עריכת הדף "ריטב"א/ראש השנה/יח/ב" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''ופרקינן דאמר רב חנא''' כו' רב פפא וכו'. ופירוקא מדרב פפא הוא ומימרא דרב פפא ה"פ שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חרבן הראשון כל א' לענינו כדמפרש בריתא לקמן וכשנבנה הבית שני אמר הנביא כה אמר ה' *[צבאות] צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים כלומד שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם ימים טובים ומ"מ מדקרי להו נמי לאחד הבנין צום ולא כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא {{ממ|אשר}} *[כי] צמתם וספוד {{ממ|ברביעי}} *[בחמישי] משמע שלא נתבטלו לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה ואע"פ שהיה ראוי שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזר' והרי נבנה והטעם לפי שיודעין היו שסוף בית שני זה ליחרב שיהא גלות זה שאנו בו ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דלהוי נגדר הפרץ הראשון ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי אלא אמרו כי בזמן שיהא שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה ואם אין שלום שבהמ"ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב"ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל והשתא דפרישנא מימרא דרב פפא צרכינן לפרושי מאי מפרקינן בעיקר קושיין מדרב פפא דהא אע"ג דאמר רב פפא רצו מתענין לא רצו אין מתענין מ"מ כבר היו רוצים להתענות באותו זמן ונוהגין היו להתענות תמוז וטבת מדפרכינן וליפקו נמי אתמוז וטבת וא"כ אכתי תיקשי לן אמאי לא נפקי בהו שלוחין ויש מתרצים דה"ק דכיון שהיו קלים בתחלתם שאלו לא רצו לא היו מתענים אף עכשיו שקבלום עליהם לא היו מקפידים לשלוח עליהן שלוחין וזה אינו נכון כלל שכבר שקבלו והיתה עליהם חובה מגזירת נביאים למה לא יהו מקפידין לעשותן בזמנן ואחרים פידשו דה"ק אע"פ שאנו מורגלין להתענות בהם אלו רצינו שלא להתענות בהם לא היינו מתענין כי לעולם הדבר תלוי וכיון שכן אין קפידא לשלוח בדבר שלוחין וגם זה אינו מחוור דודאי אחר שהורגלו בהם וקבלום עליהם אחר שלא היה שמד עליהם כבר נתקיים עליהם ושוב אין להם כח ורצון לבטלם שכבר רצו בדבר וקבלום ומ"מ אין עלינו אלא כמו שרצו הראשונים ר"ל שאין עלינו אלא איסור אכילה ושתיה אבל להפסיק מבע"י וליאסר ברחיצה ונעילת הסנדל לא קבלו עליהם וכשם שהיו רשאים לעקרם לגמרי היו רשאים לעקור מקצתן. והנכון דודאי בימי חכמי התלמוד כבר היו נוהגין בתמוז וטבת וכבר קבלו עליהם ורצו בהם כל ישראל כמו בזמננו זה ושוב א"א לעקרם אבל כשנשנית משנתינו לא רצה לשנות דנפקי שלוחי עליהו או משום דההיא שעתא כבר היו תלוים ברצון ויש שהיו מתענין ויש שלא היו מתענין וכיון דכן לא היו מטריחין לשלוח שלוחים ומיהו תלמודא פריך מעיקרא דליפקו אתמוז וטבת משום דהשתא כבר היו מורגלין ופשוטין ומקובלין בכל ישראל והי' סבור שכך היה לעולם ולהכי פרקינן דלאחר החורבן ברצון היו תלוין וכשנשנית משנתינו רופפין היו ביד ישראל וכדמוכח מעובדא דרבי שרחץ בי"ז בתמוז וכדאיתא במס' מגילה ואח"כ הוא שרצו רוב ישראל וקבלו עליהם וא"א לעקרם כנ"ל לפי שיטת כל המפרשים ז"ל שפי' רצו אין מתענין כלל ואפילו באכילה ושתיה ולדבריהם הא דאמר במס' מגילה דר' רחץ בי"ז בתמוז וטעמא משום הא דרב פפא לאו דוקא רחץ דה"ה אכל ושתה אלא דנקט רחיצה דמפרסמא טפי וכדאמרינן לקמן במעשה שגזרו תענית בחנוכה ויצא ר' אליעזר ורחץ ר' יהושע וספר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם ומ"מ אפשר היה לומר כי מעולם לא נתבטל מישראל לאחר החרבן תענית בתמוז וטבת כי האיך תכפל ותקום פעמים צרה ויהיו אוכלים ושותין בהם אלא חומרי תענית הוא שנתבטלו מהם שלא יאסרו מהם אלא באכילה ושתיה ושלא יפסקו מבע"י ור' לא עשה בי"ז בתמוז אלא רחיצה אבל לא אכל ושתה ועל הדרך הזה היה רוצה לעקור ט"ב כלומר מחומרי תעניות לפי שאף הוא היה ברצון דקרא על כולהו צומות כתיב בשוה תדע שאלמלא כן האיך היה יכול לעקרו שהרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא ודאי אף ט"ב תלוי ברצון מגזירת נביאים ולפיכך אמר שבקש {{ממ|ב"ד}} [רבי] לעקרו שלא לנהוג בו אלא בעינוי אכילה ושתיה כיחידים בעלמא לא בתורת תענית צבור וכדרך שבטל ג"כ מתמוז וטבת ומפני קולא זו שלא היו נוהגין בהם כחומר תענית אלא כתענית יחידים לא היו מקפידין לשלוח להן שלוחין שאינו אלא תענית יחידים ולהכי פרכינן הכא א"ה ט"ב נמי כלומר שאף הוא תלוי ברצון ומ"ש מאידך ופרקינן שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות לעולם החזיקו בו להיות צום כגזירת נביאים בכל חומרי תעניות וכדאמר בעלמא אין תענית צבור בבבל אלא ט"ב וכיון שנוהגין היו בו בגזירת נביאים ובתורת תענית צבור ראוי היה לשלוח עליו שלוחין ומעתה לכל השיטות האלו אף תמוז וטבת מקובל הוא עלינו ואין על יחיד וצבור לעקרם שכבר רצו כל ישראל וקבלום עליהם כתענית יחידים אלא דמ"מ אפשר דבעו קבלה מבע"י כתענית יחידים משא"כ בט"ב: 

'''והא דאמרינן שאני ט"ב וכו'.''' לאו משום דארעו בו צרות רבות דהא בתמוז נמי ארעו בו צרות רבות כדתנן ה' דברים ארעו לאבותינו בי"ז תמוז אלא לומר שחזרו בו ב' פעמים צרות כדאמר מר נחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר {{ממ|והובקעה}} [ונחרשה] העיר אבל בי"ז בתמוז לא הוכפלו שהרי לפום גמרא דילן בט' בתמוז הובקעה העיר בראשונה ובי"ז בתמוז הובקעה בשניה ואפילו לדברי הירושלמי שסובר כי בשתיהן הובקעה העיר בי"ז בתמוז באידך הוכפלו צרות טפי שנחרב הבית ונלכדה ביתר ונחרשה העיר בראשונה ובשניה והיינו דלא אמרינן שאני ט"ב שרבו בו צרות אלא שהוכפלו בו צרות. ונ"ל {{ממ|ד"ת}} [דט"ב] שהוכפלו ב' כפילות דנגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה הרי כפל א' וחרב {{ממ|השניה}} [בשניה] ונלכדה ביתר {{ממ|הכי}} [הרי כפל] בשניה ובכל אחד היה בו גזירת מיתה משא"כ כן [בי"ז בתמוז] וכל הד' דברים אלו מפורשים בתוס' סוטה והכא נקט חדא מיניהו והכי איתא התם רשב"י אומר ד' דברים היה ר"ע דורש ואין אני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו הוא היה אומר ותרא שרה את בן הגר מצחק שהי' עובד ע"ז ואני אומר לא היה צריך אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר אני נוטל שני חלקים כי אני הבכור וכן שרה אומרת לאברהם כי לא יירש בן האמה {{ממ|הזה}} *[הזאת] ודברי נראין מדבריו כיוצא בו אתה אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שוה להם דברי ר"ע ואני אומר אפי' אתה מכנס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לדון אחריך השיבתו רוח הקודש עתה תראה היקרך דברי ודברי נראין מדבריו כיוצא בו יושבי החרבות האלה וכו' א' היה אברהם שלא עבד אלא אלוה א' ירש את הארץ אנו שעובדין אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה א' ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצות הרבה עאכ"ו מה נביא אומר להם כה אמר ה' על הדם תאכלו ועיניכם תשאו וכו' והארץ תירשו עמדתם על חרבכם וכו' והארץ תירשו ורואה אני את דברי כיוצא בו {{ממ|כי}} כה אמר ה' *[צבאות] צום הד' וכו' גר"י צום הד' זה י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר וכך היא בתוספת' סוטה ותימא דהא קרא דמייתי' כתיב ביה ותבקע העיר בט' לחודש ובירושלמי כתיב כן {{ממ|והא תשעה}} בתשעה לחודש [הובקעה העיר ואת אמר הכין] {{ממ|לחודש כתיב}} ופריק קלקול חשבונות היו שם כלומר כי מפני הצרות והמלחמות טעו בחשבון והיו סבורין שהיתה הבקעה בט' בו אבל לעולם בי"ז היתה אף בראשונה כמו בשניה ומיהו בגמרא דילן בפ' בתרא דתענית אמרי' בהדיא דבראשונה הבקעה בט' בו ובשניה בי"ז בו ולפי זה ה"ג הכי צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הבקעה העיר וכך מצינו הגרסא בנוסחי דוקני וא"ת והלא עיקר גזרת התענית על חרבן ראשון הוא ובט' בתמוז קבעוהו שבו הבקעה העיר וא"כ למה אנו מתענין היום בי"ז בתמוז שהיתה בקיעה שניה וכ"ת כי בבית שני נעקרו אותם הצומות שגזרו על בית ראשון הא ליתא כדמוכח לעיל תדע דהא עשרה בטבת וצום גדלי' מחרבן ראשון הם ואנו מתענין אותן וכיון שכן למה נעקר ט' בתמוז ואם מפני שנבקעה בשניה בי"ז נתענה בשניהן ומה שקשה יותר הוא מ"ש בפ"ק דמגילה על רבי שרחץ בתמוז והיינו מטעמא דרב פפא דלעיל דאמר רצו מתענין ולפי שלא היה שמד בימי רבי וזה תימא גדול בעיני שהרי י"ז בתמוז אינו תלוי ברצון שהרי לא תלו ברצון אלא ט' בתמוז שהי' מגזירה ראשונה של נביאים אבל י"ז בתמוז גזרה חדשה היא על חרבן בית שני שאל"כ למה מתענין אותו כלל ויש לנו לומר שלפי שהיו יודעים הנביאים חרבן בית ב' הניחו הצומות הראשונות כמ"ש לעיל ולפיכך כשהניחו תענית תמוז שיהיה צום בזמן השמד ושיהא ברצון בזמן שאין שמד לא על ט' בתמוז הניחוהו שהרי יודעין היו הבקיעה השניה שיהא עתידה להיות אלא עקרוהו ממקומו וקבעוהו בי"ז כי קשה היה הדבר שיתענו על הבקיעה הישנה ולא יתענו על החדשה שהיתה חמורה וקשה יותר וגם הי' קשה לגזור ב' תענית בחודש א' אלא כיון דשם בקיעה א' היא וגם שתיהן בחדש א' קבעו התענית על שתיהן בי"ז בו כבקיעה שניה שהיא אבל חדש ובהא לא שייך להשיב מהא דאמרינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ואם פשט איסורו בכל ישראל אפילו אם יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו ויום ט' בתמוז פשט בכל ישראל דהא ליתא דאלו מגזירת נביאים הראשונים לא היה אלא בגלות ראשון בלבד ודין הוא שיתבטלו בבנין בית שני אלא שעמדו נביאים האחרונים וקבעום בבית שני על דרך שאמרנו וכדרב פפא ובזה לא יקשה לנו מה שהקשו בתוס' על מ"ש במגילה דרבי בעא למעקר ט' באב ואע"פ שהי' מגזרת נביאים ופשט בכל ישראל וטעמא דמלתא כדאמרן שאף הוא נביאים האחרונים תלאוהו ברצון כדכתיבנא לעיל ואפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחרבן שני ולא קבעוהו בט' בו דוקא אלא בחדש זה שלא מצינו שנקרא אלא צום הד' אבל אין צריך לכך ומ"מ דבר ברור הוא שהתענית הזה אחר החרבן ביום י"ז בתמוז היה כמו שאנו נוהגין היום וכדמוכח מעובדא דרבי במס' מגילה וממתני' ובריתא דמס' תענית דתנן ה' דברים ארעו לאבותינו בי"ז בתמוז דודאי לפי שהוא יום תענית הביאוהו שם במס' תענית דבתר דשלים תנא עניני תענית שהציבור גוזרין איירי בתענית הקבועין על ישראל מתקנת נביאים ומה שלא הזכיר התנא צום הז' וצום העשירי לפי שלא ארעו בהם אלא צרות המופרשות בכתוב והזכיר צום הד' וצום החמישי מפני דברים שארעו בהם שאינן מפורשין בכתוב: 

'''ונראין דברי מדבריו וכו'.''' כלומר כי צום הרביעי שהוא ראשון בכתוב על בקיעת העיר שהיתה ראשונה וצום העשירי שהוא אחרון על שמועה הבאה לירמיהו שהיה באחרונה והוא אומר על ראשון שבכתוב אחרון ועל אחרון ראשון כי הוא מפרש צום העשירי הכתוב אחרון בסמיכת מלך בבל שהיה תחילה לכל ולא עוד אלא שאני מונה לסדר פורעניות והוא מונה לסדר חדשים פי' שאפילו הייתי מבלבל סדר החדשים היה ראוי לדון כמותי ולתפוס סדר פורעניות כ"ש וכ"ש שאני מונה יפה לסדר חדשים כמותו ומוסיף עליו אף לסדר פורעניות: 

'''אתמר רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית ר"י וריב"ל אמרי לא בטלה.''' ואותבינן להא דר' חנינא מעובדא דלוד ומדאמרי להו צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא לא בטלה מגלת תענית וכאן תשובה גמורה על הראב"ד ז"ל שכתב במס' תענית דאפילו למ"ד בטלה מגילת תענית היינו לענין יחידים אבל לגזור בו תענית צבור לכתחלה לא בטלה וא"כ מאי קמקשינן הכא דהא תענית צבור הוה וכ"ע מודה שלענין תענית צבור לא בטלה אלא ודאי ליתא לסברא דיליה ומיהו הרב ז"ל היה מביא ראיה לדבריו ממ"ש דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר ואמרו ליה יום טוריינס הוא ומאי קאמרו ליה דדילמא רב נחמן כהילכתא סבירא לן דבטלה מגלת תענית ועוד למה ליה למימר להו יום טוריינס בטולי בטליה אלא ודאי שלד"ה לענין ת"צ לא בטלה ולפי מה שנראה בכאן יש לנו לדחות הראיה ההיא דהנהו דאמרו ליה והא יום טוריינס הוא היו סבורים כמ"ד לא בטלה מגלת תענית ובדין הוא דאיהו מצי מהדר להו דבטלה מגלת תענית וכדאיפסקא הילכתא אלא שרצה להשיב להם אף לפי דעתם דיום טוריינס בטולי בטלוה. א"נ דכולהו הוה סברי דבטלה מגלת תענית אלא משום דהוה הילכתא רופפת נתלו בה אשלי היה קשה בעיניהם לעשות מעשה כנגד האומרים דלא בטלה ולהכי אצטריך לומר שאפילו לדברי האומר לא בטלה אפשר לגזור בו תענית ומ"מ לדברי האומר בטלה ודאי בטלה לגמרי: 

'''א"ר יוסף שאני נר חנוכה דאיכא מצוה.''' הקשה תוס' למאי דסבר רב כהנא דליכא הפרשא בין חנוכה לשאר ימים אדמותיב ממתניתא לותיב ממתניתין דקתני על כסליו מפני חנוכה והא מתניתין לאחר החרבן היא והיו נוהגין לעשות י"ט בחנוכה אלמא לא בטלי ותירצו דרב כהנא הוה סבר דאי ממתניתין ליכא קושיא דדילמא אע"ג דבטלה לענין הספד ותענית מ"מ מצות חנוכה להדלקת נרות לא בטלה ומפני המצוה היו שולחין שלוחין ואע"ג דאביי ורב יוסף ס"ל דאי בטלה לגמרי בטלה אף למצוה ואם לא בטלה למצוה אף להספד לא בטלה כלל ההיא סברא דאביי ורב יוסף דפריקו הכי אבל רב כהנא היה חושש דדילמא בטל י"ט בהספד ותענית ולא בטלה מצוה זו נראה שיטת התוס' אלא שלשונם קצר. ויש שהקשו על תירוצם הא דאביי ורב יוסף דבסמוך ותירצו בעיקר קושיין דבדין הוא דמצי למפרך ממתניתין אלא דמשום דבריתא מיפרשא בהדיא טפי דקתני צאו והתענו על מה שהתעניתם מ"ה שביק מתני' ופריך מינה ואין צורך כי תירוץ תוס' נכון הוא: 

'''א"ר יוסף שאני וכו'.''' דקס"ד דמשום מצוה דידה לא בטלה וא"ל אביי ותבטל מצוה דהא עיקר התקנה י"ט היה אלא ה"ק שאני חנוכה דמיפרסם ניסא משום דאיכא מצוה כלומר שע"י המצוה נתפרסם הנס בי"ט זה וא"א לבטלו ואפשר לומר דאביי מפרש הוא דברי רב יוסף אלא דלישנא דא"ל אביי ולא אמר מתקיף לה אביי משמע דמפלג פליג: 

'''וכששמעו חכמים כו'.''' מכאן יש לזהר שלא לכתוב שם בשטרי שבועות וחובות וכיוצא ואע"ג שאין נוהגין לכתבו אלא בכנוי ושלא בכתב אשורי קרוב הדבר שאף שטרותיהם לא היו בכתב אשורי שלא היו נוהגין לכתבו אלא בכתבי הקודש ואעפ"כ היה קשה בעיניהם מפני כבוד ה' וכיון שכן ראוי לחוש לדבר כל מה שאפשר וכל שטר או של שאלת שלום שיש בו שם אסור להטילו לאשפה אבל אם אין בו שם אין בו קפידא כדמוכח הכא ואם יש בו שלום יש מקפידין מפני שהוא שמו של הקב"ה ולכן נוהגין הרבה שלא לכתוב שלום שמא היום או מחר יהא מוטל באשפה ורבותי אינם מקפידין והמחמיר תע"ב: 

'''הב"ע בזמן שבהמ"ק קיים.''' פי' {{ממ|דבטלה}} [דלא בטלה] מגלת תענות לד"ה. ופרכינן


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ריטב"א: ראש השנה]]