עריכת הדף "רא"ש/כתובות/ה/לד" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אז ודאי כייפינן לה עד שתפחות כל כתובתה וזו היא כפייתה שתתעגן כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה ולרבותינו להכלימה בהכרזה ד' שבתות דכיון דאמרה בעינא ליה משהינן לה אולי תחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא ודאי לא תחזור בה ולא כייפינן לה בשהייה אלא אם ירצה יגרשנה בלא כתובה מיד ורשב"ם ז"ל פי' אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה שתשהה ותמתין עד כלות כתובתה ז' דינרין בשבת אלא יגרשנה מיד בע"כ. וכן כתב הרמב"ם ז"ל {{ממ|פי"ד מהל' אישות הל' ח'}} דבמאיס עלי כופין אותו להוציא דאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ואין נראה לר"ת דהא אמרינן בפרק בתרא דנדרים {{ממ|דף צ.}} בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני וכו' חזרו לומר שמא נתנה עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ועוד אמרינן בפרק המגרש {{ממ|דף פח:}} דגט מעושה אפי' בדין פסול ע"י עובדי כוכבים משום שלא תהא כל אחת תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה ואי מאיס עלי כייפינן ליה להוציא א"כ כל אשה שתתן עיניה באחר תאמר מאיס עלי. ויש דוחין דדוקא היכא דיוצאת ונוטלת כתובתה חיישינן דנתנה עיניה באחר ולאו דיחויא הוא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על מנה ומאתים שלו כי תתן עיניה בבעל ממון. וחזינא במשנה כי אמרה טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים כופין אותה להיות תחתיו ומשמשתו אע"ג דלפי דבריה אסורה לו משום דחשו שמא נתנה עיניה באחר כ"ש הכא דבשביל מעט ממון של כתובה שהיא מפסדת לא תניח מליתן עיניה. ועוד ראיה מההיא דנדרים {{ממ|דף צא.}} ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואיתתא אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה אירכס והשתא מה צריך רבא להך טעמא פשיטא דאין האשה נאסרת על בעלה בסתירה בלא קנוי אלא ודאי מיירי כשאמרה האשה שנבעלה ומסתמא ברצון הוה ובאשת ישראל מדהוו מהרזקי יחד בביתא ולהכי מייתי הך עובדא התם אמתני' דהאומרת טמאה אני לך דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר וזו האשה לא היה לה כתובה לפי דבריה כיון שהיא אומרת ברצון נבעלה והשתא מה הועילו במאי דאמר איתתא שריא ולא תפקיע עצמה מבעלה במה שניאפה והא מצי למימר מאיס עלי ורבינו תם פי' היכי דמיא מורדת כגון האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה פי' בעינא ליה אם לא יגרשני ויתן לי כתובתי ומצערנא ליה עד כלות כתובתי והתוספת בשבעה דינרין בשבת וזימנין דבחמש ושש שנים לא יכלו וכל זמן דאגידא ביה לא יהבו ליה איתתא אחריתי אבל אם אמרה מאיס עלי ולא בעינא לא הוא ולא כתובתי אבל אני מוחלת הכל לא הויא כמחילה בטעות ולא כייפינן להשהותה אולי תחזור בה ויכול לגרשה בלא כתובה ומחילתה מחילה. מר זוטרא אמר כייפינן פי' כופין אותה שתשהה אולי תחזור בה כדין ובעינא ליה ומצערנא ליה וכיון דמחמת מרד מוחלת לא הויא מחילה ואם רצה לגרשה יתן לה כתובתה ואם אינו רוצה תשהה עד כלות כתובתה. הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא נפק מיניה רב חנינא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא הוה ומאיס עלי לא הוה מורדת. כלתיה דרב זביד אימרדא פי' דאמרה מאיס עלי מדמייתי עלה שהפסידה בלאותיה דמשמע לאלתר דאילו במרד דבעינא ליה ומצערנא ליה לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד דהא אית לה כתובה כל זמן שלא כלתה והכריזו עליה הוה תפסה חד שיראי הוה יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי יתיב רב גמדא גבייהו ויתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותיה קיימין. ובעי לאפוקי מינה חד שיראי דהוה תפסה אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבה מחנפיתו ליה והאמר רב כהנא מיבעיא בעי ליה רבא ולא איפשיטא איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין ובעי למיתב אף שיראי אחרינא דלא הוה תפיסה. אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה והאמר רב כהנא מבעיא בעי ליה רבא ולא איפשיטא והשתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. בלאותיה היינו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו מטלטלין אבל קרקע שהכניסה לו בחזקתה קאי לעולם וכן נכסי מלוג ברשותה קיימי אבל מנה ומאתים ותוספת אין לה ואפילו בגדים שקנה לה יפשיט מעליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל. תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם וזחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתובה ושוב היו הנשים מתחרטות תקנו שתשהה שנה ואם יגרבשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה אולי יתפייסו בתוך השנה וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה כל שכן למורדת. ואינה ניזונת אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה וולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה הלכך הוא אוכל פירות וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}