עריכת הדף "רא"ש/בבא מציעא/ב/ז" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>

ת"ש דאמר רב אסי מצא חבית בעיר שרובה עכו"ם מותרת משום מציאה ליהנות מקנקנה. ואסורה בהנאה. בא ישראל ונתן סימנים מותרת בשתיה למוצאה. מאן אזיל בתר רובא. רשב"א וש"מ ברוב עכו"ם אמר ברוב ישראל לא אמר. לעולם אימא לך ברוב ישראל נמי אמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. וכתב רב אלפס כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב עכו"ם ולא ברוב ישראל קי"ל הכי הלכתא. ושוקא דבי דייסא ושוקא דרבנן ידע גמרא דרוב עכו"ם הוו ולהכי לא בעי ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל כדבעי על ההוא דיו דשקול בישרא. ההוא גברא דאשכח ארבע זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן. אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל אכרוז. והא זוטא של ים הוא שאני נהר בירן דמיתקיל וישראל סכרו ליה פירוש עושין סכר אגמי נפש לצוד בו דגים הלכך כל הנמצא בנהר תלינן דמהנהו ישראל נפל. והאובד אין מתייאש כין דישראל כרו ליה כשמתקלקלין מצודות הדגים באבנים ועפר שנפלו שמה כורין ומסירין אותו משם יודע שאם ימצאו יכריזו. כי תולין האבידה בישראל שנתעסקו בעשייתן. רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו. אמר ליה הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימנים מהו. אמר ליה חייב להחזיר. תרתי. אמר ליה לפנים משורת הדין. כי הא דאבוה דשמואל אשכח הני חמרי במדברא אהדרינהו למרייהו בתר תריסר ירחי שתא. אחר שנטפל בהו בביתו לשומרן שנים עשר חדש. והיה יכול להחזיר הדמים כדאמרינן לקמן בפירקין דאחר שנים עשר חדש שם דמיהן ומניחן ועשה לפנים משורת הדין והחזירן בעצמן. דאמר רב יוסף {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ל/ב|לקמן ל:]]}} והודעת להם זה בית חייהם. את הדרך זו גמילות חסדים. ילכו זו ביקר חולים. בה זו קבורה. ואת המעשה זה הדין. אשר יעשו לפנים מש"ה. ולאו דכייפי' ליה דאין כופין לעשות לפנים מש"ה. רבא הוה קאזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן ואמר ליה מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן סימנא מהו. א"ל הרי אלו שלו. והלא עומד וצווח. א"ל נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. ההוא דיו דשקיל בשרא ושדי בצינתא דבי בר מריון. אתא לקמיה דאביי וא"ל זיל שקול לנפשך. ר"ת גרס אתא לקמיה דרב והכי איתא בירושלמי דפרק אין מעמידין והשתא ניחא דפריך והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור דפריך מרב אדרב. אבל לאביי לא הוה מקשה מרב דאין הלכה כמותו מדקאמרינן בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/צה/ב|דף צה:]]}} ורב היכי אכיל בישרא ולא קאמר והיכי אכלינן בישרא. וכן מוכח לקמן מגדי ופרגיות שנמצאו בדרך והתירום ולא חיישינן שמא עורבים הביאום ממקום שרוב טבחים נכרים הם. וי"ל גרסת אביי והכי פריך מרב. דרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דשמא עורבים הביאו ממקום דשכיח איסורא. ואפילו אנן לא פלגינן עליה דרב אלא משום דלא חיישינן לעורב. אבל הכא דחזינן דאייתי ליה דיו חיישינן שמא הביאו ממקום רחוק היכא דשכיחא איסורא טפי. ומיהו קשה דאפילו בכי האי גוונא לא אסרינן דאמרינן בפרק גיד הנשה רב חנן איקלע לגבי דרב כהנא לפום נהרא ומעלי יומא דכיפורי הוה אייתי עורבים כבדי וכולייתא וא"ל זיל שקול ואכול. האידנא שכיח דהיתרא טפי ושמא י"ל שבכל המקומות שסביב אותו מקום שהיו עורבין יכולין להביא משם היו רוב טבחי ישראל. רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי. והתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של ר"י הגלילי. דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינ בנו של ר"י הגלילי מתיר דרוב מצוים אצל שחיטה מומחין הן. ולאו דוקא אבדו דה"ה נמי נגנבו דבתוספתא פ"ב דחולין קתני נגנבו. ואע"ג דרשעים הם לגנוב לא חשידי על השחיטה ובלבד שיהו רוב גנבי העיר ישראל ומשום מציאה כרשב"א. ומדהתירו לו משום שחיטה רוב ישראל הוו ש"מ הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל. אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל. רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות אתא לקמיה דרב אסי ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן וא"ל שקול לנפשך והא דלא מדקדק כדמדקדק גבי גדי ולוקי ליה ברוב טבחי ישראל. איכא למימר דסמיך אשינויא דלעיל. והראב"ד ז"ל פסק מהך דהכא דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל דהכא ליכא לשנויי ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל. דלגבי פרגיות הנשחטין לאיש בבית לא מהניא רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטין אלא בשר הנמכר במקולין. אלא על כרחך ברוב ישראל איירי ואפילו הכי שרי משום מציאה:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>