עריכת הדף "רב פעלים/א/יורה דעה/מו" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''שאלה ''' נשאלתי מן החכמים הי"ו בכור שהיה ביד כהן ונצרמה אזנו, ואין עליו עדים, ולא התירו לו לשחטו מפני שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור, ואחר ימים צחקו הנערים עם אותו בכור, והוסיפו על צרימה הראשונה שלא במתכוין, ונצרם צרימה גדולה שיעור הרבה על צרימה הראשונה, ויש עדים שמעידים על זה שנעשה כן ע"י הנערים שלא בכונה, ונסתפקנו אם חשבינן לצרימה האחרונה מום בפ"ע, וישחט ע"י צרימה זו האחרונה, או"ד בעי מום אחר ממש, יען כי דיוק לשון המשנה שפסקה מרן ז"ל בסי' שי"ג סעיף א', דאמר עד שיפול בו מום אחר, מורה דבעינן מום אחר ממש, משא"כ מום זה שעשו הנערים אע"פ שיש בו שיעור גדול אינו מום חדש, אלא הוא איהו מום הראשון שנחשד בו הכהן, אלא שגדל יותר. יורינו ושכמ"ה.

'''תשובה. ''' הנה הסברה מחייבתו דצריך לשחטו ע"י צרימה האחרונה שעשו הנערים, דאע"פ שהיתה אזנו צרומה עכ"ז הוא חשיב מום בפ"ע, כי יתגנה כפלי כפלים בצרימה האחרונה על הראשונה, מפני שנמשכה הרבה וניכרת יותר לעיני כל רואה. ואם נאמר אולי הצרימה האחרונה לא נעשית אלא מסיבת צרימה הראשונה, דע"י שהיתה האוזן צרומה אז באו הנערים והוסיפו הצרימה בנקל, ונמצא הכהן היה גרמא בזה שהוא חשוד בראשונה, ודמי לההיא דנתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנה משם ויקטע אזנו עמה, גם זה אינו, חדא דהכא אין ידוע שהכהן עשה צרימה הראשונה, ורק חשדא הוא מטעם שארז"ל כהנים חשודים, ולא אמרו לקנוס הכהן בהך גרמא דנתן דבילה, אלא היכא דידעינן בבירור שנתן דבילה ולא על הספק, ועוד דבאמת שניא טובא האי דנ"ד מהך גרמא דדבילה, וכאשר יראה המעיין, ופשוט:

'''באופן ''' כי מצד הסברה הישרה אין מקום לספק זה, אך השואל יצא לטעון מדקדוק הלשון שאמרו עד שיפול בו מום אחר, ובאמת אין בדקדוק זה ממש, יען דאם נבא לומר שדקדקו רז"ל בלשונם המקום שנעשה בו מום בראשונה, הול"ל עד שיפול בו מום במקום אחר, ואם נאמר שלא באו לשלול המקום, אלא קאי על המין של המום דבעי שיהיה מין אחר, דהיינו אם הראשון היה צרימה לא תועיל עוד הצרימה, אלא צריך שיפול בו מין אחר ממיני המומין, שיקטעו אזנו או יסמו עינו וכיוצא, דאז נשחט, הנה גם זה לא ניתן ליאמר, יען דלפ"ז תדוק מינה אם עשו צרימה אחרת מחודשת בצד אחר באוזן לא יועיל מום זה, ובאמת סברה זו זרה היא, ואין בה טעם ולא ריח טעם, על כן מוכרח לומר מ"ש רז"ל עד שיפול בו מום אחר לא באו. לשלול כל זה, אלא כוונתם לומר שיולד בו מום חדש נוסף על אותו המום, וכיון דנוסף בו צרימה יותר דמתגנה בה ביותר, ה"ז חידוש מום ונשחט עליו:

'''וכל זה ''' אני אומר מצד הסברא הישרה, אך להפיס דעת השואל, אשר עלה ונסתפק בדיוק זה דמום אחר נביא בס"ד ראיה דאין זה דיוק, מהא דאיכא בש"ע א"ח סי' תקס"א ס"ב, מהיכן חייב אדם לקרועי מן הצופים, ואח"כ כשרואה בהמ"ק קורע קרע אחר, וכל קריעה טפח ע"ש, וכתב בלבוש באותו קרע עצמו מוסיף טפח, או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח ע"ש, וכתב הרב אליה רבא דכן מבואר ביו"ד סי' ש"מ סעיף כ"א, קרע על המת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר, ומבואר בטור וב"י הכונה הוא שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח, או מרחיק ג' אצבעות. וכן מבואר ג"כ להדיה שם בש"ע סכ"א ע"ש, הנך רואה אע"ג דהרמב"ם וכולהו רבוותא נקטי כהאי לישנא שאמרו קורע קרע אחר, עכ"ז מבואר אפילו שהוא מוסיף קרע באותו קרע עצמו, דמושכו עוד טפת נחשב זה לקרע אחר, וה"ה בנידון השאלה אע"פ שאמרו עד שיפול מום אחר, ויבא למידק מלשון זה דיוק השואל, אלא אפילו אם נמשכה הצרימה שיעור שנראה שהוא מים, חשיב מום אחר, ולא בעינן צרימה במקום חדש

'''ועוד אני ''' אומר, דבאמת מן התורה ראוי זה להיות נשחט בצרימה הראשונה, ורק משום חשדא וקנס דרבנן לא שחטינן, וכל כהא דנצרם עוד הפעם ליכא לספוקי בזה, דאפילו אם היה מקום סברא שנסתפק בכך, עכ"ז הרי הוא ספיקא רבנן, וקליש טפי משאר ספיקי דרבנן, וכ"ש דמעיקרא אין זה ספק ע"פ הסברה והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}