וכו' ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדיה לאיסורי' לאו למימרא דעבדיה לכוליה איסורא ודאישתרי במאי דאישתרי מיניה דהא על כל כזית וכזית מינה איתסר אלא לומר שכבר עבר על שבועתו בכזית שאכל אי דאמר שלא אוכלנה לא עבר על שבועתו עד שיאכלנה כולה לגמרי שלא ישאר ממנה משהו:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}