עריכת הדף "צל"ח/ברכות/מד/א" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף מ"ד ע"א'''}} 

ומי איכא מידי וכו' לכאורה קשה מה זו תמי' מי איכא מידי והלא מי שאינו רעב ללחם משכחת הרבה מינים שיהיו אצלו עקר יותר מן הפת ועיין במג"א סימן ר"ב ס"ק ח' מ"ש בשם הב"ח לענין שמן זית ופת ובסימן רי"ב ס"ק ב' מ"ש בשם השל"ה באוכל פת למתק השתי' והנלע"ד דקושיית הגמרא היא ממה שאמרו לעיל דף מ"א ע"ב אי הכי יין נמי נפטרי' פת שאני יין דגורם ברכה לעצמו וא"כ חזינן אף שהיין הוא טפל להפת אפ"ה הואיל וקובע ברכה לעצמו להכי חשיבתו גורם שאין הפת יכול לפטרו וא"כ פת דג"כ קובע ברכה לעצמו שהרי מקדשין על הפת ומי איכא שיוחשב עקר כל כך עד שיהי' חשיב יותר מהפת שיוכל לפטור הפת אע"פי שגורם ברכה לעצמו וכבר כתבתי מזה בחידושינו לעיל דף מ"א ע"ב ועל זה משני באוכלי פירות גנוסר ועיין ברש"י שכתב שהפירות חשובים מן הפת וכוונתו בזה דאף שהפת אין כחו אפילו בהיותו עקר דהיינו בשעת הסעודה שהוא עקר אפ"ה אינו פוטר דבר שגורם ברכה לעצמו דהיינו יין אפ"ה פירות גינוסר אלים חשיבותייהו יותר מן הפת לפטור אפילו דבר שגורם ברכה לעצמו וכוונת רש"י בזה אפשר שסובר כפירושו של תר"י דמליח דמתניתין היינו פירות גינוסר גופייהו שאי אפשר לאכלם מרוב מתיקתן אלא כשמפזר עליהם מלח הרבה ולהפירות קורא מליח ובזה ג"כ נדחה קושיית התוס' בד"ה באוכלי פירות גינוסר וכו' שהקשו דא"כ יברך על הפירות וכו' ולפי פירושו של תר"י האמת כן הוא שהמליח היינו הפירות ויפה כתב רש"י שהפירות חשובים יותר מן הפת או אפשר שגם רש"י מפרש כפירוש התוס' דהמליח אוכל אחר הפירות ומכל מקום כיון שעקר אכילתו הוא מחמת פירות גינוסר אף שאין ברכת הפירות פוטרתן מטעם שכתבו התוס' מ"מ כבר הועיל חשיבות הפירות שחשובים יותר מן הפת ובטל מעלת גורם ברכה לעצמו של הפת נגד חשיבות הפירות וכיון שבטלה מעלה זו ממילא נפטר בברכת המליח שהוא עקר והפת טפילה לו:

שם משנה. אבל ענבים תאנים ורימונים וכו' שביק חטה ושעורה שהם ראשונים בפסוק משום דבהו מודה ר"ג כדאמרינן בגמרא ההוא למעוטי כוסם את החטה אבל קשה למה שביק זיתים ותמרים ואי משום דאטו כי רוכלא לחשיב א"כ נימא רק ענבים ונראה דזיתים ותמרים לא איצטרך למחשב אבל הני איצטרך דלא תימא דארץ תנינא דכתיב ארץ זית הפסיק הענין דלא קאי וברכת על ענבים תאנים ורימונים להכי איצטרך למימר דרק ארץ בתרא הפסיק אבל ארץ תנינא לא להפסיק בא:

שם בגמרא ורבנן ארץ הפסיק הענין. הנה לדעת הפוסקים דברכה א' מעין שלש בשבעת המינין היא מן התורה א"כ על כרחך האי הפסק הענין הוא לענין שאינן צריכין שלש ברכות רק מעין שלש ולפי זה על כרחך בלחם צריך מן התורה שלש ברכות ממש ולא סגי מעין שלש אבל להפוסקים שאין שום ברכה אחרונה מן התורה רק ברכת המזון א"כ איכא למימר דאפילו בפת סגי מן התורה בברכה אחת מעין שלש ומה שאנו מברכין ברכת המזון שלשה ברכות היינו מדרבנן ועיין בחידושי הרשב"א:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}