עריכת הדף "צל"ח/ברכות/כט/ב" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף כ"ט ע"ב'''}}

טעה ולא הזכיר של ר"ח וכו'. ויש לדקדק למה האריך בזכרונות ובקיצור הל"ל טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה ונזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש. והנה עוד נראה לדקדק דהך חוזר לעבודה הראשון דנקט במה מיירי והיכן נזכר דהרי אח"כ קאמר נזכר בהודאה וא"כ מיירי כאן שנזכר קודם שהתחיל מודים א"כ איך שייך כאן לשון חוזר ולהיכן הוא חוזר והרי מבואר בש"ע סי' קי"ד ס"ו וז"ל בד"א שמחזירין אותו וכו' כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שלאחרי' אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה יאמר במקום שנזכר ואפילו אם סיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש א"צ לחזיר אלא אומר משיב הרוח וכו' בלא חתימה. וכ"פ בסי' תכ"ב סעיף א' לענין יעלה ויבוא דהא דמחזירין אותו הוא דוקא בשהתחיל מודים אבל אם לא התחיל מודים אומרו במקום שנזכר יע"ש וא"כ קשה כאן הבבא ראשונה שאמר חוזר לעבודה כיון שמיירי קודם שהתחיל הודאה איך שייך חוזר שהרי אינו חוזר למפרע כלל הלא אומרו במקום שנזכר. ורבינו יונה הוכיח באמת מכאן שאפי' לא התחיל ברכה אחרת צריך לחזור אבל דעת הש"ע קשה. ולכן נלע"ד דהך אומרו במקום שנזכר לאו כלל מלא הוא. והנה מקיר של דין זה הוא דברי אבי העזרי שהביא הטור בסי' קי"ד והרא"ש הביאו בראש מס' תענית והראב"י מיירי בנזכר בין ברכה לברכה אבל בנזכר באמצע הברכה דעת ראב"י שחוזר למכלכל. אבל הרא"ש כתב שם וז"ל ול"נ דהא דקאמר וכו' היינו אם סיים כל הברכה ואז חוזר וכו' אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה אומר במקום שנזכר שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורת גשמים בתח"ה וכו' ע"ש ברא"ש. וא"כ הוא הדין והוא הטעם ביעלה ויבוא בעבודה שג"כ לא קבעו חכמי' מקים רק סתם אמרו במס' שבת דף ך"ד ע"א ימים שיש בהם מוסף כגון ר"ח וכו' ואומר מעין המאורע בעבודה וכו' וזהו טעמו של הש"ע שפסק כן בסי' קי"ד ובסי' תכ"ב. ואני אומר דתינח אם נזכר קודם שאמר ונאמן אתה להחיות מתים בהזכרה או קודם ותחזינה עינינו בעבודה לענין יעלה ויבוא אבל אם כבר אמר עד ברוך אתה איך יפסיק במשיב הרוח בתח"ה או ביעלה ויבוא בעבודה והרי צריך מעין החתימה סמוך לחתימה וצריך עכ"פ לחזור ולומר ונאמן אתה וכו' בתחיה ולחזור לותחזינה עינינו בעבודה וע"ז כיונו כאן בסוגיא דידן שחוזר לעבודה היינו בנזכר אחר שאמר בשובך לציון ברחמים וכיון שעכ"פ צריך לחזור ולומר שנית מה שכבר אמר צריך הוא לחזור לתחלת הברכה כי כן משמעות מה שאמרו חוזר לעבודה. ובזה אפשר לקיים דברי ראב"י שהביא הרא"ש שם בריש תענית וז"ל שם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו כתב ראב"י ז"ל דא"צ לחזר לראש הברכה אלא חוזר ואומר משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים וכו' דראב"י מיירי בשכבר אמר ונאמן אתה לה"מ כיון שע"כ חוזר לומר מה שכבר אמר יחזור למקומו המיוחד לו כמו כאן שאמרו חוזר לעבודה. ובזה כבר הונח לנו מה שדקדקנו למה האריך כאן בזכרונות ולמה לא קאמר סתם טעה ולא הזכיר של ר"ח וכו' דאז לא הוה שמעינן חידוש זה דלפעמים גם באותה ברכה דעבודה עצמה צריך לחזר לראש הברכה כנלע"ד. ראה זה דבר חדש מה שלא נזכר בהפוסקים:

שם ת"ר המהלך במקום גדודי וכו' רי"א שמע שועת וכו'. לכאורה קשה והרי ר"י במשנתינו אמר שתפלה קצרה שמתפלל ההולך במקום סכנה הוא הושע וכו' בכל פרשת העבור וכו' וא"כ קשה דר"י אדר"י כאן בברייתא. ועוד דהרי כאן בברייתא נדחו דברי ר"א ודברי ר"י ואיפסקא הלכה כאחרי' וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ גם דברי ר"י דמשנתינו נדחו,. והברטנורה במשנתינו כתב שאין הלכה כר' יהושע ודבריו לקוחים מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה. ולמאי הלכתא פירשו בגמרא מאי פרשת העבור ואיכא תרי לשונות בדברי מר עוקבא ויהי' כ"ז שלא אליבא דהלכתא. והנלע"ד בזה דיש הפרש בין מקום סכנה הנזכר במשנתינו ובין מקום גדודי חי' ולסטים שבברייתא דמקום סכנה שבמשנתינו הוא שיש קוצים וברקנים ופחתים בדרך ובדברים כאלו יש יכולת ביד אדם לשמור עצמו ואעפי"כ צריך רחמים שלא ישגה ע"י העלמת עין או שכחה וטרדה במחשבתו.. אמנם הסכנה שבברייתא הוא מחיות ולסטים שבזה צריך שמירה יתירה מן השמים ואין מועיל בזה מה שהאדם משמר עצמו כי אין הדבר בידו לא מיבעי' שמירה מהלסטים שהאדם הוא בעל הבחירה השמירה קשה מאד אלא אפי' השמירה מחיות שהם כוונתן להזיק ג"כ צריך שמירה יותר משמירת פחתים וברקנים ולכן במשנתינו שמיירי במקום סכנה מצד המקום ולא מחמת חיות ולסטים די בתפלת הושע וכו' ואין בזה פלוגתא ובברייתא שמיירי במקום גדודי חי' ולסטים צריך להעמיק בתפלה יותר ובזה נחלקו התנאים בנוסחת התפלה. וזה כוונת רש"י כאן בד"ה שועת לשון גניחה יותר מתפלה ולכאורה מה בעי רש"י בזה. ולפמ"ש ניחא דרש"י רצה לתרץ מדוע אמר כאן ר"י נוסחא אחרת ממה שאמר במשנתינו וצריך לומר לפי שכאן הסכנה היא יותר צריך תפלה יותר ולכאורה במה היא נוסחא זו יותר מהתפלה שאמר במשנתינו ולכן פירש רש"י שלשון שועת היא לשון גניחה יותר מתפלה. ולפי"ז יש חילוק בין מקום סככה למקום גדודי חי' ולסטים. ואני תמה שלא נזכר זה בשום פוסק ואדרבה הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' תפלה והטור לא זכרו רק תפלת צרכי עמך וכו'. והמע"מ הרגיש בסתירת דברי ר"י במשנתינו עם דברי ר"י בברייתא וכ' שצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"י. ולדעתי אין לומר כן מסברא רק במקום שאמרו כן חכמי התלמוד. ולכן לענ"ד מחוורתא כמו"ש אבל מה אעשה הרמב"ם לא פסק כן ואדרבה בפירוש המשנה דחה דברי ר"י מהלכה. ועיינתי בתוספתא והנה לא נזכרו דברי ר"י כלל בתוספתא ולא נשנה שם רק דברי ר"א ודברי ראב"צ ודברי אחרי' ובלי ספק שזו היא נוסחת הרמב"ם. ועיין בחידושי אגדות מהרש"א:

שם המלך בקונך וצא. לשון המלך משמע שיתייעץ אם יצא או לא דאל"כ ה"ל למימר וכשאתה יוצא לדרך התפלל לפני קונך וצא אבל לשון המלך היינו עצה ונטילת רשות. ולכאורה תמוה דאיך ידע אם נתנו לו רשות ונראה שהוא על דרך דברי רחב"ד בס"פ אין עומדין שאמר אם שגורה תפלתי בפי וכו' הכי נמי אם יראה שתפלת הדרך שגורה בפיו יצא ואם לאו אל יצא. ובזה ניחא שאלי' הוצרך להזהירו על תפלת הדרך והלא זה מוטל על כל היוצא לדרך. ולפמ"ש ניחא שאלי' הזהירו שישגיח אם התפלה אז שגורה בפיו שוב מצאתי בא"ר שכתב כן בשם השל"ה והנאני שכוונתי לדעתו. שוב עיינתי בשל"ה דף קט"ו וראיתי שהביא הך דרחב"ד ממש כדבריי וגם הוא מפי השמועה אמרו. ואמנם למען לא אהי' רק כאומר אף אני כמוהו אמרתי להוסיף מסברא. והוא כי הא ודאי לאו כל אדם זוכה למה שזכה רחב"ד שישגיחו מן השמים להודיעו תיכף אם נתקבלה תפלתו ולשאר אינשי אין שגירת התפלה ראי' לטובה ולא ההיפוך לרעה. והנה לרחב"ד וחבריו טוב הוא להם שלא לשתוף התפלה בלשון רבים כי אז אין השגירה רא' שנתקבל על אותו היחיד ולא ההיפוך ראי' לרעה על אותו האיש כי אולי הסימן הטוב או הפכו הוא על האחרים שכלל בבקשתו. ולכן רב יהודה שאמר לו אלי' המלך וכו' א"כ בישרו שהוא חשוב בשמים להודיעו עצה נכונה ע"י תפלתו כמו רחב"ד. ועל אדם כזה פירשו בגמרא מאי ת"ה ואחזו לשון יחיד אבל אביי על רובא דעלמא קאי ורובא דעלמא לאו כרחב"ד המה ולהם אדרבה טוב לשתף עם צבורא שיועיל זכות הרבים שתקובל תפלתו:

תוס' ד"ה א"ד וכו'. רב אלפס פסק כא"ד וכו'. ולכאורה כיון דמילי דרבנן היא שתפלה היא רק מדרבנן וק"ו הזכרת המאורע אפי' לדברי הרמב"ם אינו אלא מדרבנן וא"כ הי' לנו לפסוק לקולא וכמבואר בראש פרק אין מעמידין סי' ל"ה שכתב רב אלפס פסק כלישנא בתרא אע"ג דבשל סופרים הוא והוה לן למיזל לקולא אפשר דמשום חומרה דסתם יינן פסק לחומרה עכ"ל הרא"ש. הרי דבשאר תרי לישני בש"ס אזלינן בשל סופרים לקולא אפילו אם לישנא בתרא הוא לחומרה. ונראה דהיינו טעמא שפסקו כל הפוסקים כאן כאיכא דאמרי הוא משום דאם הדין נותן שיחזור לראש והוא חזר רק לעבודה לא די שתפלתו לא עלתה לו אלא אפילו הנך שלש ברכות שהחזיר המה ברכה לבטלה דאפילו לר' יוחנן דס"ל הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו היינו כל תפלת שמנה עשרה כתקנת חז"ל רשאי הוא להתפלל כן דרך נדבה אבל ודאי שאינו יכול להתפלל רק כמה ברכות מהתפלה דרך נדבה אבל איפכא היכי שחזר לראש אפילו אם הי' הדין שא"צ לחזור לראש אין כאן ברכה לבטלה שתעלה תפלתו לנדבה ולכן הכריעו הפוסקים כלישנא דאיכא דאמרי שבזה עכ"פ ניצלנו מחשש ברכה לבטלה ולפי"ז אם אירע דבר זה בשבת של ר"ח ושכח בשחרית או במנחה מלהזכיר יעלה ויבוא ונזכר כשגמר תפלתו ועדיין לא עקר רגליו אפילו אינו רגיל לומר תחנונים א"צ לחזור אלא לעבודה להנך פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וכן פסק בש"ע סי' ק"ז כהני פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וא"כ הי' להפוסקי' לחלק בדין זה שעקר רגליו בין שבת לחול ולא מצאתי חידוש זה בהפוסקים. ואולי גם בשבת עדיף לחזור לראש כיון שיש פוסקים שגם בשבת יכול להתפלל נדבה. ועיין בטור סימן ק"ז:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}