עריכת הדף "רידב"ז/חלה/א/א" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן תפוח שריסקו וכו' כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור.''' ר"ל במס' שבת גבי לא יפקענו בסודרין וכן הוא אומר הכא אין חימוצו חימוץ ברור ע"ז אמר כמה דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ודכוותיה אין לך מגרר עם כולן אלא חיטים ושעורין בלבד פי' דשיטת הירושלמי גבי מתניתין העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה דלא כשיטת הש"ס דילן במס' זבחים דף ע"ז ע"א דהוא משום טעם כעיקר ז"א אלא משום גרירה כדפי' הרמב"ן ז"ל דכל היחוס של חמשת המינין הוא משום דבאים לידי חו"מ וכל עיקר דשאר המינין דפטורין משום דאינן באין לידי חו"מ ואימתי אינן באין שאר המינין לידי חו"מ רק כשהמה בפני עצמן אבל אם נתן בהם טעם של דגן הרי מגררו לכל המינין שבאים על ידו ג"כ לידי חימוץ. ע"ז קאמר דלא תימא דכל החמשה מינין בכוחם לגרר לחמץ לשאר המינין ז"א אלא אין לך מגרר עם כולן ר"ל עם כל שאר המינין אלא חיטים ושעורין בלבד. אבל כוסמין ושבולת שועל ושיפון אינו מגרר את כל המינין ואינו מחמצם חימוץ ברור ואינו רק כתפוח דמחמץ חימוץ שאינו ברור. ר"ה בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד אבל שעורים אינו מגרר ג"כ ודמי לכוסמין ושבולת שועל ושיפון והמגרר אינו רק חיטין בלבד. ואפשר דלדעת ר"ה הנגרר אינו רק אורז בלבד אבל שאר כל המינין אינן נגררים ג"כ ואין חימוצן חימוץ ברור:

ר' ירמיה בעי קומי ר"ז עירב ד' רבעים בפני עצמן וחימצן וד' רבעים בפני עצמן ועירבן ר"ל כההיא דאיתא בירושלמי במס' פסחים בפ"ב ד' רבעים בפ"ע וחימצן וד' רבעים בפ"ע. ועירבן דאם התרו בו משום אוכל חמץ לוקה משום טבל לחלה אינו לוקה משום דחמץ נעשה קודם חיובא דטבל דשיעור טבל לחלה הוא ז' רבעים ועוד וה"נ הכונה בתיבות הללו דאם נעשה חמץ קודם שנעשה חיובא דטבל דנתחמץ כל ד' רבעים בפ"ע ונמצא דבשעה שעירבן וחל חיובא דטבל כבר הוא חמץ ואינו יכול לבוא לידי חמץ ומצה ואנן בעינן שיהא ראוי לבוא לידי מצה ולידי חמץ ואם אינו ראוי לבוא לידי חמץ לא הוי לחם כמו כן באינו ראוי לבוא לידי מצה ג"כ לאו לחם הוא דגמרינן ממצה דהוי לחם רק מה שהוא ראוי לבוא לידי חמץ ופשיטא דצריך הלחם להיות ראוי לידי מצה דהא עיקר הלחם מצינו במצה וא"כ הכא דנתחמץ כבר קודם חיובא דטבל לחלה ונמצא בשעת חיובא דטבל אינו ראוי לבוא לידי מצה ע"ז מבעיא ליה אם בעינן ראוי לבוא לידי מצה וחמץ בשעת חיוב דטבל או לא קפדינן אשעת חיובא ממש כיון דקודם החיוב דטבל ראוי לבוא לידי מצה וחמץ א"ל (כן גירסת הגר"א ז"ל) הרי בשעת חיובן לבוא לידי חמץ ומצה בתמיה האם בעינן בשעת חיובן לבוא לידי חמץ ומצה ז"א אלא כיון דהוי ממין של הה' מינין לא איכפת לן אפילו אם אינו ראוי לבוא לידי חו"מ ונמצא לפ"ז דלר' ירמיה בעינן לחם ממש ולר"ז סגי במין לחם ולא בעינן לחם ממש ע"ז קאמר דאתא דר' יונה כר' ירמיה כמה דר' ירמיה אמר עד שיהא קרוי לחם כן ר' יונה אמר עד שיהא קרוי לחם אתא דר' יוסי כר"ז כמה דר"ז אמר מינו קרוי לחם כן ר' יוסי אמר מינו קרוי לחם אתא דר' יוסי כר"ה אע"ג דו פליג עלוי פי' דר' יונה ור' יוסי פליגי כעין זו במס' פסחים בירושלמי בפ"ג גבי שכר המדי דאין חייבין עליו כרת וקפריך הגמ' הלא שכר המדי דהוא דרמי בי' שערי מעט הרי הוא מגרר את כל המינין שבעולם ולפ"ז הוי הכל חמץ ולמה אינו חייב עליו כרת ע"ז משני ר' יונה משום דאיתקש חמץ למצה לענין כרת דאינו חייב כרת אלא בדבר שהוא ראוי לצאת בו ידי מצה [כדאיתא בדף ל"ה ע"א במס' פסחים] ובמצה אינו יוצא אלא בלחם אבל שכר המדי לאו לחם הוא אלא משקה והגם דמינו ראוי לצאת בו ידי מצה אבל מכיון דהותקש למצה בעינן לחם גמור כמו במצה ולא סגי במין לחם וע"ז פריך ר' יוסי שם מברייתא ומביא ראיה שם דלא בעינן גבי חמץ לחם ממש אע"ג דהותקש ללחם דמצה וע"כ סגי במין דלחם לבד. ומשני שם תירוץ אחר דלפיכך אינו חייב כרת בשכר המדי משום דאינו מחמץ חימוץ ברור ר"ל דס"ל כר"ה דכאן דלא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטין ואינו נגרר אלא עם החיטים בלבד אבל לא שעורים דשעורים אינו מחמץ חימוץ ברור ע"כ לא הוי הכל חמץ ולא הוי רק חמץ דגן גמור ע"י תערובות עיי"ש והיינו דקאמרינן הכא אתיא דר' יונה כר' ירמיה דהא הכא איתקש חלה למצה והתם בפסחים איתקש חמץ למצה כמה דר' ירמיה ס"ל דאיתקש חלה למצה בעינן לחם גמור ולא סגי במין לחם כן ר' יונה אמר התם בהיקש דחמץ למצה דבעינן לחם גמור ולא סגי במין לחם אתיא דר' יוסי כר' זירא כמה דר"ז אמר בהיקש חלה למצה דסגי במין לחם כן ס"ל לר' יוסי בהיקשא דחמץ למצה דסגי במין לחם ואתא דר' יוסי דהתם דס"ל בגרירה דשעורים דאין חימוצו חימוץ ברור כר' הילא דהכא דס"ל דשעורין אין מגרר חימוץ ברור אע"ג דו פליג עלוי ר"ל אע"ג דר' יוסי פליג על ר' הילא בפ"ג במס' חלה דר"ה ס"ל דבעינן רוב דגן וטעמיה דגן ור' יוסי ס"ל דסגי בטעם דגן ואי הוי סבר כר' הילא בזה לא היה קשה כלל מתחלה על חמץ דיהא חייב כרת דהוי הכל חמץ ע"י גרירה ז"א דהא בעינן רוב דגן אבל מכיון דר' יוסי פליג אר"ה בזה וס"ל דסגי בטעם דגן לפ"ז הוי קושיא על שכר המדי אבל ר' יוסי שפיר משני אע"ג דפליג אר"ה בזה ברוב דגן אבל ס"ל כר"ה בזה בגרירה דשעורין. דשעורין אינו מגרר חימוץ ברור. ומתורץ בזה הקושיא הנ"ל וזה הפי' נכון הוא בע"ה:

ריב"פ בשם ר' יונתן דר"י בנו של ריב"ב היא כו' יכול מביא מן הכוסמין ושבולת שועל והשיפון ר"ל דהם בכלל שעורין של עומר דגמרינן אביב אביב משעורה דמצרים דשם כל הפרטים דמין שעורין בכלל שעורין סתמא. דגבי ענין סיפור כל המין בכלל הסתם א"כ כל מין שעורין יהיה בכלל שעורין סתמא ויוכשרו כולן לעומר ודין הוא מה חיטים שכשרו לשאר כל המנחות לא הוכשרו למנחת העומר משום דנתמעט מן שתי הלחם ביכורים כדאיתא במס' מנחות דף ע' עיי"ש כוסמין ושבולת שועל ושיפון שלא הוכשרו לשאר כל המנחות אינו דין שלא יוכשרו למנחת העומר ודחי שעורין יוכיחו כו' ומשני לא אם אמרת בשעורין שמנחת סוטה בא מהן תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין מנחת סוטה בא מהן והגם דכוסמין ושבולת שועל ושיפון הוי פרטים מן שעורין סתם מ"מ היכא שכתבה התורה לענין דינא שעורין סתם לא הוי כל המין של שעורין בכלל שעורין סתמא כמו גבי איזוב סתם ממעטינן איזוב כוחלי ואיזוב מדברי וכן גבי מרור ממעטינן כל שיש לו שם לוי אינו בכלל איזוב ומרור סתם עיין במס' סוכה דף י"ג ובמס' חולין דף ס"ב עיי"ש דכיון דכתב רחמנא לענין דינא סתמא אינו כשר רק הסתם אבל לא הפרטים של מין הזה משא"כ לענין מנחת העומר יש סברא לומר דגם כל הפרטים של מין הזה הוא בכלל סתמא משום דלא כתב רחמנא שעורין סתם אלא אביב לג"ש דאביב של מצרים ובשעורה של מצרים הוי כל מין שעורין בכלל סתמא. דהא התם לא לענין דינא כתב רחמנא שעורה אלא לענין סיפור של יציאת מצרים כמו בארץ חטה ושעורה דהכתוב מספר בשבח א"י הוי כל המין בכלל ושבולת שועל ושיפון בכלל ג"כ כדאיתא בפוסקי' ז"ל אלמא מוכח מהברייתא הזאת דס"ל לר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דלא כשר למנחת העומר אלא דווקא שעורין סתם א"כ לפ"ז לא הוי שבולת שועל ושיפון וכוסמין בכלל שעורין לענין איסור חדש דהא יש סברא לומר דכל שאין העומר בא מאתו אינו תלוי בעומר ואין אסור בחדש עד העומר כדאיתא בתוס' ז"ל במס' מנחות דף ע' ע"ב ד"ה אתא וכיון שכן א"כ הוי לענין חדש חמשה מינין דהא ריבשריב"ב ס"ל דכוסמין לא הוה בכלל חיטין ולא בכלל שעורין כמו שבולת שועל ושיפון רק דלענין עומר אין העומר בא מהן וע"כ באיסור חדש לא הוין בכלל שעורין דתלי בעומר דהא העומר בא משעורין סתם ולא מהם ע"כ הוי חמשה מינים ברם כרבנן ג' מינים הן כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון בכלל שעורין דס"ל לריב"פ דלרבנן העומר בא גם משבולת שועל ושיפון א"כ ליכא חמשה מינים [וגרסינן כאן ברם כרבנן כגירס' השנו"א ז"ל] ע"ז אמר ר' יוסי מסבר סבר ריב"פ שמנחת העומר בא מכוסמין ושבולת שועל ושיפון דהוי בכלל שעורין סתמא דאביב דמצרים ז"א דנהי דכל היכי דכתב רחמנא סתם לענין סיפור המעשה הוי כל המין בכלל סתמא הנ"מ בעלמא כגון שעורה דמספר הכתוב בשבח הארץ משא"כ במעשה השעורה של סיפור יציאת מצרים דכ"ר אביב א"כ לא הוי כל המין בכלל דהא מזכיר מפורש אביב ויכול להיות שזה אביב וזה אינו אביב ולא הוי הכל בכללו דהא אמר מפורש פרט אחד מן הפרטים כמו באמר תאנים שחורות לא היו לבנים בכלל אע"ג דהא ג"כ בכלל תאנים אבל כשהזכיר מפורש תאנים שחורות לא הוי לבנים בכלל וה"נ שעורה אביב קאמר שיבולת שועל אביב לא קאמר דהא יכול להיות כשזה אביב זה אינו אביב ועיין בחבורינו חנה דוד ותמצא טעם בע"ה ורבנן דקסרין אמרין דמינים ודברים ב' ענינים הן:

מהו שילקה על חלתן דבר תורה כו' דאיתפלגון הפיגול והנותר כו' ר"י אמר לא ביטלו זא"ז רשב"ל אמר ביטלו זה את זה ר"ל כיון דס"ל דגם איסורין מבטלין זא"ז ע"כ ס"ל גם הכא דטבל של מין חיטין ושעורין וכוסמין מבטלין מין טבל של שבולת שועל ושיפון וכן כל ד' מינין מבטלין את המין החמישי ונמצא דאין כאן שום מין מה' מינין וע"כ דבעינן המין של החמשה מינין הללו כמו שמבואר בתוס' הרי"ד באריכות דלא נקרא לחם אפילו דבר שנתחמץ אלא כששם המין עליו אבל כשנתבטל שם המין לא מהני מה שנתחמץ ואינו קרוי לחם אבל לר"י דס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז ולדידי' לא שייך ביטול אצל האיסורין כמו במצה ומרור למ"ד דמצות אין מבטלין זא"ז לא נתבטל מצות מצה במצות מרור דלא שייך אליבא דר"י דין דביטול אלא היתר בהיתר או איסור בהיתר אבל איסור באיסור לא שייך ביטול דאיסור זה באיסור אחר א"כ לא נתבטל איסור טבל זה באיסור טבל אחר רק רשב"ל כדעתיה דסבירא ליה דשייך דין ביטול אף איסור באיסור ע"כ רשב"ל כדעתיה ולפיכך סבירא ליה דאין לוקין על חלתן ד"ת אבל לר"י אינו בטל ולא שייך באיסורין דין דביטול ולא שייך למימר ב' דברים רבין על אחד ע"ז אמר ר' יוסי ולא דמיין תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא ב' דברים רבין על אחד וכבר ביטלו עד שלא נעשה איסור פי' דהא כאן לא שייך דין דביטול באיסורין דהא עדיין לא היה כל מין איסור טבל בפ"ע דהא לקח רבע מכל מין ובטבל דחלה צריך ה' רבעים ומעולם לא היה בכל מין בפ"ע איסור טבל וכבר נתבטל כל מין במינין אחרים עד שלא נעשה איסור ואימתי היה תלי בפלוגתא דר"י ורשב"ל דשייך למימר דלר"י אין מבטלין זא"ז אלא בכעין זה אילו עשה ה' עיסיות ר"ל ה' עיסיות שלמין כל אחד ממין אחר וכל אחד מה' רבעין ועירבן אח"כ בזה תלי שפיר בדר"י ורשב"ל דלרשב"ל נתבטל כל מין ומין ולר"י לא שייך ביטול באיסורין דלא נתבטל מין זה דטבל במין אחר דטבל משא"כ בדינא דמתני' בדין דצירוף לכ"ע שייך דב' דברים רבין על א' ומבטלין אותו עד שלא נעש' איסור ועיין בתוס' ותמצא טעם בע"ה:

'''{{עוגן1|כאן}} בשעת המקדש.''' ר"ל דשם שייך ב' דברים רבין על אחד דהא איכא פסח ג"כ והוי פסח מצה ומרור ג' מינין אבל שלא בשעת הקרבן פסח ליכא רק ב' דברים מצה ומרור:

'''{{עוגן1|ר"י}} דרומיא בעי עשה עיסה מחמשה רבעים וחזר ועשה ה' עסיות ממין א' ועירבו.''' ר"ל כל אחד ממין אחד וערבו חיטים שבו כו' מהו שיבטלו חיטים שבו ר"ל אם ה' עסיות מבטלין להעיסה אחת דה' מינין. ע"ז פריך ראב"א ולא כן אמר ר' יוסי ב' דברים רבין על אחד כו' ר"ל הא למה לי ביטול הא כבר נתבטל ומבאר האיבעיא לא צורכה אלא כך. האיבעיא עשה חמש עסיות מחמשה מינין ועירבן וחזר ועשה חמש עסיות מחמשה [כן הגירסא בדפוס זיטאמיר] ולא עירבן ר"ל דבתחלה עשה חמש עסיות מחמשה מינין וחזר אח"כ ועשה עוד חמש עסיות מחמשה ר"ל מחמשה רבעים כלומר דמה' רבעים עשה חמשה עסיות כל עיסה רבע ולא עירבן לחמשה עסיות קטנות הללו בב"א אלא הכניס אח"כ כל עיסה קטנה לתוך העיסה הגדולה המעורבת ובזה שייך למימר ב' דברים רבין על אחד דהא עדיין לא היה על עיסיות הקטנות שם איסור טבל ונתבטלו העיסות קטנות זב"ז (וכן בהעיסה הגדולה מבטל כל ד' מיני' למין אחד אך דשם לא מבטל איסור טבל לאיסור טבל א"כ י"ל דמעיסות הקטנות מצא מין את מינו וכל מין מצטרף למינו בעיסה הגדולה והוי טבל אי דלמא דלא מצטרף ולא די דלא מצטרף אלא אדרבה דכל מין גופי' מהעיסה הגדולה מבטל להקטנה דהא כבר נתבטל מין דחיטים בהעיסה הגדולה וכן שעורין אך דמ"ת האיסור טבל לא נתבטל אבל העיסה הקטנה דלא היה עדיין טבל מבטל החיטים של העיסה הגדולה להקטנה דהא החיטים של העיסה הגדולה דמחזיק ה' רבעים קמח אין עליו שם חיטים כעת ע"כ מבטל להחיטין של העיסה הקטנה דלא יהיה עליו שם חיטין וכן שעורין ונמצא דלא נטבל כלל העיסה הקטנה ונשאר כאיבעיא) אך כיון דהתערובות נעשה בהעיסה הגדולה אפשר לומר דלא נתבטל אלא מצרף כל עיסה קטנה להמין שלה החיטים לחיטים ושעורין לשעורין או דילמא דגם המין חיטים שבהעיסה הגדולה מסייעא גם כן לבטל להקטנה דהא כבר נפל' מיני' שם חיטין רק האיסור טבל בלחוד לא נתבטל בהעיסה הגדולה אבל בהעיסה הקטנה דלא היה עליו עדיין איסור טבל כיון שנתבטל שמו אין עליו איסור טבל ממילא ונשאר איבעיא דלא איפשיטא:

א"ר הילא טעמא דר' יוחנן עד עצם היום הזה מלמד שהיום מתיר יכול אפילו בשעת קרבן ת"ל כו' יכול הבאה ממש כו' הא כיצד טול מבנתים זמן הבאה. פי' דר"ה ס"ל דר"י ס"ל דהיום מתיר לגמרי ואין שום איסור מן התורה ולא כבש"ס דילן במס' מנחות דף ס"ח ע"א דס"ל אליבא דר"י דהיום מתיר הל"ת דלא תאכלו עד עצם היום. וכיון שהאיר המזרח שוב אין ל"ת אבל מ"מ האוכל חדש בזמן המקדש עובר בעשה דעד הביאכם עד שיקריב העומר כדאיתא בתוס' ז"ל שם עיי"ש דדריש אליבא דר"י דעד עצם הוום קאי אפי' בשעת מקדש והוא להתיר הל"ת אבל עד הביאכם קאי על שעת מקדש לעשה. אבל ר"ה ס"ל בשיטת ר"י דאין הביאכם בא לאיסור עשה רק לזמן הבאה דאי מעד עצם היום יכול עד שיעבור היום ת"ל הביאכם לגלות דהוא בזמן שכשר להבאה דהוא משהאיר המזרח דכיון דאם הקריבו לעומר משהאיר המזרח כשר בדיעבד חשיב זמן הבאה כדאיתא בתוס' ז"ל במס' מנחות דף ה' ע"ב ד"ה האיר. וע"ז אמר מודה ר"י באיסור שהוא אסור. ר"ל אע"פ שהיום מתיר מ"מ אסור עד הקרב' ממש. ושאל הגמ' איסורו מהו. ר"ל אם הוא כבש"ס דילן דס"ל לר' יוחנן ולרשב"ל דהביאכם הוא לאיסור עשה. או דילמא כדרשא דר"ה דר' יוחנן דרש דהביאכם הוא לזמן הבאה אבל אין כאן שום איסור מה"ת. ע"ז פליגי ר' ירמיה ור"י ור"י דר' ירמיה ס"ל איסורו ד"ת והוא כבש"ס דילן ור"י ור"י ס"ל דאיסורו מדבריהן הוא כדרשא דר"ה ע"ז אמר ר' יוסי מיליהון דרבנן מסייעין לן דתנינן תמן כו' ועוד מן הדא דאר"ז עליה דרב בר דעתין דבנוי דר"ח רבה ר"ל חזקיה הוא סבר דכוותיהון א"ת איסורו דבר תורה אם כן רב בר דעתיה דר' יוחנן הוא פי' רב דסבירא ליה בבבלי במסכת מנחות דף ס"ח דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר ובזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר ס"ל לר' יוסי לשיטתו בירושלמי לקמן ברפ"ב דע"כ טעמא דרב לא כדאיתא בש"ס דילן דעד הביאכם לזמן שבהמ"ק קיים ועד עצם היום לזמן שאין בהמ"ק קיים ז"א לשיטת ר' יוסי דלא צריך קרא על זמן שאין בהמ"ק קיים וידעינן ממקום אחר דבזמן שאין בהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר וע"כ דעד עצם היום קאי נמי על זמן שבהמ"ק קיים והא דס"ל לרב דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר הוא משום איסור עשה דהביאכם אבל הל"ת ניתר ע"י עצם היום וא"ת דר"י ס"ל ג"כ דאיסורו ד"ת א"כ רב בר דעתיה דר"י היא. ואלא ע"כ דר"י ס"ל דאיסורו מדבריהן הוא. וע"כ רב בר דעתיה דחזקיה הוא. אבל לשיטת הבבלי דבעינן קרא דעצם היום לזמן שאין בהמ"ק קיים ע"כ ס"ל לבבלי דר' יוחנן ס"ל דאיסורו ד"ת מהעשה דהביאכם ועצם היום קאי אזמן דבהמ"ק קיים להתיר הל"ת. ועל זה פליג רב וסבירא ליה דעצם היום אינו מתיר הל"ת בזמן דבהמ"ק קיים כלל. והקרא דעצם היום קאי אזמן שאין בהמ"ק קיים. משא"כ לשיטת ר' יוסי דס"ל בירושלמי דקרא דעצם היום לא קאי אזמן שאין בהמ"ק קיים א"כ ע"כ דלרב נמי עצם היום מתיר הל"ת בזמן שבהמ"ק קיים ועד הביאכם הוא לאיסור עשה. א"כ ע"כ דלר"י איסורו מדבריהן. ואי לא הוי אמר ר"ז דרב בר דעתיה דחזקיה הו"א דבאמת ליכא פלוגתא בין חזקיה ור"י אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגין ורק מדאמר ר"ז דרב ס"ל כחזקיה א"כ ע"כ דאיכא פלוגתא וכה"ג מצוי בירושלמי כמה פעמים דבעי למימר דלא פליגין אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ורק מדמצינו דאמורא אחד אמר אתיא האי מ"ד כמ"ד זה והאי מ"ד כמ"ד זה מזה הוי הוכחה דפליגין לדוגמא במס' סוכה פ"ד הוין בעין למימר לא פליגין מה דאמר רב כו' מה דאמר שמואל כו' אמר ר"מ אתיא דרב וכו' ושמואל כריב"ל א"ר אימי זאת אומרת שהן נחלקין עיי"ש ודכוותיה הכא דבלא זה הו"א דלא פליגין חזקיה ור' יוחנן דחזקיה דקאמר דבשעת הקרבן קרבן מתיר הוא דמתיר האיסור עשה ור"י דקאמר דאף בשעת הקרבן היום מתיר הוא דמתיר הל"ת וס"ל תרווייהו דאיסורו ד"ת ולא כדרשת ר"ה אבל מדקאמר ר"ז דאתא דרב כחזקיה א"כ מוכח דפליגין. וס"ל לר"י ע"כ דאיסורו מדבריהן וכדרשת ר"ה והביאכם אינו לאיסור עשה אלא לזמן הבאה ועיין בתוס' ותמצא טעם:

'''{{עוגן1|והתנינן}} משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור כו' א"ת איסורו מדבריהן יש תקנה אחר תקנה.''' פי' כיון דאפילו בזמן שבהמ"ק קיים מותר משהאיר המזרח ונשאר בקושיא והשתא מפרש הגמ' האי מתניתן דהתקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור. דהא אפילו בזמן המקדש נמי מותר לאחר הקרבן ע"ז מפרש ר"י בר"ב מפני הרחוקין דלא ידעי זמן הקרבת הקרבן. ודלא כדס"ל בבבלי במס' ר"ה דף ל"א ובמס' סוכה דף מ"א דהרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב"ד מתעצלין בו לד"ה הוא. והכא בירושלמי ס"ל דריב"ז חשש לזה וס"ל דהרחוקין אסורין כל היום:

'''{{עוגן1|אר"ה}} מתניתא דחזקיה פליגי עלוי.''' ופריך והתנינן משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור וא"כ ש"מ דמן התורה הוא אסור דאל"כ הוי תקנה לאחר תקנה כדלעיל. ע"ז אמר ר' יונה איתותבית קומי ר' ירמיה ואמר אין יסבור ריב"ז כר' יהודא כצ"ל וכן איתא בבבלי וכן כתב המהרא"פ ז"ל. דמה"ת הוא אסור ע"ז אמר תמן חשין לצומא רבה תרין יומין דלא ס"ל ג"כ להחזקה שאין ב"ד מתעצלין בו כריב"ז א"ל רב חסדא למה אתם מכניסין עצמיכם לספק המרובה הזה חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו:

'''{{עוגן1|ר'}} יונה אמר קודם להבאה.''' זה קאי על ואסורין מלקצור מלפני העומר ובטעות נדפס כאן אם השרישו קודם לעומר וזה הכניסו המפרשים ז"ל לכאן] וס"ל לר"י דהעומר. מתיר להקצירה כמו דמתיר חדש דהוא הבאת העומר. דליכא לחלק בחדש דהעומר מתיר פסקי פסקי דקצירת העומר תתיר הקצירה והבאת העומר תתיר החדש ז"א דהעומר מתיר כל עניני חדש בב"א וכמו דמתיר בחדש ע"י הבאה כן נמי מתיר הקצירה ע"י הבאה. ור' יוסי ס"ל קודם לקצירה משום דס"ל דהקצירה מתרת את הכל והיינו דמסיק כדמפרשי ר' יונה ור' יוסי טעמייהו אמר ר' יונה הבאה מתרת להבאה וקצירה מתרת לקצירה פי' בתמיה וכי שייך לחלק ביניהם ולמימר דהבאה מתרת להחדש משום דכיון דניתר חדש מותר להביא ממני מנחות ונסכים דהא אין מביאין נסכים מן החדש קודם לעומר משום מצוה הבאה בעבירה כדכתב הרמב"ם ז"ל או כמו שפי' בתוס' ז"ל משום דבעינן מותר לישראל במסכת מנחות דף ס"ח ע"ב וקצירה מתרת להקצירה וכי בשביל שלשון נופל על לשון נאמר דהעומר מתיר פסקי פסקי בתמיה וכי בשביל שהתיר החדש יהא מותר להבאה ע"כ הבאה מתרת והקצירה תתיר הקצירה בתמיה הכי הדמיון במעשה הוא מתיר בתמיה אלא וודאי כיון דהבאה מתרת החדש אם כן כמו כן. הבאה תתיר הקצירה אלא וודאי דשניהם שוין וכמו דהעומר מתיר את החדש בהבאה כן מתיר הקצירה בהבאה וכן' ס"ל לר"י בבבלי במס' מנחות דף ע' ע"ב עיי"ש בתוס' ז"ל. ע"ז אמר ליה ר' יוסי דאינו כן אלא דבאמת הקצירה מתרת הכל בין החדש בין הקצירה והא דבעינן עצם היום להתיר החדש הוא כפרש"י ז"ל בדף ע' ע"ב שם דמקצירה עד האיר המזרח לא חשיב דזמנין דנקצר סמוך לעלות השחר אבל ס"ל לתנא דשניהן נתרין ע"י עומר הוא קצירת העומר. ונחלקו בפי' דהאי תנא אם סובר העומר מתיר בהקרבה או בקצירה ומסיק לפום כן ר' יוסי הוי בה ר"ל מפלפל בה כדאיתא לשון הזה בירושלמי עיין במס' תרומות פ"ג ה"ד. קצר לרבים ונטמא פי' קצר לעומר דהוא קצירה עבור רבים ונטמא דאז צריך קצירה אחרת. חזר היחיד לאיסורו. אי אמרינן כיון דקצר להעומר כבר מותר הקצירה ליחיד. או דילמא דכיון דצריך קצירה שניי' חזר היחיד לאיסורו והוא משום דס"ל הקצירה מתרת משא"כ לר' יונה דס"ל דהבאה מתרת גם להקצירה ליכא האי היכי תמצי כלל דהא אם נטמא העומר בהקרבה אומרין לו הוי פקח ושתוק משום דבעינן קצירת לילה עיין במס' מנחות דף ע"ב ע"א עיי"ש אבל מכיון דהקצירה מתרת להקצירה ע"כ אם נטמא בלילה צריך לקצור עוד הפעם בזה חוזר היחיד לאיסורו ועיין בבבלי במס' מנחות דף ס"ח ע"ב דלמ"ד דשניהם בהבאה פריך וליערבינהו וליתנינהו עיי"ש:

'''{{עוגן1|ר'}} יונה אמר קודם לקצירה.''' זה קאי על השרישו קודם לעומר העומר מתירן ע"ז פליגי ג"כ ר' יונה ור' יוסי דר' יונה ס"ל קודם לקצירה ור' יוסי ס"ל קודם להבאה והגר"א ז"ל בשנו"א מהפך הגי' מדר' יונה לר' יוסי ומדר' יוסי לדר' יונה עיי"ש ומוכרח הוא בע"כ לפי מה שמבואר לעיל דלכ"ע אין העומר מתיר פסקי פסקי ואלא לר' יונה מתיר ההבאה הכל ולר' יוסי מתיר הקצירה הכל וא"כ גם להתיר הנשרשין הוא ג"כ כן דלר' יונה מתיר הבאה ולר' יוסי מתיר הקצירה:

אמר רבי יונה מילתא דכהנא מסייע לי כו' ולא קודם לקצירה אנן קיימין ועוד מן הדא דתני המנכש כו' הרי יש כאן י"ג י"ד ט"ו ומקצת היום ככולו. פי' מקצת דיום י"ג ככולו ויש קליטה בג' ימים ומותר אלמא דבעינן ג' ימי קליטה קודם קצירה דאל"כ משכחת לה גם בי"ד בט"ו בט"ז ומקצא היום דט"ז יום הבאת עומר ככולו אלא ודאי דהקצירה מתרת ע"ז אמר ר"י מילתא דר' אבינא מסעייא לי דלעולם הבאה מתרת והא דנקט י"ג ולא נקט י"ד דא"ר אבינא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בע"פ [וכן איתא בבבלי במס' פסחים דף נ"ה עיי"ש ע"ז פריך הגמ' אבל במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד לא בתלוש שמא במחובר בתמיה א"כ קשה למה קאמר במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד הא במחובר לד"ה אסור לעשות מלאכה בי"ד ע"ז אמר אשכח תני במקום שנהגו לעשות מלאכה בתלוש עושין אפילו במחובר:

ר"א שאל מהו שיביא עומר מהן ופריך הגמ' אפשר לומר כן חדש וישן אין תורמין ומעשרין מזע"ז וא"כ האיך אפשר לתרום ע"ז פריך הגמ' התיבון האיך ס"ל דעומר על היתר התבואה הוא כמו תרומ' המתרת טבל דבעינן חדש על חדש וישן על ישן ואפי' דשניהם הוי מן החיוב מ"מ אין תורמין ומעשרין מזע"ז וע"כ ס"ל גם הכא הגם דהישן שחייב בעומר נתלי בעומר כגון בשלא השריש קודם לעומר מ"מ כיון דישן הוא אין תורמין ומעשרין מזע"ז א"כ קשה האיך מועיל העומר ממין אחד על ד' מינים דהא ה' מינים תלויין בעומר ואין העומר בא אלא ממין אחד אלמא דעומר המתיר התבואה לא הוי כמו תרומה המתרת את הטבל ע"ז משני דלא דמי דשאני הד' מינים הנתרין ע"י עומר של שעורין משום דאין העומר בא מהן ר"ל שאין כשירין למנחת העומר. ר"ל דהא כל עיקר דאסר רחמנא חדש הוא משום הקרבת העומר דתלי רחמנא דלא תאכל עד הביאכם וגו' ותלי רחמנא האיסור בכל המינין משום מין השעורין דמחויב בעומר ותלי רחמנא כל המינין במנחה דשעורין ואימתי קי"ל דאין תורמין ומעשרין ממין על שא"מ דוקא בשיש חיוב בכל מין בפ"ע ע"כ אין תורמין ממין אחר עליו משא"כ אם החיוב בא על מין זה ע"י צירוף מין האחר כיון דהחיוב בא ממין האחר תו"מ מזה על זה כדאיתא בתוס' ז"ל במס' מנחות דף ע' ע"ב דחצי קב חיטין וחצי קב שעורין וכוסמין וכו' מצטרף לענין חלה אע"פ שלענין כלאים הוי כלאים זה בזה ואין תורמין מזה על זה מ"מ כיון דבחיוב בא ע"י צירוף דבלא"ה ליכא שיעור חלה תו"מ מזה על זה ונוטל חלה מזע"ז עיי"ש וה"נ כיון דשאר מינים אין כשירין למנחת העומר וע"כ כל עיקר איסורן בא רק מכח העומר של שעורין ע"כ מתיר העומר של שעורין להחטים וכוסמין משא"כ שעורין דכשרו למנחת העומר והוא ישן האיך תו"מ מזה על זה:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>