עריכת הדף "צל"ח/ברכות/ח/א" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>

{{מרכז|'''דף ח' ע"א'''}}

'''ראב"ח אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס'''. עיין במהרש"א בח"א ולענ"ד נראה דאם הך כביר לא ימאס היינו תפלת הצבור עצמה קשה מאי ארי' שאינו מואס הרי אפי' שומע תפלתם וכדלעיל לשמוע אל הרנה ואל התפלה וכל מקום שהציבור מתפללים הוא מקום רנה אלא ודאי דקרא איירי ביחיד המתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים וכן מפורש בתוס' במס' ע"ז דף ד' ע"ב בד"ה כיון דאיכא ציבורא דהא דמהני אפי' כשהציבור מתפללים במקום אחר היינו דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא דוקא במקום שהציבור מתפללים כדאמרינן בפ"ק דברכות אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור ועיין לעיל בדברינו דף ו' ע"א מ"ש על דברי התוס' הללו א"כ כיון דכתיב לא ימאס מיירי שמתפלל ביחיד בעת שהציבור מתפללים וכן תנ"ה דלקמן ר' נתן אומר מנין שאין הק"בה מואס בתפלת הרבים כוונתו בעת תפלת רבים. ומדברי הרמב"ם בריש פ"ח למדתי דתפלת הציבור נשמעת כשאין בהם חוטאים וכשיש בהם חוטאים עכ"פ אין הק"בה מואס בתפלתן ואמנם שיהי' מעלה להמתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים לא נזכר בדברי הרמב"ם כלל ולא בדברי הרי"ף ולפי הנראה מדברי הרי"ף לעיל גבי הא דאמרינן שאין תפלה נשמעת אלא בבה"כ גירסא אחרת הי' לו כאן בסוגיא זו ועיין במעדני י"ט ועיין פרישה סי' צ' ועכ"פ נראה דאפילו לגירסת הרי"ף והרמב"ם דלא גרסינן הכא שום מעלה למתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים מ"מ הרי מפורש במס' ע"ז דף ד' ע"ב דקאמר התם אי הכי דשחרית נמי ומשני שחרית כיון דאיכא ציבורא דמצלי לא מדחיא:

שם '''כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע'''. ויש להסתפק אם גם במתפלל ביחיד ויש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו ג"כ נקרא שכן רע, ועיין [[צל"ח/ברכות/ו/א|לעיל דף ו' ע"א]] מה שכתבנו. ואמנם שם דברינו לענין שמצוה ליכנס לבה"כ להתפלל אפילו כשמתפלל ביחיד, אבל לענין שיהא נקרא שכן רע לא דברנו שם, וגם תר"י לא איירו מזה. ואין להוכיח מדלא קאמר כל מי שהציבור מתפללין בעירו והוא אינו הולך להתפלל עמהם נקרא שכן רע, ש"מ שאפילו כשאין שם באותו פעם ציבור אפ"ה נקרא שכן רע כשאינו הולך לבית הכנסת, שי"ל דקמ"ל דדוקא אם הצבור מתפללין בבה"כ דאיכא תרתי למעליותא, מעלת הצבור ומעלת המקום, הוא דנקרא שכן רע, הא אם הצבור מתפללים חוץ לבה"כ באיזה חדר אף שאם אינו מתפלל עמהם מפסיד שאינו בטוח שתפלתו נשמעת, מ"מ אינו נקרא שכן רע. ומה דלא קאמר כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל עם הציבור, אולי לפי שגם סתם אמרי בה"כ היינו ציבור, שמסתמא כל מקום שיש בה"כ שם הצבור מתפללים. 

ועוד אני מסתפק מי שיש לו בה"כ אצל כותל ביתו וחלון פתוח לו שם לבה"כ ומשם מראה פניו לציבור שזה מצטרף עמהם לעשרה כמבואר בש"ע א"ח סימן ג"ה סעיף י"ד, אם מועיל זה להיות נחשב כאלו עומד בבה"כ, או דלמא אף דנחשב מתפלל בציבור מ"מ אינו נחשב נכנס לבה"כ. ולצורך אדם חלוש שקשה עליו טורח דוחקא דציבורא אפשר להקל:

שם '''אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבכ"נ וב"מ'''. עיין בתר"י שנחדקו דהרי בתי מדרשים היינו מצויינים בהלכה. ולי נראה דהק"בה אוהב שערים המצויינים בהלכה לאותו אדם שלומד שם, אבל לא מהני בית מדרשו של זה לאדם אחר שאינו לומד בו. 

ומדברי רש"י משמע כדעת הרמב"ם, דדוקא שגם בב"מ יש לו שם עשרה, אבל לא להתפלל יחידי. ומשמע מדברי רש"י אפי' יותר מדברי הרמב"ם, שהרמב"ם לא התנה אלא שיתפלל שם בעשרה, ומדברי רש"י משמע שגם ציונו בתורה שם יהי' ברבים, שהרי רש"י פירש המצויינים היינו ציון ואסופות ציבור:

שם '''גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים'''. מאמר זה על פשוטו הוא קושי ההבנה, שממ"נ אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים ג"כ, א"כ פשיטא דהאי דאית בי' תרתי, י"ש ונהנה מיגיעו, שהוא עדיף [מ]מי שהוא י"ש לחוד, ולמה הוצרך להביא ראי' על זה. ואם זה הנהנה מיגיעו אינו י"ש, איך יהי' עדיף מי"ש. ובילדותי הייתי רגיל לומר בזה מלתא דבדיחותא, והנהנה דקאמר כאן מושך עצמו ואחר עמו, וכאלו אמר גדול הנהנה מיגיעו יותר מהנהנה מי"ש שבו, שאומר פרנסוני בשביל שאני י"ש, ולכך וטוב לך לעוה"ב לא כתיב בו לפי שכבר אכל שכרו בעוה"ז. ואני מסופק אם מעצמי אמרתי הך בדיחותא או שמעתיו, ויהי' איך שיהי' אין זה רק מאמר הלציי ולא פירוש אמתי בכוונת המאמר, וגם הראי' שמביא מן הפסוק לא שייכא כלל:

'''והנלע"ד''' בזה ע"פ מה שמבואר בפרק ששי משמנה פרקים להרמב"ם הפרש שבין החסיד ובין הכובש את יצרו ומושל בנפשו, שהחסיד המעול' עדיף שזה נפשו מטוהרה ואינו חושק כלל לדבר עבירה, אבל הכובש את יצרו נפשו לא מטוהרה וחושקת לתאוה, אלא שהוא כובש את יצרו בזרוע יע"ש. והנה זה שנפשו מטוהרה יש לו נחת מעבודתו ונהנה מעשיית מצותיו, ואפשר שע"ז רמזו חז"ל שכר מצוה מצוה, שכ"כ יש לו הנאה מן המצוה שנהנה כאלו קיבל בזה שכרו. ובזה אפשר לפרש כוונת התנא באמרו הוו כעבדים המשמשים ע"מ שלא לקבל פרס, כלומר שהרי מקבל תכף שכרו משלם בהנאתו שנהנה מעבודתו לבוראו. אבל זה שכובש את יצרו יש לו צער לשנות טבעו ומזגו המביאו לידי תאוה וחמדה, אלא שמורא שמים עליו, וע"ז נאמר ואוי לו מיצרו. ולזה כיון כאן ר"ח משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו, ואין כוונתו על היגיעה להביא לחמו, אבל רצונו יגיעו בקיום התורה והמצות, והוא נהנה בזה הנאה גדולה לפי שנפשו טהורה והיא חושקת בקיום המצוה והיא הנאתה האמיתית, והוא גדול יותר מי"ש שאינו נהנה מקיום המצות אבל עושה אותה מיראה שהוא ירא שמים, ובזה וטוב לו לא כתיב לפי שאין טוב לו והוא מצטער בעשיית המצוה כמי שעושה הדבר בהכרח נגד רצונו. ומ"ש במס' ע"ז דף י"ט ע"א על ההוא קרא דאשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו יבואר אצלינו במ"א:

שם '''זה המניח ס"ת ויצא'''. מזה משמע דוקא לצאת אסור אבל להדר אפי' שם בבה"כ שרי דאל"כ ה"ל למימר רבותא דאפילו להדר אפי' אסור ומדברי התוס' כאן משמע דגם להדר אפי' אי לאו רב ששת דגריס ואמר אינהו בדידהו וכו' הא אינש אחרינא אסור ונ"ל דלצאת אפילו יוצא ללמוד בבה"מ אסור דבשלמא כאן בבה"כ הכל רואים שעוסק בגרסתו אבל כשיוצא משם הרואה אותו יוצא אינו יודע שיוצא כדי ללמוד. והנה מ"ש דלהדר אפי' אפילו אינו יוצא ג"כ אסור לא מבעי' למה שתירץ התוס' כאן דר"ש גריס בנחת ומהדר אפי' דקאמר היינו לרבותא פשיטא מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור אלא אפילו למ"ש התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א בד"ה כיון שנפתח וכו' דמהדר אפי' שאני אעפ"כ נלע"ד מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור משום עוזבי ה' דאל"כ ועקר הרבותא של ר"ש שהי' גורס משנתו בשעת קריאת התורה א"כ אין מקומו של הך עובדא דר"ש כאן במס' ברכות אלא שם במס' סוטה אלא ודאי דגם משום עוזבי ה' יש למאן דלא גריס ומהדר אפי' וכל חד לחודא אסור דלהדר אפי' לחוד אסור משום עוזבי ה' ולמיגרס לחוד אסור משום ואזני כל העם אל ספר כדאמרינן שם בסוטה ובהצטרף שניהם יחד דמהדר אפי' וגריס הוא היתר וכל אחד נעשה היתר לאידך:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>