עריכת הדף "פרשת דרכים/כו" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
<big><strong>דרך מצפה</strong></big>

<small>ובו דרוש אחד על הגאלה העתידה</small>

דבר שהוא קדש ונשתמש בהם גבוה אף שבא ליד גוי לא נפק מקדשתה. / אותה מנחה שנתן יעקב לעשו הם וולדותיהן עד סוף כל הדורות עתידין אמות העולם לשלם במיטבא. / גבי הקדש אדם לוקה ומשלם. / גבי גר שנתגייר לא שיך בה לומר 'מי הקדימני ואשלם'. / לא שיך לשנא דישלם אלא במה שהוא חיב מן הדין. / מה שהשרה שכינתו על ישראל אם הוא כדמות ארוסין או נשואין.

<big><strong>דרוש ששה ועשרים</strong></big>

'''במדרש {{ממ|איכה רבתי סוף פתיחתא כד}}: בשעה שהגלה נבוזראדן את ישראל עברו דרך קבורתה של רחל, ועמדה על קברה ואמרה: רבונו של עולם! ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ולא עוד אלא שמסרתי לה הסימנין שמסר לי יעקב כדי שלא תתביש; ואתה מלך חי וקים ורחמן, מפני מה קנאת בעבודה זרה שאין בה ממש, והגלית את בני, ונהרגו בחרב, ועשו בהם אויבים כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב {{ממ|ירמיה לא, יד}}: "כה אמר יי קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו". וכתיב {{ממ|שם שם, טו}}: "כה אמר יי מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך" וגומר. וכתיב {{ממ|שם שם, טז}}: "ויש תקוה לאחריתך נאם יי, ושבו בנים לגבולם". עד כאן.''' 

'''האנשים'''  הנגשים אל יי עומדים צפופי"ם, ל"ו האמינו מלכי ארץ, אם יתמהמה חכה לו, יקים יי את דברו והשיב מעליו אפו להושיע את ישראל מיד מבקשי רעתם, והוא יתן מעדני מלך, ושבו בנים לגבולם. וכל המצר לישראל נעשה רא"ש, כי המשפט לאלהים הוא, כאשר חכמים יגידו: לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יושב בדין על מלכות הרשעה ואומר לה: למה היית משעבדת בבני? והיא אומרת: לא אתה מסרתם בידנו?! והקדוש ברוך הוא אומר לה: בשביל שמסרתי אותם לך לא שמת עליהם רחמים? ולכאורה הנה מקום לבעל דין לחלק ולומר, דאינהו סברי דמסרם הקדוש ברוך הוא להשמיד להרג ולאבד, חס ושלום, ואם כן מה מקום לקשית הקדוש ברוך הוא למה היית משעבדת בבני? אך הדבר ברור כי יסכר פי דוברי שקר, דמאחר שראינו שהקדוש ברוך הוא ממרום שלח אש ושפך חמתו על העצים ועל האבנים, על כרחין לומר דכשהגלה אותם ומסרם ביד אויביהם לא היתה כונתו אלא שישתעבדו בהם שעבוד בעלמא בפה רך.

'''וזה'''  אצלי כונת הכתוב בישעיה {{ממ|מז, ו}}: "קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך, לא שמת להם רחמים, על זקן הכבדת עלך מאד". ויש לדקדק, דמאי 'חללתי נחלתי' דקאמר? דכיון דענין הכתוב הוא לומר שהקדוש ברוך הוא יושב בדין על האמות לומר מדוע נשתעבדו בישראל, אם כן אפוא מאי שיטה דחרבן בית המקדש הכא? אלא הוא הדבר אשר דברנו, שזה הוא להכריח דבריו שמעולם לא גזר השם אלא שישתעבדו בהם ויהיו גולים ומטלטלים כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וכמאמר הכתוב {{ממ|זכריה א, טו}}: "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". וזה אמרו: "קצפתי על עמי חללתי נחלתי". כלומר, הן אמת שאני ''' קצפתי על עמי'''  וגזרתי עליהם לזרותם בגוים זעיר שם זעיר שם, אמנם לא היתה כונתי אלא לטובתם, שעל ידי הגלות יתכפר להם מה שחטאו לפני, כי באלה חפצתי ולא שחס ושלום היה אדני כאויב. והעד על זה, שהרי ''' חללתי נחלתי'''  — שהחרבתי את ביתי. וכדאמרינן בעלמא {{ממ|זבחים קיט ע"א}}: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" {{ממ|דברים יב, ט}}. 'מנוחה' — זו שילה, 'נחלה' — זו בית עולמים. וכיון שכן, מדוע ''' לא שמת להם רחמים''' ? ועל זה יושב הקדוש ברוך הוא ודן אותם לעשות בהם משפט כתוב, וכמאמר הנביא {{ממ|ירמיה ב, ג}}: "קדש ישראל ליי ראשית תבואתה, כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם יי".

'''ויש'''  לדקדק, דאם כונת הכתוב היא לומר שכל המצר לישראל שוב הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו, מה צרך להמשיל את ישראל לקדש ותרומה? דהן לו יהי שאין להם דין קדש כי אם דרך חל, מכל מקום מלתא דפשיטא הוא שלא יהיה חוטא נשכר וגמולו ישוב בראשו. ותו קשה, דלאיזה תכלית אצטריך קרא לדמות את ישראל לשני דברים, דהינו קדש ותרומה, כדכתיב: "קדש ישראל ליי ראשית תבואתה". ואף שהמתרגם סבירא לה דפרוש 'ראשית תבואתה' הינו חדש קדם להקרבת העמר, מכל מקום מהסגיא דפרק האיש מקדש {{ממ|קידושין נג ע"א}} מוכח דסבירא לה לתלמודא דידן דפרוש 'ראשית תבואתה' הינו תרומה. שהקשו: והרי תרומה, דאקרי קדש, כדכתיב: "קדש ישראל ליי ראשית תבואתו", ותנן: המקדש בתרומה — מקדשת וכו'. עוד יש לדקדק במה שסיים הפסוק "כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם יי", כפל דברים הללו מה היא כונתם?

'''ונראה'''  שפסוק זה הוא מקשר עם הפסוק שלמעלה הימנו. דכתיב: "הלך וקראת באזני ירושלים לאמר, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קדש ישראל ליי" וגומר. ויש לדקדק בתאר זה ד"לכתך אחרי במדבר" מה היא הכונה? ועוד, מה קשר יש לתאר זה עם מה שאמר "קדש ישראל ליי"? דאטו אם לא היו הולכים אחריו, לא היו קדש?! עוד יש לדקדק במאי דכתיב "כל אכליו יאשמו", דהאי מלת 'כל' היא מיתרת, והוה לה למימר 'אכליו יאשמו', דמהיכא תיתי דהיה עולה על הדעת דמקצת האוכלים יאשמו ומקצתם לא יאשמו, דאצטריך קרא לומר 'כל אכליו יאשמו'?

'''ונראה'''  דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק רביעי דעבודה זרה {{ממ|נב ע"ב}}: מזרחית צפונית — בה גנזו בית חשמונאי אבני המזבח ששקצו אנשי יון. והקשו בגמרא: ולשקלינהו לנפשיהו? מי לא אמר רב הושעיא: בקשו לגנז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מתר {{ממ|יחזקאל ז, כב}}: "ובאו בה פריצים וחללוה". דהינו, דכיון שנכנסו גוים יצאו כל דבר שבקדשה לחלין. ותרצו: התם לא אשתמשו בהו לגבוה, הכא כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו ארח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט. עד כאן. נמצינו למדין מסגיא זו, דאף דכל דבר שבקדשה כל שבא ליד גוי נפק מקדשתו והוא חלין לגמרי, דומיא דכספא ודהבא של ירושלים, זהו דוקא בדבר שהוא קדש אך לא נשתמש בו גבוה, דומיא דכספא ודהבא דירושלים; אך בדבר שנשתמש בו גבוה, אף שבא ליד גוי — לא נפק מקדשתה ואסור להשתמש בו, דומיא דאבני מזבח.

'''והנה'''  היה עולה על הדעת, דנהי דישראל אקרו קדש, והמשעבד ונהנה מהם הרי זה מועל בקדש, מכל מקום הינו המועל הראשון, אבל מאחר שכבר פעם אחת נשתעבדו ונהנו מהם — כבר יצאו לחלין, והנהנה מהם אחר זה לא מקרי מועל בקדש. לזה בא הכתוב ואמר: "זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר" וגומר, נמצא שנשתמש בהם גבוה, מאחר שהלכו אחריו לכבוד השם הרי נשתמש בהם גבוה, ואם כן "קדש ישראל ליי", ולעולם בקדשתן הם עומדים, ואם כן "כל אכליו יאשמו", אפלו בזוזי בתר בזוזי, משום דלעולם בקדשתם הם עומדים, ומשום הכי "רעה תבא אליהם" וגומר.

'''אך'''  כפי דרכנו נאמר באפן אחר. והוא, דאמרינן במדרש: "כרמי שלי לפני" {{ממ|שה"ש ח, יב}}. לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא את האמות במשפט ואומר להם: כרמי אף על פי שמסרתיו בידכם שלי הוא, שנאמר {{ממ|ישעיה ה, ז}}: "כי כרם יי צבאות בית ישראל", ולפני בא כל מה שחטפתם מהם, ולא נכחד ממני מה שגנבתם מהם. והם משיבים ואומרים {{ממ|שה"ש שם}}: "האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו". כמו הנהנה מן ההקדש שמשלם קרן וחמש, אף אנו נשלם על 'קדש ישראל ליי ראשית תבואתה' קרן וחמש; שנאמר: "האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו" — אלו תלמידי חכמים, שנאמר {{ממ|ישעיה כג, יח}}: "כי לישבים לפני יי יהיה סחרה ואתננה". ומאתים הם חמשו של קרן. עד כאן. וכבר הביא רש"י אגדה הלזו בפרושו. אלא שאני תמה על רש"י: למה שנה משנתו דלא כהלכתא? דהא אנן קימא לן {{ממ|רמב"ם פ"ז מהל' גזילה ואבידה ה"ו}} דחמשא מלבר, דהינו רביע מהקרן, ואם כן באלף שלקחו הגוים היה להם לתן מאתים וחמשים, ומאנה הנחם נפשי בעבור החמשים.

'''ובאגדה'''  הלזו אפשר לישב הפסוק הסמוך לזה {{ממ|שה"ש ח, יג}}, דקאמר: "היושבת בגנים חברים" וגומר. והנה חברים המזכרים כאן הם תלמידי חכמים, וכדאמרינן בפרק שלישי דשבת {{ממ|סג ע"א}}: אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה — הקדוש ברוך הוא שומע לקולם, שנאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני". עד כאן. ובפרק חמישי דבתרא {{ממ|עה ע"א}} אמרינן: ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר: "היושבת בגנים" וגומר. ויש לדקדק, דמאי שיטיהו דתלמידי חכמים בגנות ופרדסים דקאמר "היושבת בגנים חברים"?

'''ונראה'''  דזה יובן עם מאי דאמרינן בבראשית רבה {{ממ|פרשה עח סימן יו}}: חד עם דארעא אמר לה לרבי הושעיא: כל אותם דורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אמות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבוא. מה טעם? "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו" {{ממ|תהלים עב, י}}. 'יביאו' אין כתיב כאן, אלא 'ישיבו'. והנה שמעתי בשם הרב מהר"ש פרימו זלה"ה, שהיה מקשה, דמה זו הבטחה שהבטיחנו הכתוב שיביאו למלך אים ונורא משיח צדקנו עזים מאתים ותישים עשרים? עוד היה מקשה הרב הנזכר במאי דאמרינן בבראשית רבה {{ממ|פרשה עו סימן ו}}: "עזים מאתים ותישים עשרים" {{ממ|בראשית לב, יד}}. אמר רבי אלעזר: מכאן לעונה האמורה בתורה וכו'. ופרש רש"י בפרוש החמש, שמסר לכל תיש עשר עזים, לפי שהם פנויים ממלאכה דרכן להרבות תשמיש ולעבר עשר נקבות. ופרים, שעסוקים במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות. ולחמור, שהולך בדרך רחוקה, שתי נקבות לזכר. ולגמלים, שהולכים דרך יותר רחוקה, נקבה אחת לזכר. עד כאן דבריו. שאין דרך לשולחי מנחה לדקדק באלו הדברים, ושעורים אלו אדם עושה אותם בשלו. ותרץ הרב ז"ל, דהכל הוא דבר אחד, ובא זה ולמד על זה. דאין הכונה שיביאו למלך המשיח עזים מאתים ותישים עשרים, אלא כההיא דאמרינן בפרק שלישי דתעניות {{ממ|כה ע"א}}: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח שם תרנגולין וכו', והרבו ביצים ותרנגולים וכו', ומכרן וקנה בדמיהם עזים וכו', ובא אותו אדם ונתן לו רבי חנינא את העזים, והן הן עזי דאיתו דבי בקרניהו. עד כאן. הכא נמי אותה מנחה שהביא יעקב אבינו לעשו, הם וולדותיהן וולדות ולדותיהן עד סוף כל העולם עתידין אמות העולם להביא למלך המשיח. ולפיכך יעקב אבינו, כששלח המנחה לעשו, שלחה באותו סדר כאדם העושה בשלו, לפי שכבר ידע שכל אותה המנחה הם וולדותיהן וולדות ולדותיהן עד סוף כל העולם עתידין להחזירן למלך המשיח. אלו דבריו ז"ל.

'''והנה'''  אין ספק גם כן, דזה שהבטיחנו הכתוב דכל מה שגזלו וחמסו הגוים ממנו שעתידין לשלם — אין הכונה שישלמו דוקא מה שגזלו וחמסו, דזה מלתא דפשיטא היא, דמהיכא תיתי שלא ישלמו מה שלקחו ממנו בגזל ובחמס? אלא הכונה היא שישלמו מה שלקחו ממנו הם ופרותיהם ופרות פרותיהם עד סוף העולם. ודבר זה היא הבטחה גדולה, דאפלו אבנט אינו שלהם. אלא שהיה עולה על הדעת, דאין לשלם אלא אם הרויחו ועשו פרות במה שלקחו ממנו, אך אם לא עשו פרות אינם משלמים אלא קרן בלבד. אך תנן במציעא {{ממ|קד ע"א}}: המקבל שדה מחברו והובירה — שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעבד, אשלם במיטבא. עד כאן. וכתבו גדולי המורים: ואף על פי שלא כתב לו ממש לשון זה, הוי דינו כמו שכתב, דכתנאי בית דין דמי. עד כאן.

'''וזהו'''  כונת הכתוב. דבתחלה אמר: "האלף לך שלמה", דהכונה היא קרן ופרות ופרי פרות, וכמו שכתבנו. ואף אם לא נעשו פרות, מכל מקום הם משלמין, דשמין להם כמה פרות היו ראויים לעשות ונותנים. וזה שאמר: "היושבת בגנים" — נשאל לחברים, שהם התלמידי חכמים, "מקשיבים לקולך השמיעני", מה הדין ביושבת בגנים והובירה. וכי היכי דהתם שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן, הכי נמי הכא במה שלקחו הגוים, אף במה שלא עשו פרות שמין להם כמה פרות היו ראוין לעשות ונותנים.

'''או'''  נאמר דקאי על חלק תלמידי חכמים, וכמו שנתבאר במדרש שכתבנו: "ומאתים לנטרים את פריו", דהינו שמשלמין חמש לתלמידי חכמים. והיה עולה על הדעת, דדוקא במה שגזלו וחמסו ממנו הם משלמים פרות ופרי פרות, שלקחו דבר המסים; אבל החמש, שישראל לא זכו בו וקנס הוא דקנסו אותם שישלמו חמש, דים שיפרעו דוקא חמש ולא פרות ופרי פרות דחמש. לזה אמר: "היושבת בגנים חברים". כלומר, דכי היכי דהיושבת בגנים מדינא אפלו התנה לא היה חיב לשלם מה שהובירה, וכמו שכתב הרשב"א {{ממ|בחלק ב, סימן רסח}}, ואפלו הכי שמין לו כמה היא ראויה לעשות ונותן; הכי נמי בחלק החברים, אף שמן הדין אינם חיבים לתן פרות, מכל מקום שמין כמה פרות היו ראויין לעשות מהחמש ומשלמין, דומיא דהיושבת בגנים, וכמו שכתבנו.

'''ובזה'''  נבוא לכונת הכתוב ד"קדש ישראל ליי". והנה התוספות בפרק כל שעה {{ממ|פסחים כט ע"א ד"ה מאן}} ובפרק אלו נערות {{ממ|כתובות ל ע"ב ד"ה זר}} הכריחו, דכי היכי דלדידן, דקימא לן דבמחיבי מיתת בית דין אין אדם מת ומשלם, אין חלוק בין מזיד לשוגג, דבשוגג נמי אין אדם מת ומשלם, מהקשא דתנא דבי חזקיה: הקיש הכתוב {{ממ|ויקרא כד, כא}} מכה אדם למכה בהמה: מה מכה בהמה לא חלק בו בין בשוגג בין במזיד, אף מכה אדם לא תחלק בו בין בשוגג בין במזיד; הכי נמי לרבי נחוניא, שהיה עושה את יום הכפורים כשבת, אין לחלק בין שוגג למזיד, דגם שוגג במיתה בידי שמים אין אדם מת ומשלם. ומכח זה הקשה להם אלבא דרבי, דאמר: הזיד במעילה — במיתה בידי שמים, איך חיב הכתוב תשלומין במעילה בנהנה מן ההקדש? והלוא כיון שחיב מיתה, אין אדם מת ומשלם. ותרצו, דגזרת הכתוב היא בהקדש דלא אמרינן קם לה בדרבה מנה; דאם לא כן, אין לך אדם שמועל בהקדש. והרב בצלאל בחדושיו הרחיב הדבור בזה, וכתב דאף לדידן דלא קימא לן כרבי נחוניא, מכל מקום צריכין אנו לתרוץ התוספות. דהא אנן קימא לן דהיכא דאיכא מלקות אין אדם לוקה ומשלם, ואלו הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות מעילה כתב: כל המועל בזדון — לוקה, ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו. הרי דגבי הקדש סבירא לה להרמב"ם דאדם לוקה ומשלם.

'''עוד'''  הקשו התוספות אלבא דרבי נחוניא מאוכל תרומה, דחיב הכתוב קרן וחמש, כדכתיב {{ממ|ויקרא כב, יד}}: "ואיש כי יאכל קדש ויסף חמשיתו עליו". ותרצו, דגזרת הכתוב היא גבי תרומה דלא אמרינן קם לה בדרבה מנה. נמצינו למדין, דאף לרבי נחוניא דהיה עושה את יום הכפורים כשבת, קדש ותרומה נשתנה דינם מכל התורה, דבכל התורה קימא לן אין אדם מת ומשלם, ובהני גזרת הכתוב הוא דאדם מת ומשלם.

'''והנה'''  מצינו בכמה מקומות שפרוש 'אשם' הוא הקרן, וכדכתיב {{ממ|במדבר ה, ז}}: "והשיב את אשמו בראשו". וכן "האשם המושב" {{ממ|שם שם, ח}} אמרינן בפרק הגוזל עצים {{ממ|ב"ק קי ע"א}} שהוא הקרן. וכן "ונתן לאשר אשם לו" {{ממ|במדבר ה, ז}} פרושו למי שהוא חיב. וכבר נתבאר לעיל, שהשם הבטיחם לישראל, שכל מה שלקחו הגוים ממנו עתידין לשלם קרן וחמש, מלבד מה שיעניש אותם השם על מה שצערו אותנו. ואפשר שיהיה עולה בדעתם של ישראל, דהא תינח אם הלכה כרבנן דבמיתה בידי שמים לא אמרינן קם לה בדרבה מנה; אך אם הלכה כרבי נחוניא שהיה עושה את יום הכפורים כשבת, איך יתכן שישלמו הגוים מה שלקחו ממנו וגם שיענשו בידי שמים?

'''לזה'''  בא הכתוב לצאת ידי חובתם של ישראל אפלו אלבא דרבי נחוניא, ואמר: "קדש ישראל ליי ראשית תבואתו", ואין אתם מודים דאפלו לרבי נחוניא בהני תרתי דהם קדש ותרומה אדם מת ומשלם?! ואם כן, כיון שאתם נקראים קדש ותרומה, אלבא דכלי עלמא "כל אכליו יאשמו" — דהינו שישלמו מה שאכלו, ו"רעה תבוא אליהם" — שיענשו בידי שמים, ולא אמרינן קם לה בדרבה מנה. כי עם יי אלה בחר לו יה ישראל לסגלתו, וינחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. כדבר האמור במאמר הפונה קדים: מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם.

'''ובזה'''  יובן מאי דאמרינן בפרק יש נוחלין {{ממ|ב"ב קכג ע"א}}: בעא מנה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף? והקשו: מה ראה?! "ובחללו יצועי אביו" כתיב {{ממ|דהי"א ה, א}}. אלא מה ראה שנתנה ליוסף? אמר לו: אמשל לך משל. למה הדבר דומה? לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו. לימים העשיר אותו היתום ואמר: אהנהו לבעל הבית מנכסי. ופרש רשב"ם ז"ל: בעל הבית זה יוסף, יתום זה יעקב, דכתיב {{ממ|בראשית מז, יב}}: "ויכלכל את אביו". לסוף העשיר יעקב, שבאת לידו בכורת ראובן על ידי שבלבל יצועי אביו, והיה יכול לתנה לכל מי שירצה, נתנה ליוסף. והקשו בגמרא: ואי לאו דחטא ראובן, לא הוה מהני לה ליוסף?! כלומר, מה נתן יעקב ליוסף? שהרי מחלק שאר אחיו נתן לו, אבל משלו לא נתן לו כלום, דמשלו היה לו לההנותו ולא משל אחרים. ותרצו, דרבי יונתן אמר: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב {{ממ|שם לז, ב}}: "אלה תלדות יעקב יוסף", אלא שקדמתה לאה ברחמים, דכתיב {{ממ|שם כט, לא}}: "וירא יי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה", ומתוך צניעות שהיתה ברחל החזירה הקדוש ברוך הוא לה. מאי צניעותא דרחל? שמסרה הסימנים שמסר לה יעקב לרחל מסרתם רחל ללאה כי היכי דלא ליכסופי לאה. עד כאן.

'''ודקדקו'''  המפרשים ז"ל במאמר זה: דכי היכי דמעקרא, כשהיינו סבורים שמה שנתן יעקב הבכורה ליוסף היה בשביל שכלכל את אביו, הקשו דהיה לו ליעקב לתן משלו ולא משל אחרים, דהא משחטא ראובן זכו כל שאר אחיו בחלק הבכורה; גם לפי המסקנא, דמה שזכה יוסף היה בשביל צניעות רחל שמסרה הסימנים ללאה, תקשי נמי דאמאי נתן לרחל מתן שכרה של צניעות מנכסי השבטים, שזכו בבכורה מאז משחלל ראובן יצועי אביו, היה מן הראוי שינתן לה מתן שכרה ממקום אחר ולא מנכסי השבטים שלא חטאו. ותרוצים הרבה נאמרו בזה.

'''והנראה'''  אצלי לישב עם הדבר האמור בדברי רבותינו ז"ל במאמר הקודם, שרחל היתה סבה שנתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר לה: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם. ולפי זה, בשלמא לפי הסלקא דעתך, דמה שזכה יוסף בבכורה היה בשביל מה שכלכל את יעקב, הקשו בגמרא דלא היה לו ליעקב לתת משל אחרים בשביל מה שזן אותו, אלא משלו היה לו לתן. אבל לפי המסקנא, דמה שזכה יוסף הוא בשביל צניעות רחל, ובשביל צניעות זה נמשך תועלת לכל השבטים, תו ליכא קשיא דאמאי נתן לה מתן שכרה מנכסי השבטים, דאדרבה, כיון דמצניעות זה נמשך תועלת לכל השבטים דין הוא שכל השבטים יתנו מחלקם לרחל בשביל הצניעות.

'''ובזה'''  נבין קצת פסוקים בפרשת ויחי {{ממ|מח, ג-ז}}, הם המדברים: "ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" וגומר. "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל" וגומר. עד כאן. ויש לדקדק במה שסיים יעקב דבריו ואמר: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל", דמה קשר יש לדברים הללו עם מה שקדם, שספר לו שנראה אליו השם והבטיחו "הנני מפרך והרביתך" וגומר. וראיתי לרבותינו ז"ל שנתעוררו בזה ואמרו: "ואני בבאי מפדן". ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני לקבר בארץ כנען ולא כן עשיתי לאמך, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן. ואני תמה בזה, דכפי שיטת רבותינו ז"ל היה לו ליעקב לומר כל זה בפרשה הקודמת {{ממ|מז, ל}}, כשצוה אותו "ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם", אז היה לו לסים דבריו "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל"; אבל הכא, שאינו מזהיר אותו על הקבורה, לאיזה תכלית מספר לו מיתת רחל?

'''ולישב'''  שיטת רבותינו ז"ל הלזו אפשר לומר עם ההיא דאמרינן במדרש בראשית רבה סדר ויצא {{ממ|פרשה עב סימן ב}}: "לכן ישכב עמך הלילה" {{ממ|בראשית ל, טו}}. תני רבי שמעון: לפי שזלזלה בצדיק, לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה. הדא הוא דכתיב: "לכן ישכב עמך הלילה". אמרה לה: עמך הוא דמך, עמי לית הוא דמך. עד כאן. נמצא לפי אגדה זו, שנענשה רחל בשביל חליפין אלו של הדודאים. תו אמרינן התם במדרש: אמר רבי אלעזר: לאה הפסידה דודאים ובכורה, ורחל נשתכרה דודאים ובכורה. עד כאן. וכתב שם מהר"ש יפה ז"ל דהכי פרושו, דנטלה בכורה מראובן ונתנה ליוסף. ואף על פי שנטילתה מראובן היה בחללו יצועי אביו, מכל מקום צריך לתת טעם למה נתנה ליוסף ולא לשמעון הקרוב אליו או ליהודה שהוא מלך. ובפרק יש נוחלין בקשו טעם למה נתנה הבכורה ליוסף. ורבי אלעזר סבירא לה, דזכתה רחל לזה בשביל שבקשה הדודאים לפתות את בעלה בהם. וכמו שכתב הרמב"ן, שהדודאים היו מבקשים לרחל לבשם יצועי יעקב, כענין "נפתי משכבי" {{ממ|משלי ז, יז}}, וזה לאהבתה משכבו של צדיק להעמיד ממנו זרע. וכתב עוד, דלסברא זו דרבי אלעזר, מה שלא זכתה רחל לקבר עמו היה מטעמים אחרים, או מפני שהיו שתי אחיות ואינו ראוי שיהיו שתי אחיות קבורות עמו, וזכתה לאה כי היא הגדולה והנשואה בראשונה.

'''הכלל'''  העולה: דרבי שמעון ורבי אלעזר פליגי במעשה הלזו דרחל שהחליפה משכב הצדיק בדודאים, יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי. דרבי שמעון סבירא לה לגנאי, דזלזלה בכבוד הצדיק, ומשום הכי לא נכנסה עמו לקבורה; ורבי אלעזר דרש אותו לשבח, שכונתה היתה לחבב משכבו של צדיק בקחתה הדודאים, ומשום הכי זכתה לבכורה. וידוע הוא, שהבכורה היא מה שאמר יעקב {{ממ|בראשית מח, ה}}: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", וכמבאר.

'''והנה'''  במחלקת זה דרבי שמעון ורבי אלעזר היו מתוכחים יעקב עם יוסף. ובתחלה כשאמר יעקב "וקברתני בקברתם", שהטריח ליוסף להוליכו ממצרים לחברון, לא היה בלבו של יוסף כלום על מה שלא עשה כן לאמו, שהיה מן הראוי שיטרח גם הוא בקבורתה ויוליכנה מבית לחם לחברון כדי שתהא נקברת עמו, שהרי מהלך חצי יום הוא מבית לחם לחברון, וכמו שכתב הרמב"ן, לפי שהיה סבור יוסף שאמו נענשה במה שזלזלה במשכב הצדיק במה שהחליפה משכב הצדיק בשביל דודאים, וכסברת רבי שמעון, ולא רצה להיות עם אביו בטענות, שלא לפרסם הדבר בשביל כבוד אמו, ואדרבה 'כבד אלהים הסתר דבר' {{ממ|משלי כה, ב}}. אבל עכשו, שראה שאמר לו יעקב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", שנתן הבכורה ליוסף, והקשה לו דלמה נתנה הבכורה ליוסף? דנהי דנטלה מראובן משום חללו יצועי אביו, מכל מקום היה לו לתנה לשמעון הקרוב אליו או ליהודה שהוא מלך. אלא ודאי על כרחין לומר כסברת רבי אלעזר שאמר שזכתה רחל בזה בשביל הדודאים, שבוחן לבות ידע שכונתה היתה לחבב משכבו של צדיק, ואם כן חזרה הקשיא על יעקב: למה לא טרח עם רחל להוליכה לחברון?

'''ועל'''  זה השיב יעקב ואמר: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך אפרת". כלומר, מלבד קשיתך שלא טרחתי עמה להוליכה לחברון כדי שתהא נקברת עמי, עוד יקשה שמתה בדרך וקברתיה בדרך ולא הולכתיה לעיר; דלא מבעיא שלא הולכתיה לחברון, אלא אפלו לעיר שלא היה טרח כל כך לא הולכתיה. ועל כרחין יש לך להודות שעל פי הדבור עשיתי כל זה, כדי שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, ובטעם זה יתרץ הכל — מה שלא נקברה עמי וגם שקברתיה בדרך. באפן שאפשר לישב קשר הפסוקים לפי שיטת רבותינו ז"ל.

'''אך'''  כפי דרכנו נישב קשר הפסוקים באפן אחר. דיעקב נתן הבכורה ליוסף, כדכתיב: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", הינו הבכורה שהיתה לראובן, וכדאיתא בפרק יש נוחלין {{ממ|ב"ב קכג ע"א}}. אלא שהקשה ליוסף מה שהקשו המפרשים ז"ל שכתבנו, דאמאי נתן מתן שכרה של רחל מהצניעות שהיה בה מנכסי השבטים? היה לה לקבל שכרה ממקום אחר! לזה השיב לו יעקב, דהא לא קשיא ולא מידי, לפי ש"אני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען ואקברה שם בדרך אפרת", ולא הולכתיה אפלו לבית לחם להכניסה לארץ, ועל פי הדבור קברתיה שם, שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם ורחל עומדת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים עליהם, שנאמר: "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה", והקדוש ברוך הוא משיבה: "יש שכר לפעלתך ושבו בנים לגבולם". ובאיזו טענה באה לפני הקדוש ברוך הוא? בטענה שמסרה הסימנים ללאה ולא נתקנאה בה. נמצא דבצניעות זה שהיה ברחל נמשך תועלת לכל השבטים, ואם כן מן הדין שתטל שכרה של צניעות זה מנכסי השבטים. ויעקב אגב שרצה לתת טעם למה נתן מתן שכרה של רחל מנכסי השבטים, התנצל גם כן שלא יהיה בלבו של יוסף תלנה על יעקב אביו שהוא מטריח אותו לקברו בחברון ולא כן עשה לאמו, לפי שעל פי הדבור קברה שם וכמו שפרש רש"י ז"ל.

'''והנה'''  כי היכי דעל ידי רחל אמנו נמשך לנו תועלת לעתיד לבוא, כי רחל מבכה על בניה והקדוש ברוך הוא שומע בקולה, הכי נמי על ידי יוסף בנה, כי הוא יסוד הבנין אשר הבית נכון עליו וצדיק יסוד עולם. וכדאמרינן בתנחומא, הביאו מהר"ש יפה בסדר ויצא {{ממ|פרשה עג סימן ה}}, וזה לשונו: אמר רבי שמואל בר נחמני: מסרת הוא בידנו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. למה? שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו: למה רדפת את אחיך? הוא אומר להם: למה רדפתם את יוסף אחיכם? ואינכם מעלים ממני. וכיון שהוא בא אצל יוסף, אומר לו: למה רדפת את אחיך? ואינו יכול להשיבו. אם תאמר שעשה לך רעה, אף אחי שלמו לי רעה ואני שלמתי להם טובה. מיד הוא שותק. ועליו הכתוב אומר {{ממ|ישעיה מז, יד}}: "הנה היו כקש אש שרפתם, לא יצילו את נפשם מיד להבה". 'הנה היו כקש' — זה עשו, שנאמר {{ממ|עובדיה א, יח}}: "ובית עשו לקש"; 'אש שרפתם' — זה יעקב, שנאמר {{ממ|שם}}: "והיה בית יעקב אש"; 'לא יצילו את נפשם מיד להבה' — זה יוסף, שנאמר {{ממ|שם}}: "ובית יוסף להבה". זה כתוב בו נער, שנאמר {{ממ|בראשית לז, ב}}: "והוא נער", וזה כתוב בו קטן, שנאמר {{ממ|עובדיה א, ב}}: "הנה קטן נתתיך"; יבוא זה ויפל ביד זה. עד כאן.

'''ובזה'''  יובן מאמר רבותינו ז"ל במדרש וזה לשונם: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו" {{ממ|בראשית נ, טו}}. 'והשב' — זה יוסף, 'ישיב' — זה עשו. עד כאן. ויש להקשות: מאן דכר שמה דעשו הכא? אמנם על פי דברי התנחומא הנזכר הדברים כפשטן. לפי שכל טענותינו עם עשו במה שהרע ליעקב הוא, שאף במנח שיעקב עשה לו רעה — הרי יוסף, שאף שאחיו שלמו לו רעה והוא גמל אותם טובה. וזה שאמרו: 'השב' — זה יוסף, 'ישיב' — זה עשו. שאם יוסף ישיב לנו רעה, אין לנו טענה במה שרדף עשו את אחיו, כיון שאחיו עשה עמו רעה, דומיא דיוסף שגמל לאחיו רעה בשביל שעשו עמו רעה. משום הכי היו חוששים 'לו ישטמנו יוסף'.

'''סמוך'''  לחתימה לסים בכי טוב אפרש מאמר הנביא ישעיה {{ממ|כד, כג}}, ההוא אמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך יי צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד". ויש לדקדק בסיפה דקרא ד"ונגד זקניו כבוד", מה שיכות לו עם הקודם? ונראה שהדברים נמשכים עם מאי דאמרינן בפסחים {{ממ|סח ע"א}}: רב חסדא רמי: כתיב: "וחפרה הלבנה ובושה החמה", וכתיב {{ממ|ישעיה ל, כו}}: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים" וגומר. לא קשיא, כאן במחנה שכינה, כאן במחנה צדיקים. ופרש רש"י: במחנה שכינה — וחפרה מזיו השכינה. ואמרינן בפרק קמא דבתרא {{ממ|י ע"ב}}: אמר רבי אבהו: שאלו את שלמה: איזהו בן העולם הבא? כל שכ'נגד זקניו כבוד'. וזהו כונת הכתוב: "וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך יי צבאות בהר ציון ובירושלים". כלומר, מחמת זיו השכינה שהיה בהר ציון וירושלים וחפרה הלבנה ובושה החמה. אך "נגד זקניו", דהינו במחנה צדיקים, אז "כבוד" — לחמה וללבנה, וכמאמר הכתוב: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים".

'''גם'''  את זאת עשה האלהים, נאמן לשלם שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצו‍תיו. ואמרינן במדרש רות {{ממ|פרשה ה סימן ד}} וזה לשונם: "ישלם יי פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם יי אלהי ישראל" {{ממ|רות ב, יב}}. אמר רבי חסא: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" {{ממ|שם}}. עד כאן. וכל כת הדרשנים היו תמהים: מה חדש רבי חסא בדבריו? ונראה דיובן עם מאמר רבותינו ז"ל במדרש סדר אמר {{ממ|פרשה כז סימן ב}} וזה לשונם: אמר רבי ירמיה: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטל שכרו. הדא הוא דכתיב {{ממ|במדבר כג, כג}}: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ורוח הקדש אומרת: "מי הקדימני ואשלם" {{ממ|איוב מא, ג}}. מי מל עד שלא נתתי לו בן? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? וכו'. הוי: "מי הקדימני ואשלם". עד כאן. נמצא דאין השם חיב לשום בריה בשביל קיום המצו‍ת, שהרי קדם שיעשה המצוה כבר קבל שכרו.

'''אך'''  איכא גונא שהוא בדין שיטל שכר, כדאמרינן במדרש פרשת נשא {{ממ|פרשה יד}} וזה לשונם: "מי הקדימני ואשלם". אמר רבי תנחום בר אבא: מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים וכו', אמר הקדוש ברוך הוא: זה הקדים וקים מצו‍תי עד שלא נתתי לו במה לקימן, צריך אני לתן לו ממון ובנים שיהיו קוראין בספרים. הוי: מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם לו שכרו. עד כאן. ואין ספק, דכל שכן גר שנתגייר דשיך בה לומר שזה הקדים לקיים מצו‍תיו. דבשלמא בישראל, שאומר להם השם: לכשאתן לך בן מול אותו, וכן טלית הטל בו ציצית, ודכותה — שיך לומר 'מי הקדימני'; אך בגר, שהיה לו טלית ובן ולא היה חיב בשום דבר, והוא בעצמו מתגייר ומקבל עליו על מצו‍ת — לא שיך לומר 'מי הקדימני', שכל מה שנתן לו השם לא היה חיב בשום דבר, והוא מעצמו מדעתו הטוב ורצונו הגמור מתחיב. ודומה לזה אמרינן התם במדרש וזה לשונם: "מי הקדימני ואשלם" — מדבר באברהם, שמעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא. עד כאן. ואם כן, כל מי שמתגייר הוי דכותה, שהוא מקדים לקיים המצו‍ת.

'''עוד'''  נקדים הא דאמרינן בפרק הזרוע {{ממ|חולין קל ע"ב}}: אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהנה או שאכלן — פטור מלשלם, משום דהוי להו ממון שאין לו תובעין. ופרך מדתנן: בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך לטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני — נוטל, ולכשיחזר ישלם. דברי רבי אליעזר. ומשני, אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן. ופרך רבא: תנא תני ישלם, ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן?! עד כאן. נמצינו למדין מסגיא זו, דלא שיך לאמר לשנא דישלם אלא במה שהוא חיב מן הדין, לא במה שנותן במדת החסד.

'''ובזה'''  נבוא לכונת המאמר. שהקשה לרבותינו ז"ל: היכי קאמר בעז "ישלם יי פעלך"? כיון דאין השם חיב לשום בריה, וכל מה שנותן הוא על צד החסד, וכדכתיב: "מי הקדימני ואשלם", אם כן אפוא היכי קאמר בעז "ישלם יי פעלך"? וכמו שהקשו בגמרא, דבמדת חסידות לא שיך לשנא דישלם. לזה בא רבי חסא ואמר: "אשר באת לחסות תחת כנפיו". כלומר, דבגר המתגייר שיך לומר ישלם, ובדין הוא שיטל שכרו, כדבר האמור.

'''כתב'''  מהרימ"ט בדרשותיו {{ממ|פרשת שמיני דרוש ב}} וזה לשונו: כל מה שהשרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על ישראל היה כדמות ארוסין, אבל לעתיד לבוא כדמות נשואין, כעין מה שכתב הרב בעל העקדה {{ממ|בשער ן}}. והביא הרב ז"ל ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק המדיר {{ממ|כתובות עא ע"ב}}: "והיה ביום ההוא נאם יי תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" {{ממ|הושע ב, יח}}. אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה, ולא ככלה בבית אביה. מכלל שעד עכשו ככלה בבית אביה. עד כאן. ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק הוציאו לו {{ממ|יומא נד ע"א}}: מתיב רב חסדא: "ולא יבאו לראות כבלע" {{ממ|במדבר ד, כ}}. אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה צנועה היא מבעלה, כיון שבאת לבית חמיה אינה צנועה מבעלה. אלמא במקדש {{ממ|שלישי}} [ראשון] חשיבא ככלה בבית חמיה. ואותה דפרק המדיר לא קשיא, משום דהתם בפרק הוציאו לו הקשו מההיא עובדא דכהן אחד שהיה מתעסק וכו'. ותרצו: נתגרשה קא אמרת? נתגרשה חזרה לחבתה הראשונה. כלומר, ככלה בבית אביה. ואם כן, סלקא דעתך אמינא, דכל שכן בבית השלישי דנתגרשה שתי פעמים דלא חזרה אלא לחבתה הראשונה, דהינו ככלה בבית אביה. להכי אתא קרא לומר דהא ליתא, כי אם בזאת כי יבוא שילה בבית השלישי תהיה ככלה בבית חמיה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון, והיתה ליי המלוכה כאשר היתה באמנה.

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>