עריכת הדף "רא"ש/בבא מציעא/ב/ט" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו: 

גמ' תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים היו. וחצירו אין קונה לו בדבר שאין עתיד להמצא. וכן מוכח לקמן דף כז. גבי הלוקח מן התגר דהרי אלו שלו ולא אמר קנה להו תגר כשהיו ברשותו כיון דאין עשוין להמצא. ועוד י"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל. לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצירו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה. אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי. ל"צ דשתוך טפי וניכר שמימים רבים היה מונח שם ואפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דשתוך משעה שנתנוהו אבותיו שם. מ"מ כיון דאית ליה למיתלי דמימות אמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון ולעולם הרי הוא של מוצאו: בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצאו מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. מחציו ולחוץ שלו. ואפילו בדבר שיש בו סימן כדמוכח בגמרא דומיא דסכין וכיס דכיון דשתוך טפי ודאי נתיאשו הבעלים ושכרו אנה הצניעו מדלא בעי לבקשו וליטלו זה ימים רבים מידי דהוה אכופרא דבי מעצרתא. מחציו ולפנים של בעה"ב אע"ג דשתוך דרך בעה"ב להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש והא דקמפלגי בין חציו ולפנים ובין חציו ולחוץ היינו בנסכא ואודרא פי' מוכין אבל סכין וכיס ניכרין אם ניתן מבפנים או מבחוץ דסכין הולכין אחר קתא וכיס אחר שניציה. תניא אם היה כותל ממולא מהן חולקים ואפילו הוא כותל משופע לצד אחד. ואם היה משכירה לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. ואמאי ניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי הוא שלו ואפילו אינו נותן בהם סימן. שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית כדאמרינן גבי שוקי ירושלים הואיל ועשויים להתכבד בכל יום קמאי קמאי אזול והני אחריני נינהו. ואוקמה רב מנשה בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' נכרים. וה"ה אפילו לאחד. אלא אגב דקאמר ר"ל שעשאו פונדק לשלשה ישראל קאמר נמי רב מנשה לג' נכרים. וחצירו לא קני ליה אחר שיצאו מרשות הנכרים דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אין עתיד לימצא לבעל החצר: אמר רבה ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר. מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש. מימר אמר איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלית ולא מייאש מיניה לעולם כי ברור לו שזה לקחה. והיום או למחר יתפוס משלו. אף אם ישבע לו כי הוא טוען עליו ברי ויכול להשביעו שבועת היסת. אפ"ה אם יתפוס משלו לא יחזירנו לו מאחר שברור לו שזה לקחה. משלשה אין חייב להחזיר. מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש. אמר למאן נקיטנא ליה. כל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתיה ורבא פליג עליה ואמר אע"ג דלית ביה שוה פרוטה לכל וחד חד חייב להחזיר דאימור שותפי נינהו וכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי דהנך. והלכתא כרבא דבתראה הוא. אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואע"ג דאהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד. אלאו דלא תוכל להתעלם קאי. אבל לאו דלא תגזול אפילו אכלה או נשרפה ושילם דמים תקן הלאו וקיים עשה דוהשיב את הגזילה. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אין עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. ואמר רבא האי מאן דחזי לחבריה דנפל מיניה זוזא בי חלתא ואשכחיה ושקליה לא מחייב להחזיר. מ"ט דאייאש מינה. ואע"ג דאייתי ארבילא וקמארבל אמר כי היכי דנפלה מינאי נפל נמי מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}