עריכת הדף "פני משה/מגילה/ג/ב" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מוכרין את של רבים ליחיד.''' דשל רבים איכא קדושה ושל יחיד לית ביה משום קדושה ומורידין אותו מקדושתו:

'''{{עוגן1|אמרו}} לו א"כ וכו'.''' ור"מ ס"ל דמעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא קדישא וחכמים ס"ל דאי חיישת גבי ליחיד ה"נ איכא למיחש מעיר גדולה לקטנה משום ברוב עם הדרת מלך:

'''{{עוגן1|ג'}} מבית הכנסת כבית הכנסת.''' כגון בית הכנסת של יחידים שמתאספים שם להתפלל. שלשה יחידים מהם יש להם כח ורשות ככל היחידים מאותו בהכ"נ וכן השבעה טובים מבני העיר דינן ככל אנשי העיר דכמו שאם מכרו אנשי העיר שלא מדעת שבעה טובי העיר מכירתן מכירה כך אם מכרו השבעה טובי העיר שלא מדעת אנשי העיר מכירתן מכירה:

'''{{עוגן1|ופריך}} מה אנן קיימין.''' להאי מילתא אם בשקיבלו עליהן כל בני בה"כ שכל מה שיעשו אותם השלשה הרי הוא עשוי א"כ מאי איריא שלשה אפי' אחד שקיבלו עליהם נמי וכן קשיא בבני העיר אם כשקבלו עליהן שכל מה שיעשו אותן השבעה לכל הדברים הרי הוא עשוי א"כ אפי' באחד שקבלו עליהן נמי מה שעשה עשוי:

'''{{עוגן1|אם}} בשלא קיבלו עליהן.''' אלא מעצמן הן עושין אפילו הן כמה לא כלום הוא:

'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין בסתם.''' כלומר שקיבלו עליהן סתם לפקח על עסקי צבור וצרכם אבל לא קיבלו עליהם בפירוש שלכל הדברים יעשו מה שירצו אפילו לענין מכירת הדברים כגון בה"כ ושארי פרטים דקחשיב במתני' אפ"ה ממכרן ממכר דכשקבלו עליהם לפקח על עסקיהם וצרכיהם הכל בכלל ואע"פ שלא פירשו דגם לענין מכירת הדברים של הצבור ותשמישי קדושה קיבלו אותם עליהם ואין צריכין ליטול רשות מבני העיר על זה:

'''{{עוגן1|בן}} עיר שפסק.''' צדקה בעיר אחרת נותן עמהם לקופתם של אותה העיר אבל בני העיר רבים שפסקו צדקה בעיר אחרת נוטלין מה שפסקו ונותנין במקומן לעניים שבעירם:

'''{{עוגן1|כגון}} ההן סיפסלא דמעוניא.''' מעוניא שם מקום והיו מתקבצין מבני עיר אחרים לסחורה והיה להם ספסל אחד בשוק לישא וליתן שם זה עם זה וכגון המקום הזה שהן ביחד מעיירות הרבה ופוסקין צדקה ועל דוגמת העיר כזו נאמרו דברים האלו:

'''{{עוגן1|כהדא}} ר' חלבו.''' היה דורש בציפורי שהיה שם כאורח עובר ופסק שם צדקה ואתא בעי למיתן הכא בעירו וא"ל ר' אימי מציפורי יחידי את וצריך אתה ליתן לגבאי עיר הזאת ולתוך קופתן של צדקה:

'''{{עוגן1|אם}} היה שם הבעלים חקוק עליהם.''' שפלוני זה נדר אותו הנר או המנורה לבה"כ זו לעולם היא כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן ואסור לשנותן וליתנן למקום אחר:

'''{{עוגן1|מה}} אמר רבי.''' אם אמר ברוך אלהים א"כ לא כלל לאנטונינוס עמו ש"מ דלא נתגייר ולא רצה לכלול אותו בברכה זו ואם אמר ברוך אלהינו ש"מ שנתגייר וראוי הוא לכך דאית מילין דאמרין דנתגייר וכו' כמו שהוא כתוב לעיל בפ"ק בהלכה ט' עד אנטונינוס בא בראשם:

'''{{עוגן1|מהו}} מיכתב תריי תלת מילין מן פסוקא.''' בתוך כתב איגרת לחבירו ומפני שאין כותבין שלש תיבות בלא שרטוט ולפיכך בעי אם מותר לכתוב תוך אגרת:

'''{{עוגן1|דהוה}} דמיך וכו'.''' רגיל היה להיות מזמרין לפניו בשכבו ובקומו וכתב לו המקרא הזה מסורס אל תשמת וגו' דס"ל דאף בתוך האגרת אין כותבין הפסוק כצורתו וכסדרו:

'''{{עוגן1|ר'}} אחא וכו'.''' דס"ל דבתוך האגרת מותר וכתבו כסדרו:

'''{{עוגן1|רבי}} ירמיה וכו'.''' כתבו מסורס דבמקרא כך הוא לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך:

'''{{עוגן1|דנין}} לתמר.''' אשה אחת מרשעת ושמה תמר והיו דנין אותה במשפט והלכה וקיבלה עליהם לאנטיפוטה הוא השר הממונה בקיסרין והם היו יושבים תחת ממשכתו ג"כ ושלחו וכתבו לר' אבהו שהיה יושב בקסרון והיה קרוב למלכות והשיב להן וכתב כבר פייסני לשלשה דילטורין אחרים שהיו נקראים טוב ילד כו' אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת במרדה ובקשיות ערפה ובקשנו למתקה ולפייסה ולשוא צרף צורף שלא העלנו כלום. ושלשה תיבות אלו הם בקרא דירמיה וכתב כסדרן. א"נ צורף גרסי' דבקרא כתוב צרף צרוף והוא כתב צורף ולא רצה לכתוב כדכתיב וכמ"ד דאף בתוך האגרת אסור וכן רבי מנא כתב המקרא ראשיתך מצער וגו' מהופך סיפיה דקרא:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>