עריכת הדף "פתחי תשובה/אבן העזר/קעז" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''עד שלא תבגר.''' עיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קל"ח אודות שפחה ישראלית אחת גדולה בשנים שהיא הרה לזנונים ותבעה לבחור א' שהיא הרה ממנו והוא מכחיש מה דינו. והשיב מלשון השאלה משמע שהיא בוגרת ולא תבעה אותו שאנסה רק לרצונה נבעלה וגם לא אמרה שנדר ליתן לה באתננה שום דבר א"כ אין לה שום תביעה עליו אע"ג שכתבתי בש"י ח"ב סי' קל"ו שתוכל להשביעו היינו דוקא היכא שיש לה תביעת ממון עליו כגון שנדר לה דבר באתננה או שהבטיח לישא אותה או שהיא תובעת קנס ובושת ופגם וצער משא"כ בבוגרת דאין לה קנס ובושת ופגם במפותה דמחלה עליו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו' וכן סתם רמ"א בש"ע וכ"פ בתשו' מהרי"ק שורש קס"ח ובתשו' מהרח"ש סימן י"ז ובתשו' חוט השני סי' י"ח (וגם בתשו' גאוני בתראי שיובא לקמן) ונראה דלית חולק בדבר ודלא כתשובת מהרי"ט צהלין סי' ק"ח ששגג בזה והבין דהטור וב"י חולקים כו' כלל היוצא מכל זה כיון דאין לה שום תביעת ממון בו אין להשביעו כלל אף דראוי לב"ד לקנסו משום מגדר מלתא מ"מ כיון שהוא מכחישה ואין כאן עידי כיעור או רגלים לדבר אין להשביע בטענה ריקנית כמבואר בח"מ סי' פ"ז סכ"ה בהגה רק ח"ס כו' אכן אם יש עידי כיעור או רגלים לדבר כפי ראות עיני הדיין אזי ראוי להחמיר עליו והכל לשם שמים עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ו אודות ראובן שתבע את שמעון בדין שפיתה את בתו והרי כריסה בין שיניה ואיכא אמתלא ואומדנא מוכיח כדברי ראובן והבת איננה בעלת שכל כי היא שוטה ושמעון טוען להד"מ אם יש לחייב שמעון ע"פ אומדנא. והשיב פשיטא שאם היא בוגרת אפילו היו עדים פטור מכלום כדאי' בכתובות ריש פרק נערה במפותה כיון דמדעתה עבדה לא יהיב כלום (ע' בספר ב"מ שכתב דצ"ע קצת אי אף בסמוכה על שלחן אביה שייך דמחלה ע' בח"מ סי' ע"ר ס"ב בהגה) אלא שחייב לזון הולד אם הוא מודה שהולד ממנו אבל אם אינו מודה אלא טוען דילמא אפקרה נפשה נמי לאחרים אינו חייב כלל לזון הולד דהמע"ה כדאיתא להדיא בב"י סי' ע"א ובש"ע שם. אלא דבזה כיון שהיא שוטה דינה כקטנה ואיתא בפרק הערל דף ס"א דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ בנ"ד שאין בה דעת ?אלים פתוי שלה אונס הוא וחייב בקנס ובפגם אם היו עדים בדבר. ועתה שאין עדים רק אמתלא ואומדנא מוכיח טובא צ"ע אם יש לחייבו כו'. והאריך בזה ובדברי מהרי"ק שורש קכ"ט ומסיק דיש לחייבו ע"פ אומדנא כיון שהוא דבר דלא שכיח רואים כלל וא"א בעולם להביא עדות כשרים אזלינן בתר אומדנא עש"ב וצ"ע וע' בח"מ סי' ט"ו ס"ד וה' ובסי' ת"ח ובתשובת מהר"ם אלשקר סי' קט"ז בענין אומדנא. וע' בספר בית מאיר בדין הטוענת פתית אותי בהבטחה לישאנה וע"מ כן מחלה ונתפתתה והוא מודה אלא שחוזר בו אם יהא חייב בבושת ופגם. והביא דברי מהרי"ק שורש קכ"ט שכ' דאם לא הבטיחה בשעת מעשה אלא שקודם לכן הבטיחה כן ולאחר זמן בא עליה סתם ולא הזכירה לו באותו שעה שישאנה בכה"ג לא אמרינן דאדעתא דהכי מחלה ומביא ראיה מפ"ב דקדושין (דף מט ע"ב) בההיא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י דאם לא הזכיר זה בשעת מכירה הוי דברים שבלב ולא הוו דברים. ושוב כתב דאפי' התנה עמה בשעת מעשה ממש כו' כיון דמדעתה עבד אע"ג דקא מטעה לה לא מתחייב ואף על גב דבעלמא מחילה בטעות לא הוי מחילה י"ל דשאני הכא שנבעלה שלא ע"י קדושין גליא דעתה דלא איכפת לה בבושת ופגם ולא נתכוונה זו אלא להנאת בעילה כו' (והן הן דברי סב"ש סק"א שהעתיקו בקיצור) והוא ז"ל הארייך לתמוה על דברי מהרי"ק הנ"ל ומסיים להכי לע"ד דין זה צ"ע ואלו הייתי כדאי לחלוק עליו הייתי חולק להדיא כו' ע"ש (ועיין בתשו' ח"ס ח"א ס"ס קכ"ה שהזכיר קצת מדברי הב"מ הנ"ל דפליג על מהרי"ק בחוזק יד דלמה יגרע משאר אתנן וכ' עליו וז"ל וקצת ראיותיו דחיתי במקום אחר מ"מ קצת מהם כראי מוצק עכ"ל ומשמע שדעתו לעיקר כהב"מ וכאשר כן הוא ג"כ דעת תשו' שבו"י שהוזכר לעיל דאם תבעה שהבטיח לישא אותה תוכל להשביעו (כן מבואר להדיא דעת הגאון ח"ס בח"ב סי' ק"ס וכתב שם על נדון השאלה ז"ל ומה שטוענת שנדר באתננה לישא אותה נראה לכאורה שתוכל להשביעו ואם כי שוויא נפשיה חד"א במה שאמר שאין הולד ממנו ואסור לישא מינקת חבירו ז"א ימתין כ"ד חדש וישאנה כאשר נדר לה או ישבע היסת שלא בא עליה או שלא נדר לה ונ"ל דא"נ נשבע שלא נתעברה ממנו נמי סגי דאפי' בא עליה ונדר לה לישאנה מ"מ כיון שנתעברה מאחר איהי אפסדה נפשה שגרמה שלא יוכל לישא מיד ומצי למימר אדעתא דהכי לא נדרנא כו' עכ"ל. אולם בסימן ק"ה שם (שאותה השיב באחרונה) כתב וז"ל ועל טענת האתנן אי היתה תובעת אתנן ידוע ממון או חפץ היה מחוייב שבועת היסת אך תובעת לישאנה הסכים הב"ש עם מהרי"ק והוא פסק דפטור מכלום כו' אך מ"מ לפטור בלא כלים אי אפשר כיין שלא נתרצית לו בחנם כ"א בתשלומין נהי לישאנה אינו מחוייב אבל אינו מחילה גמורה אלא צריך לשלם עכ"פ כשכר פעולה הראוי לאותו פעולה ע' בח"מ סי' רס"ד גבי טול דינר והעבירני והנה מתיקון המלכות הוא חמשה זהובים אלא שיש דיעה ברמ"א שם בענין שרגילים ליתן הרבה יתן יותר אע"ג דיכול הטוען לטעון קים לי מ"מ יבצעו הדיינים ליתן קצת יותר או ישבע היסת שלא נתחייב לה אתנן ויפטר עכ"ל ע"ש וצ"ע לדינא וע"ל סקי"ב):

{{עוגןמ|ב}} '''ואם אנסה.''' עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' סקי"א ובמשנה למלך פ"א מהל' נערה דין ב'.

{{עוגןמ|ג}} '''ואם נשאה המפתה כו'''' ע' בטור שכתב וכותב לה כתיבה כמו לשאר הבתולות וכן הוא ברמב"ם פ"ח מהל' נערה הל' ג' ועיין במל"מ שם שהאריך בטעם הדבר והביא שדעת התוספות ורבינו יונתן דכתובות המפותה הוא מנה כשאר כל הבעולות אך מלשון רש"י בחומש פ' משפטים בפסוק מהור ימהרנה כו' משמע שגזירת הכתוב הוא שיעשה במפותה זו כתובת בתולה כשישאנה וכ' דאפשר לומר שזהו ג"כ טעם הרמב"ם ואף שהרמב"ם סובר שאפי' כתובת בתולה אינה מד"ת רק מד"ס כמ"ש בפ"י מה' אישות מ"מ י"ל דגזה"כ הוא שמפותה זו לא יגרע כחה משאר בתולות הכשירות הכל לפי מנהג הבתולות וממילא כשתיקנו חז"ל כתובה לבתולה גם זו יש לה כתובה בכתובת הבתולות ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ל"ג שנשאל בעובדא כיוצא בזה כמה הוא כתובתה אם כבעולה או כבתולה. והביא דברי הרמב"ם והטור הנ"ל וגם דברי המל"מ הנ"ל וכתב דלפ"ז אני אומר שגזה"כ הוא תמורת הקנס שאם אינה נשאת לי קנסו הכתוב כסף קנסה וכשנשאה פטרו הכתוב מהקנס אבל קנסו שיחזיקנה בנישואין כבתולה ולפ"ז אף הרמב"ם והטור לאו קאמרי אלא דוקא בנערה שהיה לה קנס אבל בוגרת שאין לה קנס או אפילו נערה אם אין עדים על הבעילה כ"א מפי עצמו ומודה בקנס פטור נמצא שלא חייבו הכתוב קנס וממילא כשנושאה לא חייבו הכתוב כתובת בתולה ולכן אין לה אלא מנה. ובכתובה יכתבו בעולתא דא (עמ"ש לעיל סימן ס"ו סק"ח) ע"ש. ועיין בתשו' שמש צדקה סימן ה' שכ' בכיוצא בזה מסברא דנפשיה שדעתו בוטה שחייב לכתוב לה מאתים מאחר שהוא בעצמו השיר הבתולים וכנוסח הנהוג מוהר בתולייכי כיון דלא נפיק חורבא מזה אין לביישה ברבים ע"ש. ובמחכ"ת לא הרגיש בכל הא דלעיל (ועמ"ש לעיל סימן ס"ו סק"ה בשם תשו' ח"מ סימן קכ"ה) וגם מה דנקט בלשונו שם ועשאה כלי לאונסה. תימה דלא הזכיר כלל דבאנוסה א"צ לכתוב לה כתובה כלל כדלקמן ס"ג ועמ"ש שם ס"ק ו':

{{עוגןמ|ד}} '''נשאה המפתה.''' עיין במל"מ פ"א מה' נערה דין ג' שנסתפק היכא דפיתה אשה האסורה לו ועבר וכנסה אם תועיל לו כניסתו זו ליפטר מהקנס או דילמא כיון דכופין אותו להוציא לא מיפטר מהקנס. והאריך בזה ומסיק דהדין דין אמת דכל היכא דקדושין תופסין אם עבר וכנסה אהני מעשיו ונפטר מהקנס. וכ' עוד ואני מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותינו צריכה גט מספק דלא ידעינן אם קדושין תופסין בה או לא. ואם אין קדושין תופסין פשיטא דלא אהני מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא"כ כיון דפשיטא דהיה חייב בודאי בקנס וספק אם בכניסה זו נפטר הוי כברי בחיובא וספק בחזרה דקיי"ל דחייב ומ"מ דעתי נוטה דפטור עכ"ל ע"ש:

{{עוגןמ|ה}} '''חייב לישא אותה.''' עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן י"ט שכ' דאפילו אם הודה מעצמו דפטור מן הקנס אפ"ה לא מיפטר מהחיוב לישא אותה דהא שתי מצות עשה נינהו כו' ובשלמא גבי מפתה שהדין הוא שאם רצה לפרוע הקנס אינו נושא אותה כיון שהודה בקנס ונפטר ממנו נפטר נמי מלישא אותה אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה ולתת הקנס אפילו אם הודה בקנס ונפטר ממנ' עדיין נשאר החיוב השני כמו שחייב לתת צער ובושת ופגם שהם ממון חייב לישא אותה וכופין אותו על ככה ומה שלא בא הדבר מפורש באחד מן הראשונים י"ל הוא לרוב פשיטות הדבר ע"ש. ונראה פשוט דה"ה דאינו רשאי להוציא לעולם ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה דאף שאין עדים בדבר מ"מ לענין זה אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. וצ"ע לענין כתובה כיון דלא מצי מפיק לה א"צ לכתוב כתובה או דילמא כיון דבברייתא שם דף ל"ט ע"ב איתא הטעם דיצא כסף קנסה בכתובתה וע' בתוס' שם סד"ה טעמא מאי כו' ממילא דבכה"ג דליכא קנס צריך לכתוב לה כתובה מנה. אמנם מלשון הרמב"ם והש"ע משמע דעיקר הטעם משום דלא מצי מפיק לה וצ"ע:

{{עוגןמ|ו}} '''לפיכך א"צ לכתוב לה כתובה.''' עיין בתשו' מהר"ם מינץ סימן ק"ט בדיני כתובה שכ' וז"ל תניא אידך אע"פ שאונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כו' ר' יוסי בר' יהודא אומר יש לה כתובה מנה כו' ע' בסוף אלו נערות ושמעינן מהא מי שאנס בתולה ונשאת לו דחשבינן גם לגבי נפשיה בעולה ואין לה כתובה ממנו אלא מנה עכ"ל והביאו הבה"ט לעיל סי' ס"ו ס"ק י"א ע"ש. ולכאורה תמוה דהא באמת הלכה כרבנן דאין לה כתובה כלל וכמ"ש כל הראשונים. ודוחק לומר דמהר"ם מינץ לא ס"ל הכי ועוד דלשון ושמעינן מהא כו' אין לו מובן כלל. אמנם נראה דכוונת מהר"ם מינץ רק ללמוד מכאן דחשבי' גם לגבי נפשי' בעולם דע"כ לא פליגי רבנן אלא משום דלא מצי מפיק לה ע' בתוס' לשם ד"ה טעמא מאי כו' ומ"ש ושמעינן מהא מי שאנס בתוכה כו' ר"ל אם הוא בוגרת. דזה פשיטא דבוגרת אנוסה יש לה כתובה כיון דאין חיוב לישא אותה (ואפילו כדעת הרדב"ז שהובא בס"ק הקודם) כמבואר בכתובה דכתיב נערה ואם נשאה מצי מפיק לה וע' בכתובות דף נ"ד באבעיא בת אנוסה יש לה מזונות דפרש"י אנס את הנערה כו' ע"ש ובזו קאמר מהר"ם מינץ דאין לה כתובה אלא מנה וע' בס"ק שלפני זה:

{{עוגןמ|ז}} '''אסורה לו.''' עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ס"ח שכ' דאם אחר שאנסה אסר הנאתה עליו לא הועיל כלום בזה ליפטר ממנה ולא חל האיסור כלל להפקיע זכותה ומ"מ כופין אותו לרצות את הבת עד שתאמר שאינה רוצה בו במה שדרך בנות העיר דכוותה להתרצות ואם לא נתרצית לאו תרקבי דינרי יהיב לה עד שתתרצה ואנוס הוא ופטור מן הנדר ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש ועיין בסמ"ק סוף עשין קפ"ב שכתב וז"ל ואם יש לי אשה ויש חרם באיי הים עתה שלא ליקח ב' נשים מנדין אותו עד שיתן לה נדוניא להשיאה להגון לה עכ"ל. ואיני יודע למה לא הובא זה בפוסקים:

{{עוגןמ|ח}} '''איסור דרבנן.''' עבה"ט ועיין במל"מ פ"א מה' נערה דין ס' מ"ש בזה:

{{עוגןמ|ט}} '''ראשונה עיקר.''' עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס קכ"א שהביא דהיש"ש יבמות כתב להכריע כדברי הר"י דבנטען מן הפנויה כיון דאילו ודאי בא עליה אפילו מצוה איכא ממילא בקול אין להחמיר אך כתב שם דאם הגיעה לעונת וסת כיון דמסתמא לא טבלה לנדתה הוי נטען על נדה דאורייתא דאיכא כרת וכיון דנטען מן השפחה דאיכא לאו לא יכנוס (לעיל סי' י"א ס"ה) מכ"ש נטען על נדה יע"ש. והוא ז"ל האריך בביאור דבריו ובסוף כתב דנראה משטחיות דברי מהרש"ל כיון דבקלא בעלמא ליכא מצוה לישא אותה וכדהשיב באמת הרא"ש על הר"י. בזה לא סמכינן על הר"י רק באינה נדה אבל בנדה לא משא"כ היכא דבודאי בא עלי' דבאמת איכא מצוה לא גזרו כלל לבטל את המצוה ואף בבא על הנדה כן הוא ע"ש:

{{עוגןמ|י}} '''לכונסה אבל אין כופין.''' עיין בתשו' חוט השני ס"ס י"ח שהאריך בזה:

{{עוגןמ|יא}} '''זונה שתבעה.''' ע' בש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק נ"ח שכ' דזה אפילו האידנא שסתמא הם נדות והשיג על הב"ח שם ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר ח"א סי' קל"ג שכ' ליישב דברי הב"ח שדבריו נכונים ומסיים דצ"ע לדינא אולם בח"ב סימן ק"ס הזכיר ג"כ שכבר כתב בחידושיו ליישב דברי הב"ח ומסיים מ"מ אין לנו אלא דברי רמ"א שישבע ע"ש וכן מבואר דעתו בפשיטות בסי' ק"ה שם שהבאתי לעיל סק"א ע"ש. ומ"ש הב"ש ובה"ט ואם נדר לזונה שהיא לו חייבי מיתת ב"ד כו' עד ואם תפסה אין מוציאין. עיין בזה בח"מ סי' כ"ח בש"ך סק"ב ובסי' ע"ה ס"ק כ"ו ומה שכתבתי שם וע' ביו"ד סי' קס"א סעיף ב' וג' ומ"ש שם:

{{עוגןמ|יב}} '''דבר באתננה.''' ואם תבעה שנדר באתננה לישא אותה עמ"ש בזה לעיל סק"א ואם טוענת אודות מזונות הולד ע' בזה בב"ש סי' ד' סכ"ו ובסי' כ"ב סק"ה שכתב בשם הריב"ש סי' מ"א דאפ ' אם בודאי בא עליה אמרינן שמא זינתה גם עם אחרים והוא פטור אפי' משבועה משום התורה האמינתו ע"ש (ע"ל סי' ד' ס"ק ל"ז) והנה על טעם זה כבר תמה המל"מ פ"ד מה' נחלות דמה בכך הרי בכל כופר הכל התורה האמינתו ואפ"ה חכמים חייבוהו ש"ה א"כ ה"נ אף שהתורה האמינתו אי איכא דררא דממונא לישתבע שבועת היסת אמנם כתב שם על שמו עוד טעם אחר דכיון שאינו חייב לישבע אלא שאינו יודע שהוא בנו וכאן שגם התובע יודע שהנתבע אינו יודע אין כאן חיוב שבועה כלל ע"ש וע' בתשב"ץ ח"ב סי' י"ט שחולק על הריב"ש בדין זה ודעתו שהוא חייב שבועה ע"ש ובס' בית מאיר לעיל סי' ד' סכ"ו שהאריך בזה. ועיין בתשו' ח"ס ח"א סי' קל"ג כתב בפשיטות דאם תובעתו בעד מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפילו היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמים א' שלא תוכל לטעון ברי שהוא יודע ב' שהיא אינה תובעת בשביל עצמה רק בשביל הולד ולא תועיל ברי שלה שישביעו ב"ד עבור הולד כו' ג' כיון שכל חיוב המזונות לבן הוא בתורת צדקה לא תוכל להשביעו כו' ע"ש והבאתי דבריו בקיצור לעיל סי' נ' סק"ה וכ"כ עוד בח"ב סי' ק"ס. אולם בסי' ק"ה שם (שאותה השיב באחרונה) כתב וז"ל אודות מזונות הולד הנה הב"ש פשוט לי' כהריב"ש דאין משביעין על זה מטעם שכ' בסי' כ"ב סק"ה אך התשב"ץ חולק ונהגו בתי דינים להשביעו שאינו יודע בבירור שהולד ממנו והגאון בית מאיר מהנדז בדבר כי מי התובע כו' והעלה דהב"ד ממנין את האם לאפטרופס לטעון עבור הולד שתובע מזונות עצמו בברי שלה ודוחק אלא שכבר נהגו ואמנם דוקא אחר שכבר נולד הבן אבל טרם לידתה אין צריך להשיב כלל כו' עכ"ל ע"ש. ונ"ל כיון דשבועה זו אינה ע"פ הדין רק מצד המנהג וכבר תמה בתשו' שב יעקב סי' ג' על המנהג הזה ע"פ אין להשביעו אא"כ יש רגלים לדבר שעכ"פ בודאי בא עליה ולא דיימא מאחרים ודבר זה לפי ראות עיני הדיינים):


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}