עריכת הדף "פני משה/פסחים/א/ד" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ושורפין}} בתחילת שש.''' ואף על גב דמדאורייתא כל שעה ששית שריא כדמסיק בגמרא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו והראשון זה י"ד וכתיב אך חלק חציו לחמץ וחציו למצה רבנן הוא דגזור דילמא טעי וסבור על שביעית שהיא ששית אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית הלכך לר"מ מותר לאכול:

'''{{עוגן1|ותולין}} כל חמש.''' ואינו אוכל דלר' יהודה אדם טועה שתי שעות ודלמא יהא סבור על הז' שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל הוא לבהמתו אבל ששית אסור אף בהנאה מדרבנן גזירה משום שביעית והלכה כרבי יהודה:

'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר"מ}} אומר וכו'.''' מפרש הש"ס במאי פליגי דר"מ סבר משש שעות ולמעלה מדבריהן הוא שאסור לאכול חמץ וכדדריש לקמן דלא מרבינן מקרא אלא שעה אחת קודם שקיעת החמה והלכך לא עבדי רבנן הרחקת כולי האי הואיל ועוקר איסור אכילת חמץ אחר חצות מיד אינו אלא מדבריהן ולרבי יהודה משש שעות ולמעלן מד"ת אסור והלכך עבדי רבנן הרחקה טפי וכל חמש אין אוכלין ולקמן פריך עלה:

'''{{עוגן1|אך}} ביום הראשון.''' תשביתו שאור מבתיכם וגו' זה חמשה עשר כדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וגו':

'''{{עוגן1|יכול}} משתחשך.''' שאין ביעורו אלא משתחשך בארבעה עשר ויהא אוכל חמץ עד הלילה:

'''{{עוגן1|ת"ל}} אך חלק הא כיצד תו לו שעה אחת.''' לפני שקיעת החמה שיבערנו ומכאן ואילך קאי באיסור אכילת חמץ והיינו ביום הראשון כלומר סמוך ליום הראשון תשביתו:

'''{{עוגן1|אך}} ביום הראשון זה ארבע עשר.''' רבי יהודה ס"ל הראשון דמעיקרא משמע כדכתיב הראשון אדם תולד:

'''{{עוגן1|ת"ל}} אך חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה.''' אך חץ היא בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ הח' במקום הא' והצ' במקום הך':

'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר"מ תמן אמר אך לרבות.''' כלומר בפסחים גבי חמץ דריש אך לרבות לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה:

'''{{עוגן1|וכא}} אמר אך למעט.''' בפ"ק דביצה דפליגי ר"מ ורבי יהודה במכשירי אוכל נפש בי"ט דרבי יהודה מתיר ולר"מ אסור כסתם מתני' דפ"ה דביצה ופ"ק דמגילה אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומפרש בהאי תלמודא בפ"ק דביצה דלרבי יהודה דמתיר אף מכשירי אוכל נפש מרקידין ביו"ט ולמאן דאסר מפרש התם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אך הוא לבדו הרי אלו ג' מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד בי"ט אלמא אך למעט הוא:

'''{{עוגן1|אר"ש}} מיעטו שאינו בחמץ.''' כלומר ה"נ מיעוט הוא דממעיטנן כולי' יום י"ד מאיסור חמץ דלא תימא יום הראשון י"ד הוא לכך כתיב אך דאינו אסור אלא מקצתו ובשעה אחת קודם שקיעת החמה סגי:

'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר לא תאכל עליו חמץ על אכילתו.''' השתא מפרש דקרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב גבי קרבן פסח מיתרצא לתרווייהו דמר דריש להאי קרא כטעמיה ומר כטעמיה דר"מ דס"ל אחר חצות אינו אסור מן התורה דריש לא תאכל עליו חמץ בשעת אכילתו דפסח היא שהקפידה התורה דאלו בשעת עשייתו לא נאסר חמץ ורבי יהודה סבר בשעת עשייתו קאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שהוא אחר חצות שזהו זמן להכשר שחיטת הפסח:

'''{{עוגן1|רבי}} יודה אית ליה עשה ול"ת וכו'.''' כלומר דהש"ס מתרץ דלא תיקשי הא לרב יהודה דדרי' ליה מקרא דאך דמן התורה אסור באכילת חמץ מאחר חצות א"כ קרא דלא תאכל עליו חמץ למה לי דבשלמא לרבי מאיר ל"ק למה לי האי קרא דהא איהו נמי דריש מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה ועליו דריש על אכילתו ולמה לי הא ממילא נפקא דהרי כבר אסור מקודם שקיעת החמה דהא ליתא משום דאיכא לתרוצי אליבא דרבי מאיר דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ לא הוה דרשינן מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה משום דה"א קרא דאך איצטרך לאסור משתחשך גופיה דאי לאו קרא דאך לא הוה ידעינן כלל דמשתחשך אסור דימים כתיב ולדידיה יום הראשון חמשה עשר היא והשתא דכתיב האי קרא דלא תאכל עליו שפיר הוא דדריש יכול משתחשך סגי ת"ל אך חלק לחסור שעה אחת קודם שקיעת החמה אלא לרבי יהודא דס"ל יום הראשון זה ארבע עשר ואי לאו אך הוה אסרינן כל היום ארבעה עשר ומיהו מחצות ולמעלה שפיר נפקא לן דאסור וא"כ לדידיה קשיא הלכך מפרש הש"ס דלרבי יהודה נמי לא תקשי דקרא איצטריך ליתן עשה ול"ת על אכילת חמץ בשעת עשיית הפסח וכלומר משעת עשיית הפסח עד אחר שבעת ימים עובר בעשה ול"ת על אכילתו וכן נמי עובר בעשה ול"ת על ביעורו משעת עשיית הפסח ואילך כדמפרש ואזיל:

'''{{עוגן1|עשה}} על ביעורו.''' שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וקאי בעשה דתשביתו מזמן עשיית הפסח כדדריש רבי יהודה וילפינן השתא נמי דבאותו זמן קאי ג"כ בל"ת על ביעורו דכתיב הכא שבעת ימים וגו' וכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה התם גבי עשה דתשביתו אחר חצות י"ד הוא בכלל כדלעיל אף כאן גבי ל"ת מאחר חצות הוא בכלל:

'''{{עוגן1|הא}} ר"מ אומר וכו'.''' השתא מפרש לה טעמא דפלוגתייהו במתני' דלר"מ דס"ל אוכלין כל חמש ובששית אסור ושורפין הא לדידיה משש שעות ולמעלה מדבריהן בעלמא הוא דאסור ושביעית גופה גזירה הוא וששית למה נמי משום גדר וכי יש גדר לגדר אלא דהיינו טעמא משום דאדם טועה בשעה ושמא תתחלף לו שעה ששית בשביעית הלכך אסרו גם בששית וכן לרבי יהודה טעמא דאסרו בחמישית אף על גב דששית גופה מדבריהן ומשום גזירה וה"ל חמישי' גזירה לגזירה אלא דלא ליתי לחלופי חמישית בשביעי' דרבי יהודה סבירא ליה אדם טועה בשתי שעות:

'''{{עוגן1|מחלפא}} שיטתיה דרבי יהודה.''' קשיא דידיה אדידיה תמן הוא אומר אין חמישית מתחלפת בשביעית גבי עדות בפ"ה דסנהדרין וגרסינן לכולה סוגיא שם בהלכה ג' דמודה התם רבי יהודה באחד אומר בחמש שעות היה המעשה ואחד אומר בשבע דעדותן בטלה ואפילו אמרינן אדם טועה בשתי שעות כדקאמר שם רבי יהודה אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן קיימת מ"מ בין חמש לשבע לא טעו אינשי כדמפרש התם שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ואמאי קאמר הכא גבי חמץ דטעו אינשי בין חמש לשבע:

'''{{עוגן1|תמן}}.''' בעדות הדבר לב"ד שחוקרין ודורשין אותן והן זריזין וכלומר ומתוך כך העדים נזהרים ביותר שלא לטעות בכך לפי שהן יודעין שסופן לחקור ולדרוש אותן בבית דין אבל הכא בחמץ הדבר מסור לכל וגם להנשים ועצילות הן מלהשגיח על הדבר הלכך חיישינן דאפי' בין חמש לשבע אתו למיטעי:

'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסי בר' בון.''' בלאו הכי ל"ק דתמן בעדות אחד אומר בחמש היינו בתחלת חמש ואחד אומר בשבע היינו בסוף שבע דהוי להו שלש שעות והלכך אף על גב דסבירא ליה לרבי יהודה אדם טועה גם בג' שעות דהא ברישא דהתם אחד אומר בג' ואחד אומר בה' דקאמר רבי יהודה עדותן קיימת וא"כ אם אנו מפרשין גם כן להרישא כמו הסיפא דזה אומר בתחלת שלש וזה אומר בסוף חמש והוו ג' שעות ואפ"ה עדותן קיימת מכל מקום בסיפא מכיון דאיכא היכרא טובא בחמה לא טעו אינשי והוי הכחשה:

'''{{עוגן1|ברם}} הכא סוף חמישית תחלת שביעית.''' כלומר אי שרית להו למיכל בחמש חיישינן דילמא אתו למיכל נמי בסוף חמישית ובין סוף חמישית לתחלת שביעית ליכא היכרא דהיינו הך כדתני לקמיה דבתחלת חמש הוא דהחמה במזרח ובסוף שבע הוא דהחמה במערב וא"כ אתו למיטעי בין סוף חמש לתחילת שבע ותחילת שבע איסורא דאורייתא היא ומשום סוף חמש אמרו רבנן דלא יאכל כל חמש ולא הוי גזירה לגזירה דבסוף חמש טעמא רבא איכא דלא למיכל וכולא חמש חדא היא:

'''{{עוגן1|ותני}} בהדיא כן שבתחילת חמש וכו'.''' וא"כ מתחילת חמש לבין סוף שבע היא דליכא למיטעי וכדאמרן:

'''{{עוגן1|רב}} אמר דברי רבי מאיר וכו'.''' כלומר אפילו לדברי רבי מאיר המקדש בחמץ גמור מו' שעות ולמעלה דלדידיה אינו אלא מדבריהן אפ"ה הואיל והחמץ דאורייתא לא חיישינן להקדושין:

אמר רבי הונה ויאות שפיר קאמר רב שהרי אלו חטין קורטבניות שהן גדלין במדבר והן קשין מאוד ואם באו מים עליהן אינם אלא חמץ נוקשה ודלמא טבין אינון במיעדא כלום בתמיה ואפ"ה אם קדש בהן אשה בימי מועד אינו כלום אלמא הואיל והשעות דאורייתא אף על פי שהחמץ אינו אסור בהנאה אלא מדבריהם כגון זה אין הקידושין כלום וה"ה המקדש בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן אין הקידושין כלום:

'''{{עוגן1|דיסקייא}} דפיסתא.''' שק מלא חתיכות חמץ והכי גריס לה נמי בפרק המפקיד בהלכה ד':

אתא רבי חייה רובה שאל לרבי מה יעשה בפקדון הזה וא"ל תמכר על פי בית דין בשעת הביעור קודם זמן האיסור כדי שלא יפסיד המפקיד הכל:

'''{{עוגן1|גרבא}} דכותחא.''' ויש חמץ בכותח:

'''{{עוגן1|היידנו}}.''' איזו שעה נקראת שעת הביעור:

'''{{עוגן1|בשחרית}}.''' כלומר כל אותן ד' שעות של שחרית שמותר לאכול לרבי יהודה ונקרא שעת הביעור שמכאן ואילך עוסקין בו לבערו וצריך למוכרו בשעה שעדיין אין בו איסור כלל אפילו מדבריהם כדקאמר רבי יוסה לקמן:

'''{{עוגן1|רבי}} בא אמר חמישית כרבי יודה.''' כלומר אפילו לרבי יהודה יכול להמתין עד שעה חמישית שהרי עדיין אינו מוטל עליו לבערו עד תחילת שש:

'''{{עוגן1|יאות}} אמר רבי ירמיה.''' שימכור קודם שהגיע שעה חמישית שהרי כלום אמרו ליגע בהן למכרן לא מפני השב אבידה לבעלים כדרשב"ג בפ' המפקיד שם דסבירא לי' במפקיד פירות אצל חבירו והן הולכין לאיבוד מוכרן בפני בית דין שזהו השב אבידה לבעלים שלא יפסידן לגמרי וה"ה לחמץ בערב פסח ואם כן צריך למכרו בשעה שעדיין ראוי לאכילה:

'''{{עוגן1|חמישית}} כרבי יהודה לא טבה כלום.''' שאע"פ שעדיין מותר בהנאה מ"מ יש הפסד להמפקיד שבאותו שעה אינו נמכר אלא הרבה בזיל:

'''{{עוגן1|חמישית}} כרבי יהודה.''' לרבי יהודה כך היא הדין בחמץ בשעה חמישית אם הקדישו לבדק הבית מוקדש היא כדמפרשי טעמייהו שהרי אין הקדש זה אלא לדמים ועדיין בר דמים הוא שמותר בהנאה אפילו לרבי יהודה ואם עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכלה בלבד:

אמר לון רבי יוסי אדרבה לא מסתברא אלא איפכא דאינו מוקדש שהרי אינו ראוי אלא למאכל בהמה ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והואיל וכך לא חל עליו ההקדש כלל אבל לענין תרומה ה"ז תרומה טהורה ד"ת כלומר תרומה גמורה מד"ת כשאר תרומה טהורה אלא שאתה הוא שגזרתה עליה מדבריהם ואינה עומדת אלא לשריפה בששית והואיל ואפילו בששית אינו אלא מדבריהם בשריפה הילכך מיהת בה' הויא תרומה אפילו לרבי יהודה:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>